יוסי אליטוב ועו"ד אבי בלום
ט"ז אייר התשפ"ג
בפולקלור היהודי שמור מקום של שטנה ליריב המרושע והאכזר, זה שרוקם עלילות ארסיות נגד הקהילה היהודית במאמץ להרֵע לחבריה בכל דרך. הוא קם בבוקר עם עלילת דם, הולך לישון עם מזימת שווא, רוקם תוכניות רשע ומשחרר חרצובות לשון וכל חייו הנאלחים מוקדשים להפצת רוע ושטנה, לליבוי פוגרומים ולשיסוי של המון נבער בשם פחדים קמאיים שהוא מלבה בתחכום וברשעות. זה הרשע הקלאסי והאולטימטיבי שבכל הדורות שבענו מנחת זרועו והתגוננו מרִשעת מזימתו.
לצד זה שמור מקום של חוסר כבוד לשוטה העיירה, זה שכוונותיו טובות ופיו מלא שיר ושבח, זה שרוצה לעשות רק טוב ולסייע מול הפריץ הרשע, אבל במעשה שטות אחד שהוא עושה בחוסר זהירות ותחכום הוא מצליח להמיט על יהודי העיירה צרות בסדר גודל שכל הכמרים, המסיתים והמומרים יחד לא הצליחו לעשות במזימותיהם המרושעות ביותר. על שכמותו אמרו חז"ל: "כל שאין בו דעת נבלה טובה הימנו".
זהו בדיוק המקום שאליו נקלעה הציבוריות החרדית. כמאה ועשרים יום לאחר כינונה של הממשלה הימנית והחרדית בתולדות המדינה – קשה לדמיין דיסוננס כה חריף בין העמדות היוקרתיות והמרופדות שבה מצויים הנציגים החרדיים ומקורביהם, למצב השפל שבו מצויים מאות אלפי האזרחים החרדיים.
בימים אלה משייטים ברחבי הארץ, בכל רגע נתון, מאות חרדים בתפקידים בכירים במשרדים ממשלתיים ובעמדות ייעוץ פוליטיות ופרלמנטריות. עושר כזה לנציגות החרדית לא היה זה עידן ועידנים, לא בארץ ישראל ולא בגולה הדוויה. השרים וסגניהם, עוזריהם ומקורביהם, יועציהם ונהגיהם, יושבים איש תחת גפנו ורכב השרד שלו, נהנים ממנעמי השררה והשלטון המדומה, חולשים על משרדים רחבי ידיים ונעזרים בסגל מורחב של עוזרים ומזכירים. גן עדן של ממש.
אבל כאן הכל נגמר. הפרט החרדי אינו מקבל מאומה מכל הטוב הזה, ולהפך – הוא סובל בגלל הטוב הזה ועליו לשלם את החשבונית. זה עידן ועידנים שהנציגות החרדית בממשלה נכשלת בכל הדברים הבסיסיים, בכל הצרכים החיוניים, ובכל הרבדים הרוחניים והחומריים של החברה החרדית.
הגיע הזמן לדבר ברורות: מרגע לרגע מתקדרת התמונה, מצב הביש הולך ומחמיר, ואנחנו חווים מציאות שלא חווינו אפילו בתקופות האופוזיציוניות הקשות ביותר, כאשר משנאי השם הרימו ראש מתוך משרדי הממשלה וחייכו אלינו את חיוכם השטני מעמדות ההשפעה הפוליטיות והמיניסטריאליות. לא נגזים אם נאמר שגם בתקופות אופוזיציוניות בעבר, השיגו הנציגים החרדים יותר ממה שעולה בידיהם להשיג בימים אלה, כשהם מוברגים בכל העמדות הבכירות והממשלה איננה יכולה להתנהל בלעדיהם.
ובאנלוגיה לתיאור שבו פתחנו: זהו לא מחיר הרשעות – זהו מחירה של הטיפשות.
מול שוקת מרוסקת
לפני שנדבר על דברים ברומו של עולם, אולי נתחיל קודם כל בחיים עצמם: זה חמישה חודשים שהחברה החרדית נרמסת תחת גלגליו של יוקר המחיה האכזרי. שלא באשמתנו נקלענו למציאות שבה המחירים מאמירים בכל התחומים – מדג לשבת, דרך מחירי חשמל וארנונה, דיור ושכירות, ליטר חלב, ריבית משכנתא, ועד לכל הוצאה בסל התצרוכת שלנו שמחיריה מאמירים בעשרות אחוזים, בקצב רצחני שקשה לעמוד בו אפילו עבור משפחות מבוססות יחסית, לא כל שכן עבור משפחות שמסתפקות גם כך במועט שבמועט.
אבל זה כן באשמתנו, כיוון שכל זה קרה בחסות הדהירה המוטרפת, כעדת שוטים ממש, אחר תבשיל הביש של יריב לוין, ובגלל הכניסה אל תוך המנהרה השחורה של הרפורמה המשפטית שהשיגה עד כה רק דבר אחד: הקמתה של התנועה החילונית הליברלית הגדולה בישראל מאז קום המדינה. לצורך הדהירה הזו הונחו כל יתר הדגלים החשובים לצד הדרך, וכך מצאנו את עצמנו עומדים בכל התחומים מול שוקת שהיא לא רק שבורה – אלא מרוסקת לרסיסי-רסיסים.
כחלק מהדהירה הזו, איש מהנציגים החרדים אינו שת את ליבו למצב שבו אימהות חרדיות נעמדות לצד הקופה בסופר מרקט ונאלצות להוציא דברים מעגלת הקניות, כי אין מספיק לשלם. יוקר המחיה הזה הולך ומטפס, ואיש בשלטון לא עושה דבר כדי לעצור את הטירוף הזה. ליתר דיוק, כן עושים: מוציאים הודעה לעיתונות, מצקצקים בנאומים לכנסת, מכנסים איזו מסיבת עיתונאים, אבל ברגע האמת אין אף נציג אחד שדופק על השולחן ואומר: "בשביל מה לי כל העושר השלטוני הזה אם הדבר היחיד שהצלחתי לעשות בשנה האחרונה זה לגלגל מאות אלפי חרדים אל סף עוני, ולאפשר לריביות של המשכנתא – שרוב החרדים רוכשים דירות בעזרתה – לנסוק באלפי שקלים נוספים לחודש".
מאות אלפי אזרחים חרדים מביטים אל-על, רואים שרים מדושני עונג שמשייטים ברכביהם בלחיים אדומות, בעניבות מסוגננות ובאפטר-שייב רענן, ששים ושמחים, מוקפים במעגלים של עוזרים ויועצים. והאזרחים החרדים הללו אומרים: "למען השם, מה לי ולשלטון הזה, אם בסופו של דבר, כל סדר היום שלי בחודשיים האחרונים שועבד לתוכנית כלאיים משפטית הזויה שהגו נתניהו ולוין, וכל זה השיג עד כה יעד אחד ויחיד – הפיכת החברה החרדית ליעד המועדף של החברה החילונית במלחמתה נגד הממשלה, ואני, האזרח בקצה, נלחם את מלחמת חיי כדי להביא פרנסה לילדיי?!"
והשאלות האלה מנסרות בחלל האוויר, לא נותנות מנוח.
הדוב שקם מרבצו
כבר חמישים שנה שהחברה החרדית מתמודדת עם תנועת התנגדות קשה מהצד החילוני, שמופיעה בסדר עונתי ובגלגולים שונים ומשונים – ממפא"י ורצ, דרך לפיד האב והבן, ליברמן בגלגולו הנוכחי ועד לכל מיני תנועות משונות שצצות חדשים לבקרים, חלק מהן מתרסקות אל אחוז החסימה וחלק מצליחות להיכנס לכנסת ואף לתחזק מספר מנדטים נאה. התרגלנו. המשטמה כלפי אלו שנושאים את הגחלת לא צריכה סיבות – היא רק מתפרנסת מתירוצים. אנחנו שנואים יען כי אנחנו שונים ואדוקים. אבל כבושם הזה לא ראינו מעולם. את הגשת כל הסיבות ליריב על גבי מגש של כסף – לא ראינו זמן רב, וכבר ראינו מעשי כסילות פוליטיים.
את המשפט הבא אמר לי השבוע באנחה כבדה אחד מראשי המפלגות החרדיות: "ההתנהלות הרשלנית של יריב לוין בדרך להשגת הרפורמה המשפטית, יצרה חזית ראשונה שבה כל הציבור החילוני בישראל קם על רגליו בהתקוממות של רעל בעיניים. הדוב שנמנם להנאתו בשנים האחרונות – הזדקף כחיה אכזרית בשערי הערים ודורש קודם כל חוקה לישראל שהקורבן הראשי שלה יהיה הציבור החרדי על שלל זכויות המיעוט שלו".
אם יורשה לנו להעיר, דווקא חוק הגיוס איננו חזות הכל. נכון שיש יותר מממד של חוצפה לבוא אל הנציגות החרדית ולומר לה: "תעמדו בצד, חכו עם בחורי הישיבות שלכם, תקפיאו את רצונותיכם לפתור אחת ולתמיד את הפלונטר החוקי של תלמידי הישיבות, וזאת מכיוון ששרפנו את כל האשראי בגלל הניסיון לקדם את הרפורמה, הסתבכנו עם חצי מהעם, אין לנו יותר קרדיט ציבורי לבוא עם יוזמה רגישה אחת, ולכן, אתם החרדים שידועים בכך שכל דרישה שלכם מרגיזה את החילונים – חכו עם חוק הגיוס להזדמנות אחרת".
זוהי חוצפה מהמעלה הראשונה. שימו לב למשוואה הבאה: כל ממשלות ישראל בשנים האחרונות – או לא קמו או נפלו – כאשר הבסיס לכך הוא אחד ויחיד: חוק הגיוס. החוק הזה הפך לקטליזטור שמקים ומפיל ממשלות בהתאמה. כעת, משסוף סוף בשלו התנאים הקואליציוניים, וכאשר לאחר מסע תלאות של ממשלות מעבר ותקופות אופוזיציוניות הצליחה לקום ממשלה עם רוב יהודי-ימני-מסורתי מוצק – באים ואומרים: "הניחו את הדגלים שלכם בצד. אנחנו צריכים כעת להקדיש את כל סדר היום לרפורמה המשפטית".
יכה יריב את ברק
וכאן צריך להוסיף ולומר: לנו, החברה החרדית, אין כל שיג ושיח עם הרפורמה הזו, וזאת בשל שתי סיבות. הראשונה – כך או כך, אין לנו באמת אמון לא בכוחנות המשפטית-אקטיביסטית מבית מדרשו של אהרן ברק, אבל גם לא בלאומנות הרביזיוניסטית והז'בוטינסקאית מבית מדרשו של יריב לוין. שתי האסכולות המתגוששות בימים אלו עד כדי פיצוץ, אינן שואבות את הסמכויות שלהן ואת מקורות השראתן ממחוזות יהודיים; שתיהן מבוססות על תאוריות של 'כוחי ועוצם ידי'. השאלה היא רק אם אותו כוח ועוצם יד הוא משפטי, או לאומי-פוליטי. על כך נאמר במקורותינו: יכה יוסי את יוסי. שישחקו הנערים לפנינו – למה לנו להתערב ביניהם ולהתעבר על ריב לא לנו?
הסיבה השנייה: לאורך השנים שיקפה הנציגות החרדיות גישה פרקטית וחכמה. הנציגות הזו, שנוסדה בהשראתם של גדולי ישראל ששלחו נציגים ממולחים כדי 'להציל מן הארי ומן הדוב' – הבינה תמיד היכן עליה להיות ומהיכן עליה להיעלם. לא לחינם הדירה את עצמה הנציגות החרדית לאורך השנים מזירות לא מועטות, וזאת כדי לחסוך עימותים מיותרים מול שבטים בחברה הישראלית שגם כך החרדים לא באים להם בטוב. זו הייתה השיטה הפוליטית החרדית מקדמת דנא, וכך הצליחו להקים כאן את היישוב החרדי הגדול והמשגשג.
כעת נוצרה תקלה. החברה החרדית נשאבה אל תוך הרכבת של יריב לוין, שהחליט להכריז מלחמה על חלקים נרחבים וחזקים בחברה הישראלית. אנחנו שובצנו בתפקידים מרכזיים בתיאטרון הזה. ועכשיו, אחרי שאנחנו שימשנו בתפקיד הסיעות הממושמעות לנתניהו וללוין, כאשר הטעויות שלהם עוררו את הרחוב החילוני – באים ואומרים לנו: "אי אפשר לקדם את הערכים שלכם כי כל החילונים על הרגליים". זהו שיאו של האבסורד, שכמו זועק מתוך המציאות עצמה: במעשה הנערות המטופש שלכם שרפתם את האשראי, ליכדתם יחד את כל החלקים במחנה החילוני – ועכשיו מגישים לנו את החשבונית, בתואנה ש"אי אפשר להרגיז את החילונים"?! היכן הצדק?! איפה ההיגיון?!
ובכל זאת, דווקא חוק הגיוס אינו אמור להדאיג אותנו יתר על המידה. ההיסטוריה לימדה אותנו שהרבה דרכים למקום, ובכל סיטואציה פוליטית ו/או משפטית – מעמדם של בני הישיבות נשאר איכשהו מוצק ואיתן. עברנו את לפיד, שרדנו את ליברמן, צלחנו את כל המרושעים למיניהם, ונעבור אותם הלאה. הבטחת "כי לא תישכח מפי זרעו" – שעליה עמד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי שבשבוע הבא נשמח ביום הילולתו – עומדת לנו בכל הדורות, לרבות מול אתגרי הדור הנוכחי. בלשונו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל: "פתרון פה, שטיק שם, וכך נמשיך לדחוף את העגלה עד ביאת משיח צדקנו".
שאלות של קיום
אבל ישנם חלקים קיומיים יותר, שהם, בניגוד לשאלת הקיום של עולם התורה, לא "מסתדרים איכשהו". שימו לב למעמדם של אברכי הכוללים. איך הידרדרנו מההכרזה על מלגה קרובה ל-1,500 שקלים לאברך, ל-900 ופחות מכך, כאשר מראש מודיעים לנו כי הכוונה היא לקצץ מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה, כי "למדינה אין כסף".
למה אין כסף? טוב ששאלתם. הסיבה היא שממשלת נתניהו החליטה להקדיש את החורף למלחמה עם המחנה החילוני בישראל, ואנשים מקרב המחנה הזה – ברשעות ובחוסר נאמנות משוועים – שברו את כל הכלים, הבריחו משקיעים, הקריסו בכוונה תחילה את תעשיית ההייטק, הוציאו את דיבת ישראל רעה בפורומים הכלכליים הבין לאומיים, הקפיאו את ענף הנדל"ן והובילו שורה של מהלכים לשבירת הכלכלה הישראלית.
כך צנחו הכנסות המדינה בשיעורים ניכרים בהשוואה לשנים עברו, והתוצאה היא: אין כסף לאברכים. ושוב החשבונית מוגשת לחרדים. כלומר, בגלל הרפורמה המשפטית שהתבקשנו לא להפריע בקידומה אף שאיננה חלק מסדר היום שלנו – אומרת לנו הממשלה: 'נמשיך להעלות את סל ההוצאות באחוזים ניכרים מחודש לחודש, נשלח את האברכים החרדים להסתפק בתלוש של 800 שקלים, וחלילה אל תקפצו, כי מסוכן עכשיו להרגיז את הדוב החילוני ששני חבר'ה קצרי רואי בליכוד העירו אותו בכוח לתחייה'.
ושוב חוזר על עצמו הסצנריו: סדר היום משועבד לצרכים של נתניהו ולהזיות של לוין. את מחיר הקריסה משלמת החברה החרדית, וכל החוקים והדגלים מתבקשים לחנות בצד, כיוון שכעת אנו בקרב עם הרחוב החילוני, ולצערנו, אי אפשר לקדם כעת שום הטבה ערכית או חומרית שנוגעת לחיים החרדיים עצמם.
וכאן ניצבת השאלה שמשגר בליבו כל אזרח חרדי לנציגיו: 'מה אתם מצפים? שבעוד ארבעה או חמישה חודשים ימצאו את עצמן רבבות משפחות חרדיות בחרפת רעב ששנים לא היו בה? שמשאיות הוצאה לפועל יחנו בפתחי בניינים במודיעין עילית ובבני ברק ויפשטו על בתי אברכים שלא מצליחים לעמוד בתשלומי המשכנתא?! שאימהות חרדיות תעמודנה ליד מדפי הסופר בהתלבטות אכזרית אם להעדיף מטרנה לתינוקת או שקית חלב שמחירה נסק בתשעה אחוזים כששום נציג חרדי לא דפק על השולחן ודרש לעצור את ההתייקרות?!
הקורבנות הכפולים
כך הגענו למצב בלתי נסבל: הנציגים החרדים עשירים ושבעים. לטענתם, מוראה של מלכות נתניהו מוטלת עליהם והם חשים כמשותקים. הם יסבירו לנו באותות ובמופתים מדוע מוטל עלינו לשמור על נתניהו ולא להכביד עליו בכל מיני בקשות שיסבכו אותו עם הרוב שכנגד, ולכן עלינו להיות כנועים וצייתנים ולשלם את המחיר במודע ובעיניים פקוחות, במעין הכלאה שאומרת: אנחנו הקורבנות הכפולים – הן של המפגינים והן של הממשלה. גם נספוג את תהלוכות השנאה בבני ברק בגלל חתונה שלא קשורה אלינו ואין לנו בה יד ורגל, וגם נהיה הראשונים לחטוף את מחירה של המציאות הזו.
זה עובר לאורך כל הציר: המלגות מכווצות, מרבית ההבטחות לחינוך החרדי התעופפו כטיארה, חוק חינוך חינם לגיל הרך משאיר את החרדים בחוץ והמחאה מתמקדת בחרדים שלא קשורים לאירוע כלל ועיקר. בעמודי החדשות מתפרסמים מונולוגים קורעי לבבות של אימהות ואבות, ראשי כוללים ואנשי חסד, שמתארים כיצד משפחות חרדיות אינן מצליחות לעמוד במציאות הכלכלית הכאוטית.
לגודל הטרגדיה, נקלענו למציאות שבה נתניהו קורס באמת מול דעת הקהל, לא כטיעון ציני וזול. לפני כעשרה ימים התנסח נתניהו בשיחה סגורה בנוסח הבא: "יש לי רוב בממשלה, יש לי רוב בכנסת, אבל את העם ואת המדינה איבדתי". במילים אחרות אומר נתניהו: לנתניהו אין את הכוח לשאת את הצרכים החרדיים על כתפיו, ובמציאות הציבורית שנותרה אין לו יכולת להוביל מהלך, גם בגלל האופוזיציה הפנים-ליכודית, עם כשישה מורדים, וגם בשל החיבור הכפוי שנוצר בין החברה החרדית לאיתמר בן גביר והזיותיו.
בגלל הסיטואציה הפוליטית נקלענו לפינה בעייתית לא רק בגלל שר משפטים שצועד עם הראש בקיר, ולא רק בגלל ראש ממשלה שידיו כבולות בגלל משפט שאליו נקלע, אלא גם כי אל כל זה מצרפים לנו מנה נוספת: חתונה עם חבורה שמקדמת אג'נדות לאומניות מסוכנות שעומדות בהיפוך מוחלט לתפיסה היהודית, לרבות עידוד עלייה להר הבית שלפי כל גדולי הפוסקים כרוכה באיסור כרת, פרובוקציות מיותרות במצעדים ססגוניים במזרח ירושלים, לצד כל מיני מיזמים של יח"צ שלא רק לא הוסיפו ביטחון לאזרחי ישראל, אלא הנתונים מוכיחים כי ההפך המוחלט קרה: יותר שפיכות דמים בארץ, יד ישראל אינה תקיפה, ואפילו המעט שממשלת לפיד ובנט הצליחה להגיב בשנה שעברה מול ירי הרקטות של חמאס – הממשלה הנוכחית לא מסוגלת. כל האנרגיות מופנות לקשקשת והתרברבות של 'אני' ו'אני' שמאחוריו לא עומד דבר וחצי דבר.
הגיע הזמן לעצור את הטרלול ולומר: עד כאן!
להשתלט על הספינה
עם זאת, אסור לנו לטעות לרגע אחד ולהתבלבל. אסור לנו לשכוח מי השוטה ומי היריב; מי השוגים וקצרי הרואי, ומי הם שרוצים ברשעות להרוג את הנשמה היהודית של המדינה; בצד של מי נמצאים אלה שמלעיגים את האישה שומרת התורה ומציגים אותה כ'שפחה' (עפ"ל) ובצד של מי רואים באישה חרדית בת מלך; מי רואים ביהדותה של המדינה איום קיומי, ומי רואים יתרון ונכס, אך בחוסר תחכומם נקלעו לדרך ללא מוצא.
אין כאן כל קריאה לפרימת הברית החרדית-ימנית. אין כאן כל מחשבה שמקומנו במחנה של כל מיני איווט-ליברמנים, יאיר-לפידים, מרב-מיכאלים ויריב-גולנים שמחויבים לאג'נדה אחת: שלא ייזכר שמה של תורת ישראל עוד, ושמדינת ישראל תכריז מעל כל עץ רענן ומעל כל הפגנה בקפלן: "אין לנו חלק באלוקי ישראל" (עפ"ל). אין חלקנו עם מחנה שאלו דובריו, ראשיו, נציגיו וכרזותיו.
אבל מה שקורה כאן מזכיר מעשיות החורבן: גם בחורבן הנוכחי אנחנו מגלים את אותם קנאים וקיצונים שהיו מלאי רצון טוב, אבל בקוצר ראייתם שרפו את כל האסמים, כאשר הנציגות הפוליטית דאז עמדה בצד ואמרה: 'אותם אנשים לפחות פועלים מרצון טוב ושייכים למחנה הנכון, ולכן אולי עלינו לשבת ולהחריש, כי לא לעניין לצאת נגד אנשים מהמחנה שלך'.
כדאי שנלמד מההיסטוריה. הברית עם הימין צריכה להימשך – אולם על הנציגות החרדית להפסיק להיות מובלת ונגררת. עליה להבין את כוחה, לדפוק על השולחן ולהוריד מהעצים את כל אותם שרים רעשנים מהליכוד שמחרפים טייסים ומגדפים כלכלנים ועושים הכל כדי להקים את הגוש החילוני על שתי רגליו האחוריות. אין דרכנו בהתגרות הזאת, אין חלקנו עם אלה שדואגים בכל בוקר שהדוב החילוני לא ינמנם לשנייה אלא יהיה כל הזמן ערני ומפוחד, נכון לטרוף את כל הנקרה בדרכו.
כן, אתם, גפני, דרעי וגולדקנופף, עליכם לפנות לשלמה קרעי, לטלי גוטליב, למאי גולן ולדומיהם ולומר להם: אפסנו את ההתבטאויות שלכם. בשום מקום לא הצטווינו לגדף את היריב, לרמוס את כבודו ולנטוע בו פחדים קמאיים וקיומיים. במיוחד כאשר ראינו להיכן הובלתם את העגלה בפטפטת ובטרללת. תראו. תראו איפה היינו בחשוון – ואיפה אנחנו עכשיו. כל התחזיות של נתניהו ולוין שבחופשת האביב הכל ייגמר – מתבררות כעורבא פרח.
את ההתקוממות החילונית הזו נצטרך לכבות בעזרת המון תפילות, וגם מחוות של פיוס. אחרת, לא רק החרדים ישלמו את המחיר – אלא גם הזהות היהודית של המדינה תשלם. אנחנו קרובים מאוד למקום שבו מתקיימת בנו המעשייה היהודית על אותו שלומיאל שגם לקה ל"ט מלקות, גם אכל דגים באושים וגם גורש מהעיירה. את המלקות לקינו, את הדגים אנחנו אוכלים ממש בימים אלו, והגירוש מהעיירה נראה קרוב מאי פעם.
נציגים חרדים יקרים: תשתלטו בבקשה על הספינה הטובעת, תצילו את הליכוד מעצמו, תושיעו אותו מבריוניו, ותביאו על העם הזה רוח טובה של פיוס והנמכת מפלסי האיבה. תהיו אתם המבוגרים האחראיים – בידכם הדבר.
בין ההרים
שני הרים מקודשים העסיקו את ממשלת נתניהו השישית מאז הקמתה, כמעט באובססיביות. הראשון הוא הר הבית, קודש הקודשים, שהעלייה אליו בניגוד להלכה, גרמה לנתניהו לכאב ראש מדיני וביטחוני. בימים האחרונים של חג הפסח, נקט נתניהו, לראשונה מאז מונה לראש ממשלת הימין-על-מלא, צעד חד צדדי שאסר על עליית יהודים להר הבית בשבוע האחרון של חודש הרמדאן. בכל מה שנוגע להר הקדוש מכולם, כבר הופנתה פה בעבר פנייה, כמעט בתחינה, לפוליטיקאים הישראלים שמימין לימין: משוגעים, רדו מההר.
אבל ההר השני, הוא שעולה בימים אלה על ראש שמחתנו. ומדובר כמובן בהר מירון, שבשבוע הבא, בל"ג בעומר, תתקיים עליו ההדלקה המסורתית. בעיניים חרדיות, בעיקר חסידיות, זוהי ההדלקה המרכזית – ואין בלתה. או כמו שאמר לנו יו"ר שס אריה דרעי, באירוניה של יו"ר תנועה ספרדית שגדל בבית מדרש ליטאי: "גיליתי שבחלק מהחסידויות, ההר הקדוש ביותר – הוא בכלל מירון".
האסון הנורא בהר מירון, שבו נספו תושבי ישראל כבני חו"ל, אופף את החגיגות שהפכו מאז לנוגות ועצובות. ברמה הפוליטית, הוא רדף שלושה מבכירי הפוליטיקאים בישראל, שאחרי תקופת גלות של שנה וחצי באופוזיציה, חזרו לקדמת הבמה. הראשון הוא ראש הממשלה נתניהו, שהוכה בהלם כשוועדת החקירה לאסון מירון – שאליה עוד נחזור – שיגרה לו מכתבי אזהרה. השני הוא השר לביטחון פנים דאז אמיר אוחנה, שמכהן כיום כיו"ר הכנסת, וגם הוא "מוזהר ועומד" מהר מירון. השלישי הוא יו"ר שס אריה דרעי, שר הפנים לשעבר, שבצד הטרגדיה הכאובה, יכול ברמה האישית לברך "ברוך שעשה לי נס" על היחלצותו ללא אזהרה ממסקנות הביניים של ועדת החקירה הממלכתית.
וישנו הפוליטיקאי הרביעי, זה שהושבע לשר ואינו מכהן רק כסגן שר – אך ורק בשל אחריותו לנושא מירון. שר ירושלים והמסורת מאיר פרוש שדרש להיות אחראי על מירון, קיבל כזכור אישור ממועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל' לשמש שר ולא סגן שר, אך ורק בשל מסקנות הביניים של ועדת החקירה הממלכתית, שדרשו כי הגורם הממשלתי האחראי על ההילולה, ישמש שר במשרה מלאה.
לפני חודש ימים, אחרי מכתב אזהרה אישי לראש הממשלה ופגישה עם מזכיר הממשלה עו"ד יוסי פוקס שלא נשאו פרי, נאלץ פרוש להודיע על התפטרותו מהאחריות המניסטריאלית לנעשה בהר. טענותיו אז הופנו כלפי שניים: ראש הממשלה נתניהו שעימו חתם על ההסכם הקואליציוני, ויו"ר שס אריה דרעי, שגורמים מטעמו המשיכו לבחוש בענייני ההילולה. הפלונטר הזה, כנהוג בפוליטיקה הישראלית, נפתר רק באיומי פרישה. דרעי טען כי הדבר האחרון שחסר לו הוא קבלת אחריות עקיפה לנעשה בהר, אחרי שהצליח להיחלץ בעור שיניו מוועדת החקירה. נתניהו כדרכו טען שהוא בכלל לא ידע, לא ראה ולא שמע. פרוש בסופו של דבר קיבל את הסמכות המלאה. ועם קבלת הסמכות, באה גם האחריות.
חודשיים וחצי, בממשלה שממילא מקרטעת, הם פרק זמן שמאפשר בקושי לפרק אוהל בודד על ההר. אבל פרוש שדרש את הסמכות, הבין שלא יוכל לחמוק מאחריות. בסופה של תקופת הזמן הזאת, בעוד כשבוע ימים, כל ההכנות יעמדו למבחן התוצאה – האם תתאפשר עלייה מסודרת, בטוחה ומאורגנת להר, שנתיים אחרי האסון הגדול, ושנה אחרי הכאוס הארגוני שבא בעקבותיו.
מבחן ההדלקה
ממשלת בנט-לפיד שניהלה את האירוע בשנה שעברה ורק רצתה לסמן על האירוע 'וי' ללא נפגעים ואירועים חריגים – העדיפה בפועל להשבית את ההילולה. המדיניות שנקבעה עם מפקד המחוז הצפוני דאז שמעון לביא, שהטראומה כמפקד האחראי בשנת האסון העיבה על תפקודו, הייתה לאפשר הימצאות של 17,000 חוגגים בו זמנית על ההר. בהפחתת כעשרת אלפים שוהים על ההר, תושבי מירון ושוכרים, שנמצאים שם עוד לפני ההילולה, מדובר היה בסך הכל במתן אפשרות ל-7,000 איש בו זמנית, לשהות על ההר.
אילו המספר המובטח היה נשמר ומכובד בשנה שעברה, דיינו, אך בפועל חסמה המשטרה את עליית המבקרים להר, אחרי שכשישים אלף איש בסך הכל עלו ברציפות, ובכך מנעה את הגישה מרבבות, תושבי הארץ וגם כאלה שבאו במיוחד מחו"ל לפקוד את קבר התנא האלוקי ביום ההילולה.
פרוש שכיהן כח"כ באופוזיציה בשנה שעברה, שבר את החרם על שרי ממשלת בנט-לפיד ונפגש כמה פעמים עם השר הממונה דאז מתן כהנא, בניסיון להגיע למתווה מוסכם. כשהמתווה המצומצם גם כך קרס בזמן הביצוע, הוא הפך לגדול מותחי הביקורת על מדיניות הממשלה והרשלנות בביצוע של המשטרה. בחודשיים שבהם הוא מכהן כשר, פרוש הבין דבר אחד: את האירוע הזה יש לנהל בשורה של צעדים מעשיים ומיידיים, ולא לשנה הבא אלא השתא הכא. אם ייכשל כשהסמכות בידיו, כל הכותרות שהפנה כלפי כהנא, יחזרו כבומרנג ויפגעו בו.
קואליציית נתניהו השישית, מתמחה בביזור סמכויות ובהימנעות משיתופי פעולה, אבל בדרך הפתלתלה העולה למירון אי אפשר היה להותיר שום מהמורה – מה שחייב שיתוף פעולה מלא עם כל הרשויות המושמצות העומדות בעין הסערה של הרפורמה המשפטית.
הפרויקטור יוסי דייטש שמונה על האירוע, לצד השר האחראי, נדרשו מחד גיסא לשבת לשיחות במשרדי היועץ המשפטי לממשלה ברחוב צלאח א-דין בירושלים כדי לנסח את ההיבטים החוקיים, ומאידך גיסא לשתף פעולה עם יו"ר הוועדה האחראי בכנסת, ח"כ צביקה פוגל מ'עוצמה יהודית' – כדי להעביר חקיקה מהירה שנדרשת מאז אסון מירון, בעקבות הנחיות ועדת החקירה.
לעלות ולרדת בזהירות
שאלת 'הביטוח' של האירוע, הן בהיבט המשפטי והן בצד הכלכלי, חייבה ערבות והתערבות של המדינה לנוכח העובדה ששום חברת ביטוח לא העלתה בדעתה לבטח את האירוע, תמורת כל הון שהוצע. עם המשטרה נדרשו הנציגים החסידיים לשתף פעולה באופן מלא – והפעם לא מול מפקד הקרוי על שם רבי שמעון לתפארת המליצה, אך בפועל חרד מהחלטות ועדת החקירה בעניינו, אלא מול מפקד צ'רקסי, שוקי תחאוכה, מפקד המחוז הממונה על ההר.
מי שיעלה להר, אמור לפחות לפי התאוריה ולדברי המארגנים לזהות את ההבדלים. מתחם ההילולה המורחב שבו ייערכו ההדלקות הנוספות, כולל של חסידות 'תולדות אהרן', יהיה בכלל בשטח נפרד, בשיפולי ההר, של כ-110 דונם, חציו למתחמי הדלקה, חלאקה והכנסת אורחים וכמחצית ממנו לחניה; 'דרך בורמה' המשובשת הזכורה לכולנו לרע, נסללה לאורך כ-2.5 ק"מ והורחבה; כלונסאות הכהנים שהצרו את 'דרך המהדרין' לשביל דחוק וצר שרוחבו כמטר וחצי, נסללו בצורה מיוחדת עם קורות מבטון שתחתן יש חלל, כיפין על גבי כיפין, כשהשביל הורחב לכשישה מטרים ובו יוכלו להתהלך ללא חשש כהנים, לוויים, ישראלים ובני חו"ל…
אבל מה שחשוב יותר מכל ויעמוד למבחן, הוא האחריות האישית, במעין מבחן של משמעת עצמית ציבורית, שכל אחד מהעולים יידרש לעמוד בו. קיבולת ההר הורחבה מהשנה שעברה לכ-52,000 שוהים בו זמנית במתחם העליון והתחתון. בהפחתת כעשרת אלפים שוהים קבועים, מדובר בכ-40,000 איש שיוכלו לשהות בו זמנית.
התכנון המעט יומרני הוא שבכל שעה תהא תחלופה של 8,000 איש, על בסיס כניסה-יציאה, אלה באים ואלה הולכים, וכל זה אמור להיעשות בלי ניקוב של שעת עלייה ומועד יציאה, ועם סדרנים חרדים בלבד על ההר. כל אחד מהעולים יידרש לעשות לעצמו דין וחשבון ולפנות את ההר כדי לאפשר גם לאחרים לעלות. אם פתחנו בקריאה "משוגעים, רדו מההר", הרי שכאן צריך לומר: "צדיקים, עלו להר, אך דעו גם מתי לרדת".
מאיר פרוש, כיו"ר סיעת החסידויות הקטנות 'שלומי אמונים', מורגל לקפץ בכל החגים היהודיים מחצר לחצר, לצורכי תחזוקת הסיעה, עד שלעיתים נדמה שהוא שוהה בו זמנית בכמה 'טישים' במקביל. השנה, לראשונה, הוא מצא עצמו מקפץ בין החצרות גם ביום העצמאות, בניסיון להנמיך להבות, להרגיע את מסורבי ההדלקה על ההר העליון ולהביא לכך שבכל חסידות יינתנו גם מגבוה הנחיות ברורות.
חודשיים וחצי הם זמן קצר ואי אפשר להתעלם מכך שהמלאכה הייתה מרובה, אבל מבחן ההר – הוא אכזרי ואינו נושא פנים, והוא ייערך קבל עם ועדה במוצאי ל"ג בעומר ה'תשפ"ג, על בסיס מדד אחד ויחיד: מבחן התוצאה.
הוא ימליץ טוב בעדנו – אדוננו בר יוחאי.
