שמעון
ו' אייר התשפ"ה
נו, הפסק
השבוע יציינו רבים בעם ישראל את יום ההילולה ה־100 של רבנו רבי ישעיה ב"ר משה מקרעסטיר זי"ע.
מי שחשב שהעלייה המתגברת לציונו הקדוש היא טרנד חולף, גילה השבוע שקם הדבר ונהיה: ברוך השם כבר יש מחלוקת ואפילו קצת אלימות סביב מתחמי הכנסת האורחים, דבר שמלמד יותר מכל שהנהירה רק הולכת להתגבר בשנים הקרובות. איפה שיש מחלוקת, בפרט כזו שכולה לשם שמיים, שכל הצדדים מבקשים רק להשביע יהודים, מובטח שסופה להתקיים עוד רבות בשנים.
בשנים האחרונות אני משתדל לכתוב על דמותו ולהאיר עוד זווית באישיות הכל כך מיוחדת שהפכה לסמל משפיע בדורנו.
השנה בחרתי בסיפור שהוא ממש מענייני דיומא.
מי שלא נמצא בצרה הזו אולי לא מודע לגודל חומרתה, אבל מי שסובל ממנה חייו אינם חיים. אני מדבר על עניין הקבלה למוסדות. אינני מפנה אצבע מאשימה. החיים מורכבים וכל הציבור החרדי רוצה להצטופף באותם שניים-שלושה מוסדות יוקרתיים שלא יכולים לקבל את כולם. אבל למאות האימהות והילדות שבוכות בבית התירוצים האלה לא עוזרים.
לא רק שאין להן מוסד לימודי לשנה הבאה, אלא שכל עולמן קורס. המעמד החברתי, השידוך, השכנים, הכל בסיכון גדול. ולצערנו, אין איש שם על לב.
נחזור לר' ישעי'לה ולסעודות הגדולות שהיה עורך על שולחנו. באחת הסעודות השתתף אחד מגדולי האדמו"רים דאז בהונגריה. הלה נכנס לחצרו של ר' ישעי'לה שנטל ידיים לסעודה. סביב השולחן העמוס במאכלים כבר ישבו יהודים מכל הסוגים.
ר' ישעי'לה התיישב על מקומו, בירך ברכת "המוציא", בצע פרוסה מהפת, אבל אז, במקום להכניס את הפרוסה לפיו, החל מסיר בעזרת הסכין את החלק הקשה אשר סביב הפרוסה.
אותו אדמו"ר, שהיה ידוע כעז ותקיף בשמירת ההלכה, מיהר ומחה בו: "נוּ, הֶפְסֵק!"
אך ר' ישעי'לה לא שעה לדבריו והמשיך להפריד את הקשה מן הרך. בסיימו קם ממקומו ופרוסת הלחם הרכה בידו, ניגש לקצה השולחן, והגיש אותה לאחד הסועדים, ואז חזר למקומו וטעם מייד משארית פרוסת המוציא.
"מה אומר רבנו, מה חמור יותר?" שאל ר' ישעי'לה את האדמו"ר, "'הפסק' או 'רחמנות'?
"בעת שבירכתי ברכת המוציא" אמר ר' ישעי'לה, "הבחנתי בזקן העני חסר השיניים היושב מולי, והוא מורעב מאוד. לא יכולתי לטעום מן הפת לפני שהחייתי את נפשו".
כמובן אין ללמוד מהסיפור הלכה למעשה אבל הסיפור הזה לא עוזב אותי.
אנחנו חיים בדור של "נו, הפסק".
נערה יכולה לשבת בבית, להרטיב את הכרית בבכיות, להיות על סף טירוף הדעת, אבל יהיו כאלה שישבו בשיא הרצינות, בחדר מוקף וילונות, ויקיימו דיון דקדקני אם האבא "מספיק תורני" ואם הוא "מתאים לרוח של בית הספר".
אלו דיונים חשובים, אבל ר' ישעי'לה, ולצערנו ממשיכי דרכו מועטים בעניין הזה, זועק: מה יותר חשוב 'הֶפְסֵק' או 'רחמנות'?!
השאלה הזו צריכה להיות סטיקר שילווה אותנו.
יש יותר מדי אנשים שידאגו שלא תאכלו מה שֶׁנֶּאֱפָה אחר הפסח, ופחות מדי יהודים שיהיו מודאגים מכך שלשכן לא יהיה מַאֲפֶה אחרי הפסח. ר' ישעי'לה בטח הקפיד על נאפה ונטחן ונזרע לאחר הפסח, אבל באותה התלהבות גם דאג שיהיה ליהודי מאפה אחרי פסח.
הדור הזה, דור עקבתא דמשיחא, הוא דור שבו לפי ר' ישעי'לה צריך לדאוג למאפים ליהודים ולא רק לתאריך הייצור שלהם.
ולוואי שנזכה שיהיה מליץ יושר על עם ישראל שכל כך אהב.
שתי רכבות לאושוויץ
השורות האלה נכתבות בערב יום הזיכרון, סמוך ונראה ליום העצמאות.
על התחושות אי אפשר להשתלט.
מי מאיתנו אינו מצטער על אחינו שנפלו בקרב או בפיגועי האיבה? מי יכול שלא להזיל דמעה מהסיפורים קורעי הלב, מול התמונות של הילדים ששוכבים על קברי אבותיהם הצעירים שנרצחו בדמי ימיהם?
מנגד, ההחמצה הגדולה. קביעת יום האבל שהותירה אותנו – אולי במכוון – בחוץ. יום שלא נקבע על ידי חכמי ישראל, ומותיר אותנו, נוגעים-לא נוגעים, שותפים-רחוקים ביום הלא פשוט הזה.
ומילא ביום הזיכרון, אין יהודי אחד, קנאי ככל שיהיה, שליבו לא שותת על הדם היהודי שנשפך כמים. אין יהודי שלא יכול להתחבר באמצעות פרק תהילים, לימוד משניות, לעילוי נשמת הנופלים.
אבל ביום העצמאות התחושות יותר אמביוולנטיות. עצב ושמחה משמשים בעירוביה. העצב על הקמת מדינה יהודית שלא על פי ערכי התורה מתערב בשמחה הגדולה על תוכניותיו של הקב"ה לכונן בארץ ישראל עולם תורה מפואר שהולך ופורח, על יהודים שמתקרבים בהמוניהם לבוראם ועל התממשות חזון הנביאים, על תורה שיוצאת מציון ודבר השם שיוצא מירושלים.
דווקא אחרי השנה וחצי הקשות שעם ישראל עבר, אסור שהוויכוח האידאולוגי בין הציבור החרדי למקימי המדינה יטשטש את הכרת הטוב שאנו אמורים לחוש כלפי הקב"ה על כל הטוב שגמלנו. זכינו לחיות בדור השפע, הדור הטוב ביותר לעם היהודי מאז ימי בית ראשון, וגם אם הורתה של המדינה אינה בקדושה, לידתה וגדילתה יש בהן קדושה שכמותה לא הייתה דורות רבים.
וכמו בכל שנה, כשהימים האלה באים צריך להזכיר לעצמנו שאנחנו רואים פה את יד ה' בכל צעד ושעל. מדינת ישראל התפתחה בצורה שככל הנראה הייתה מאכזבת את מקימיה, לו רק היו רואים אותה כפי שהיא היום. הישראליות של היום, בטח זו של אחרי שבעה באוקטובר, היא מסורתית, יהודית ואמונית. לא לנער הזה התפללו. לא ליצירה הזו ייחלו.
לא, אין כאן קריאה לקרוא הלל. בריכוזים שלנו יאמרו ביום חמישי תחנון השלם והארוך. נכה על חטאנו ועל חטאי הציונות ההיא שרבים חללים הפילה.
אבל העובדה שיש לנו מחלוקות קשות עם מקימי המדינה, גורמות לנו לכפור בטובתו של הקב"ה, לבוז לשפע שהעניק לנו ולהסביר לעצמנו הסברים עקומים, למה הטוב הוא רע והרע הוא טוב.
העובדה שעוד לא מצאנו את שביל הזהב שיאפשר לנו להודות לקב"ה על כל הטוב גם בלי להתייחס לחוליי מדינת ישראל ומקימיה, אסור לה שתסמא את עינינו ותבטל את כל הטובות שקיבלנו ועודנו מקבלים.
לו כל אחד מהקוראים היה שואל את סבו, אותו אוד מוצל מאש, שעלה לכאן אחרי השואה, אם הוא מאמין שיבוא יום ובמדינת היהודים ישבו 75,000 אברכים וילמדו תורה מבוקר עד ליל, במימון המדינה הקטנה ופושטת הרגל שקמה באותם ימים, הוא היה שולח אותו להסתכלות אצל פסיכיאטר (יהודים תמיד הידרו בשמירה על בריאות הנפש). רק לפני 77 שנה – פסיק קטן במונחים היסטוריים – העם היהודי עסק בהישרדות ובמלחמת קיום. מי חלם על אברכי כולל? מי דמיין ישיבות?
כחמישים אחוז מהעם היהודי עלה בלהבות המשרפות, והעולם התורני ספג מכה אנושה בהרבה. תשעים וחמישה אחוזים מבני הישיבות וגדולי התורה שהיו באירופה בערב המלחמה הושמדו. היה אפשר לספור על יד אחת את המנהיגים הרוחניים שנותרו בחיים. כמעט לא נותר דבר, באיכות ובכמות.
מי היה יכול להאמין באותם ימים שיש תקומה? שעולם התורה לא רק שיחזור לממדיו הקודמים אלא יכפיל וישלש את גודלו, יצמיח גדולי תורה, ראשי ישיבות ויושבי על מדין והסטנדרט הקובע יהיה שכל שומר תורה ומצוות יושב ולומד מינקות עד זקנה?
איפה השמחה? לאיפה נעלמה הכרת הטוב לריבון העולם?
ועוד לא דיברנו על ארץ ישראל. אחרי אלפיים שנות גלות. אחרי שכל מעצמות העולם ניסו להפריח כאן את השממה ונכשלו כישלון חרוץ, הארץ הולכת ופורחת, הולכת ומתפתחת. מי לא היה כאן. מי לא ניסה את מזלו. הרומים, הביזנטים, הצלבנים, העות'מאנים, הבריטים, כולם כולם ניסו להקים פה מדינה, לייבש את הביצות ולהפריח את השממה שנותרה כאן מאז חורבן הבית. את כולם דחתה הארץ בשאט נפש. היא נותרה בשיממונה נאמנה להבטחה האלוקית לשמור את ארץ ישראל לעם ישראל.
הדור שלנו, שזוכה לראות את התגשמות חזון הנביאים קורם עור וגידים מול עיניו, נשאר אדיש לכל שפע הטוב הבלתי נתפס הזה בגלל מחלוקות פנימיות שמסתירות את הראות. האם לא צריך להודות לה' על כל השפע?
נכון, ארץ ישראל נקנית בייסורים ודם יהודי נשפך כמים, אבל כל היהודים שנרצחו כאן בארץ ישראל בעשורים האחרונים, כולל במלחמת חרבות ברזל הקשה מנשוא, לא משתווים לשתי רכבות שיצאו לאושוויץ; פחותים בהרבה ממסע צלב אחד, האין זו סיבה להודות להקב"ה?
הציונים אולי הפסידו במלחמה על צביונה של מדינת ישראל, שהולכת ונעשית דתית יותר, מסורתית יותר ואמונית יותר, אבל הם הצליחו לצערנו לטשטש לנו את הראייה. הם גרמו לכך שיהודים רבים כופרים בטובתו של מקום, רק בגלל המחלוקת האידאולוגית עם מקימי המדינה.
הפריחה החרדית
נכון, הפריחה הזו לא נעשית בגלל מדינת ישראל. אין ספק שיש לא מעט מנהיגים פוליטיים שהיו שמחים מאוד להכחיד את המפעלים האדירים שצמחו כאן בזכות מנהיגים רוחניים שהיכו על קודקודי הציבור וגידלו אותו במסירות נפש, אבל למרות הכל, גם אל מול הגזרות איתם אנחנו מתמודדים, קיצוץ חלקי של תקציבי הישיבות ופיחות זוחל בסבסודים השונים – מדינת ישראל היא עדיין מחזיקת התורה הגדולה בעולם.
קחו לכם יום אחד לסייר בערים החרדיות. תסתכלו עליהם ממעוף הציפור, כאילו אתם יהודים מהונגריה לפני שבעים שנה. תעופו מעל מודיעין עילית ואלעד, תמשיכו לביתר עילית ולקריית יערים, ולקינוח תסיירו בירושלים ובבני ברק, ונשימתכם תיעתק. מאות אלפי אנשים שגרים בערים חרדיות המתנהלות על פי ההלכה, אנשים שמנהלים את דיניהם על פי דין תורה וכפופים לגדולי התורה. כל זה קורה כאן, במדינת ישראל. אולי מייסדיה מתהפכים בקברם, אבל אלו הן העובדות.
שומרי התורה והמצוות, שאלפי שנים נרדפו בשל אמונתם, חויבו ללכת בחוקות הגויים וסבלו מפרעות ומגזרות – נהנים היום משקט ומשלווה, יכולים לקיים את אמונתם בלי חשש, בגאווה יהודית וכאזרחים שווי זכויות.
האין זו סיבה להודות לקב"ה?
נכון, יש עוד הרבה מה לתקן. החרב המתהפכת מעל עולם הישיבות טרם שבה לנדנה וגזרת הגיוס עודנה באוויר, הפרהסיה הציבורית בשבת קודש עדיין עומדת במרכזו של ויכוח, עדיין מפלגות שמניפות את דגל השנאה לחרדים זוכות ביותר מדי מושבים בכנסת, אבל בשביל אלו ועוד – יש כל השנה כולה.
בימים האלו לא צריך לצהול ברחובות. השמחה שלנו מתבטאת בצורה אחרת. ואולי אלפי המוקדים בהם מתקיים 'יום שכולו תורה' ביום העצמאות לעובדים לפרנסתם, הם התשובה החרדית ליום הזה. שמחה גדולה והודיה לקב"ה, ובעיקר תשובה הולמת למי שקמו עלינו לכלותנו והוכיחו שוב כי עצת ה' היא תקום.
חדוות ה' היא מעוזנו.
