יוסי אליטוב
כ"ח אלול התשפ"ה
אחת התופעות הפוליטיות המרתקות של תשפ"ה, בשולי היותה שנה מכריעה ודרמטית בדברי ימי ישראל אחרי השואה, היא שמערכת קבלת ההחלטות מתמקדת סביב דמות בודדת: בנימין נתניהו. ראש הממשלה ניצב לבדו נגד כל המערכות האחרות: הפוליטיות, בתוך מפלגתו ומחוצה לה, הביטחוניות, מהרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש שב"כ וראש אמ"ן, ועד לייעוץ משפטי לעומתי. זהו בידוד חסר תקדים של מנהיג במדינה דמוקרטית.
בשעות הלילה של יום שני האחרון, כשהטנקים שעטו בתוככי עזה, מעולם לא היה ראש ממשלה כה בודד במדינת ישראל. נתניהו נלחם בידיים חשופות נגד אליטות וקליקות רבות כדי להביא את הניצחון, אך הוא עשה זאת לבדו.
השנתיים האחרונות בחיי המדינה ובחייו של נתניהו יירשמו לנצח כרצף אירועים היסטורי חסר תקדים. ראש ממשלה שמדלג מאולם בית המשפט שבו הוא מוסר עדויות שלושה ימים בשבוע, שמתמודד עם מערכות שפועלות להכשיל את המדינה, עם תנועות ערב רב שמתעטפות בערכי טוהר לכאורה שמטרתן האמיתית היא להפיל את ישראל על ברכיה, ועם מערכת משומנת של משפטנים שחרטו על דגלם את הדחתו.
אין דרך אחרת לומר זאת: נראה שדווקא לאחרונה מי שנתפס כלחיץ ומזיע, לבש שריון השראה שאין דוגמתו במדינה מערבית מקבילה במאה האחרונה. מי עוד יצא להילחם בשבע זירות בו זמנית: עזה, לבנון, סוריה, יהודה ושומרון, עיראק, תימן ואיראן בעת שמערכת המשפט פועלת להקריסו, המערכת הפוליטית מתאגדת נגדו, ובכל זאת, הוא נלחם עד הסוף, וברקע מהדהד הלחץ האדיר של משפחות החטופים עם כל המערכות שסביבן?!
וכל זה קורה באותו זמן. יחד. בלי להפסיק. בלי להתפשר.
מחיר הניצחון
ללא ספק נתניהו משלם מחירים אישיים כבדים, ולצידם יהיו גם מחירים ציבוריים, מלבד מחיר הדמים הכואב והבלתי נמנע. נאומו השבוע הוכיח שהוא מכניס במודע את ישראל למיתון כלכלי מסוים, תוצאה בלתי נמנעת של העלויות הכלכליות האדירות של המלחמה בשבע חזיתות, ההוצאות הביטחוניות הגדלות והפגיעה הקשה בפעילות הכלכלית הרגילה.
לפחות בזירה הבין לאומית, גם אם עצרת האו"ם נושפת בעורפו, יש לנתניהו נחמה פורתא מממשל טראמפ, שהעניק לו אשראי לסיום המלחמה עד סוף השנה האזרחית.
הוא עושה זאת כנגד כל הסיכויים באופן מעורר השתאות. התזמון אינו מקרי. הממשל האמריקני החדש מבין את הצורך האמיתי לסיים את הסבב הזה לפני שיצוצו אתגרים גאו־פוליטיים אחרים במזרח התיכון ובעולם.
בדברי ימי ישראל מנהיגים רבים לא השלימו מלחמות. בשבעים ושבע שנות המדינה, וגם קודם לכן. זו ההיסטוריה שמלווה אותנו מאז ימי שאול שחס על אגג מלך עמלק ועד הוורסיות הכואבות של דורותינו, של ראשי ממשלה ומצביאים שסיימו מלחמות בלי להכריע את האויב באמת. לצאת למהלך של כריתת ראש הנחש החמאסי, כשכמעט כל מוסדות המדינה נגד מהלכיו של ראש הממשלה, זה הזוי ומרשים בו זמנית.
אויבים מבית
ואלה לא רק האויבים הרגילים במערכות הצבאיות והמשפטיות או האופוזיציה הלוחמנית המובנת מאליה. חלק נכבד משרי הליכוד הם אנשים נבערים מכל יכולת מדינאית אמיתית וחפים מכל הבנה עמוקה. חלקם בלתי ראויים אפילו לשמש כנהגי מונית חאפרים במישור החוף או לעבוד כבאסטיונרים בשוק התקווה. אפילו זה יהיה אתגר עבורם.
לא ננקוב בשמות מכל הסיבות הטובות, ובוודאי לא בערב ראש השנה, אך נתניהו יודע היטב עם מי הוא מתמודד במעגלים הקרובים של הליכוד: טיפוסים מפוקפקים שמרכיבים את הרוב הפרלמנטרי הדחוק שנדרש לו. עם חבורת הליצנים הפתטית הזו עליו לספק לעם ישראל ניצחון על טבעי של ממש.
זהו אולי האתגר הקשה ביותר: לנהל מלחמת קיום אמיתית עם קואליציה חלשה ובלתי מוכשרת ביסודה.
בערב השנה החדשה הוא ראוי להצדעה, למרות הביקורת הצודקת לחלוטין על חוק הסדרת בני הישיבות שלא קודם על אף ההבטחות, ולמרות הכשלים האישיותיים הבולטים שלו. הרוח, ההשראה והנחישות הבלתי רגילות לשנות את המזרח התיכון באופן יסודי ולהכריע סופית את התנועות הקיצוניות הטרוריסטיות, גדולות בהרבה ממידותיו. באותה מידה שמגיעה לו ביקורת חדה וכואבת על הכשלים, מגיע לו גם שאפו ענק ואמיתי.
מחממים מנועים
וכל זה מתרחש בשעה שהאופוזיציה מתארגנת ברצינות ובכוונות ברורות להדיחו ולהחליפו.
יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, עמל ללא לאות יום ולילה למצוא אלטרנטיבה ימנית נבונה, רצינית ואחראית. נפתלי בנט חורש את המדינה על מנת לתרגם את מעמדו הגבוה בסקרים, שתמיד מתפוגג בשעת אמת, למפלגה פוליטית אמיתית שתשרוד הפעם את המבחן ביום הבוחר. גדי איזנקוט, חבר הכנסת הפורש מ'כחול לבן', מכריז על הקמת מפלגה חדשה נוספת ומנסה באופן נואש להיתלות על השברים הפוליטיים שמותיר אחריו בני גנץ.
כולם עובדים קשה ובנחישות, מושכים בזנב נתניהו הפוליטי, ורוצים יותר מכל לגרור אותו לבחירות מוקדמות, כבר במרס הקרוב. נתניהו, לעומתם, מבטיח לעצמו ולמעגל הפוליטי הצר והנאמן שלו שאחרי שיסיים באופן חד משמעי את המלחמה בעזה בסוף השנה האזרחית – בהתאם לאור הירוק שקיבל מהממשל האמריקני – הוא יוכיח לכל מתחריו הפוליטיים שעליהם להמתין לו בסיבוב. ככל שזה תלוי בו, הוא יביא את עם ישראל לקלפיות רק בסוף 2026, בהתאם למשך כהונתה המלא של הממשלה הנוכחית.
עד אז, כפי שהוא אוהב לומר באופן קבוע, כל המתחרים ישתו מים קרים וימתינו בסבלנות לזמנו הטבעי של המשחק הדמוקרטי.
הדימוי של חז"ל לעם ישראל, ככבשה בין שבעים זאבים, הופך למציאות בימים אלה. גם האמירה הידועה של הרבי מליובאוויטש זי"ע לנתניהו, שבסופו של דבר הוא יילחם לבדו נגד כולם ויהיה אחד לעומת מאה ותשעה עשר ח"כים, מתממשת בלי שאיש דמיין שהיא תהפוך למציאות קונקרטית ויום יומית.
אין לנו אלא להתפלל שתכלה תשפ"ה וקללותיה. זכינו השנה לראות חסדי שמיים גלויים ומי ייתן שאכן נהיה ראויים לניסים ההיסטוריים הללו. הלוואי שנוכל לבשר לעולם כולו שהמלחמה הסתיימה סופית, וכשנאמר 'הסתיימה', זה יהיה לאחר שראש הנחש הטרוריסטי בעזה נכרת לגמרי, בלי להותיר אחריו זנבות מסוכנים שיכולים לגדול שוב ולאיים עלינו.
תכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה שתוביל אותנו אל הגאולה האמיתית והשלמה, בימי הישועה והאורה האמיתיים שעליהם חלם העם היהודי ושלהם ייחל במשך אלפי שנות גלות.
החיים עצמם
שלא נחמיץ את עונת השיבוצים
בשבוע החולף זכיתי להנחות מעמד של הכנסת ספר תורה לזכרו של השר המנוח דוד לוי ז"ל, במלאת אחד עשר חודשים לפטירתו. דמותו של לוי – מבכירי המדינאים, יהודי דבק בגאווה במסורת אבותיו, שהקים שושלת מכובדת וסלל דרך ייחודית בפוליטיקה הישראלית – עדיין חיה בליבם של רבים. ליותר מאלף וחמש מאות איש התכנסו בגן האירועים הגדול בבית שאן לכבודה של תורה.
הזמנתי את תת אלוף עופר וינטר לעלות לדוכן הנואמים. הוא נשא דברים קצרים וחדים. הוא שיתף את הנוכחים במה שהיה נוהג לומר לפקודיו: "כל אחד מכם חושב על השיבוצים שלו, על הדרגות ועל התפקידים; על המיקום הבא שישרת בו; על הקידום הצפוי לו. בקרוב יגיע ראש השנה. זהו יום השיבוצים של כולנו. שם נקבע באיזה ספר תירשמו, מה יהיה מקומכם בעולם, אילו אתגרים והזדמנויות נכונו לכם. את כל הכנת הלב, בחרדת קודש – תשקיעו בהגעה הנכונה ליום הזה. בו מתקבלות ההכרעות. לא בשום מקום אחר".
הדברים הללו, שנגעו בלבבות רבים באירוע, היו למעשה גרסה עממית של קריאת ה"אלול" המפורסמת של הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל.
הגישה החסידית רואה בחודש אלול זמן של "גילו ברעדה": שמחה – על יציאת המלך מארמונו לשדה, שם הוא מקבל את כל הפונים אליו בסבר פנים יפות, נגיש לכל אחד במרחבו שלו, מראה פנים שוחקות וממתין שכל אחד יפתח פתח כחודו של מחט כדי שיפתח לו הוא כפתחו של אולם; ויראה – מפני הדר גאונו של המלך.
אבל יקרתו של הזמן הזה דורשת שינוי ממשי מכולנו. כל יהודי צריך לדעת: עונת השיבוצים הגיעה. אי אפשר להמשיך לנהוג כפי שנהגנו עד כה. בחרדת קודש יש להתכונן ליום הזה שבו נקבעת השנה הבאה.
מצד אחד יש לבוא בהכנעה ובקבלת עול, ומצד שני הלב שמח על ההזדמנות לתקן ולהאיר ולשוב להיות בן רצוי ואהוב כבתחילה.
הזדמנות חד שנתית
ולפני שניגשים אל המלך, חייבים להתכונן. גם אם המלך ירד ממרומי הארמון אל ערוגת השדה הקוצנית שלנו, אל הביצה האישית שבה טבענו, ראוי להמתין מעט לפני שניגש ונשוחח עימו. במשל הידוע של בעל התניא המלך אכן יוצא לשדה ומקבל את כולם בסבר פנים יפות, אבל עבד שבא למלך בבגדים קרועים ומלוכלכים, לא מתקבל בצורה חלקה. נראה לעינינו שבגלל שהמלך פוגש אותו בשדה יש לו כביכול 'הנחה'. את הקרעים, אומר המלך, הוא לא יכול היה להספיק לתקן. אבל הלכלוך? על זה אין שום תירוץ. הוא יכול היה להתנקות ולא עשה זאת.
בימים האחרונים של אלול, כשהמלך בשדה, הוא מקבל אותנו כמו שאנחנו, אבל זה לא אומר שאפשר להגיע אליו בלי הכנה סבירה ומינימלית. ואולי יש כאן בשורה נוספת: זהו הזמן היחיד בשנה שבו אפשר לעשות את ה'כיבוס' הזה בנוכחותו, עם סייעתא דשמיא למעלה מדרך הטבע.
וההתנקות הזו, ההיטהרות, מגיעה דרך חשבון נפש צודק ומדויק, שמודד היכן היו המחשבות שלנו השנה, על מה נסובו הדיבורים, לאן כיוונו המעשים. מעין בדיקה אמיתית של כל מלבושי הנפש. פחות מחשבות זרות שסוחבות אותנו לכל מיני כיוונים, פחות דיבורים ריקים שלא מוסיפים כלום, פחות התעסקות בשטויות שגוזלות את הזמן. במקום זה אנחנו זקוקים לשינוי אמיתי, מלא יותר, שיכין ויטהר את ליבנו לפני שנעמוד ונמליך את הקב"ה בראש השנה.
אמת, גישת בעלי המוסר היא לזעוק "אלול!" בפנים חמורות ובקול חרד. הגישה החסידית עוסקת במלך עצמו, בהזדמנות שנוצרה, בקרבה שמתאפשרת. "גילו ברעדה" – שמחה גדולה שהמלך כאן, עם יראת הכבוד מעוצם גדולתו.
השמחה הזאת לא מתירה לנו להתרפות. להפך. דווקא בגלל שהמלך זמין ומראה פנים שוחקות לכולם, עכשיו הזמן לעבוד ולהיטהר ביתר שאת; לנצל את הזמינות והקרבה כדי לבצע את הכיבוס והניקיון הנפשי שאנו חבים לעצמנו.
בראש השנה נקבע באיזה ספר נהיה רשומים, מה יהיה המקום שלנו בעולם, מה יהיו האתגרים וההזדמנויות של השנה החדשה. ועכשיו, בימים האחרונים שהמלך בשדה, הזמן להתנקות ולגשת, להיתלות בקרבתו ולתקן. לא מתוך פחד. מתוך הבנה שזו הזדמנות פז שלא תחזור עד השנה הבאה. בעוד כמה ימים ישוב המלך לארמון. ושם הגישה עוברת בסידורי אבטחה קפדניים ובבידוק יסודי.
אנחנו בימים האחרונים של חודש אלול, ולא נותר לנו יותר מדי זמן לבזבז. מתוך שמחה על האפשרות שניתנה לנו נערוך דין וחשבון אמיתי על המחשבות, הדיבורים והמעשים. מאזן כנה, שמסיר את הלכלוך שנדבק על מלבושי הנפש ומנקה את שאריות חוליי השגרה שהצטברו עליהם. אין לנו את הפריווילגיה להגיע לראש השנה תשפ"ו ללא חשבון נפש נוקב, פנימי, שמניע לפעולה ולשינוי. אם אנחנו רוצים שנה אחרת, טובה יותר, זו ההזדמנות שלנו.
אחריות קולקטיבית
בשבת הקרובה, השבת שלפני ראש השנה, אנחנו קוראים את פרשת ניצבים – הברית המיוחדת שמשה רבינו כורת עִם עַם ישראל לקראת כניסתו לארץ. ה'אור החיים' הקדוש מסביר את הביטוי "אתם נצבים", מלשון ממונים, כפי שבועז פנה אל "הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים" שהיה ממונה עליהם. ומהו המינוי שזכינו בו בעת שאנו עוברים בברית לפני השם אלוקינו? להיות ערבים זה על זה.
כלומר, כל יהודי ממונה על היותו ערב לרוחניותו של אחיו. כל מי שיש לו אפשרות, וקל וחומר אם יש לו סמכות או השפעה על יהודי כלשהו – אב בביתו, מעסיק במקום עבודתו – צריך לנצל אותה כדי לערוב למצב הרוחני של זולתו. אסור לו להתחפר ולעסוק בעצמו ובענייניו הפרטיים בלבד, נעלים ככל שיהיו. זו, אומר ה'אור החיים', היא המהות האמיתית של "אתם נצבים".
ואכן, דווקא עתה נקראת פרשה זו, בזמן של חשבון נפש, כדי שכל אחד ישאל את עצמו אם היה יכול להשפיע על אחרים, לשנותם ולהטותם לדרך טובה יותר, ואם עשה די למראה אחיו התועים בישימון החיים.
להשלמת הדברים ראוי להביא את פירושו של הבעל שם טוב הקדוש שמבאר כי "אתם נצבים" היא ברכה שהקב"ה מעניק לישראל בשבת שלפני ראש השנה, שיהיו ניצבים ועומדים לפניו בזקיפות קומה ובטוחים שיצאו זכאים בדין.
ואם יורשה לתווך בין דבריהם של שני ענקי עולם אלה, הרי שלברכה זו, שנזכה לעמוד ניצבים וזקופי קומה לפני המלך ולצאת זכאים בדין, נוכל להגיע ביתר שאת כשנשפיע טוב על יהודי אחר, כשנגלה אחריות לא רק על עצמנו אלא גם על זולתנו.
משימה עם חיוך
פתחנו בכך שאלול החסידי נחשב הכנה שמחה יותר מגישת הרעדה והפלצות המוסרית, כשחשבון הנפש נעשה דווקא בגילת־רעדה: שילוב של שמחה על קרבת האב לבנו, עם יראה מפני כבודו של המלך, על אף שהוא מקדם אותנו בשדה ומראה לנו פנים שוחקות.
השמחה הזאת היא אבן יסוד בעבודת השם בכל ימות השנה. קראנו בשבוע שעבר כי התוכחה מגיעה אלינו "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".
בפשטות, התוכחה מגיעה אל מי שלא ניצל את ימי הטובה והשפע לעבודת השם. אך האר"י הקדוש מחדש כי אף אלה האנשים שעובדים את השם, אך עושים זאת מתוך מרירות ועצבות, הרי הם כפויי טובה. היה עליהם לשמוח בזכות שנפלה בחלקם לעבוד את הבורא. אגב, האר"י העיד על עצמו שזכה לכל מדרגותיו בזכות הקפדתו לקיים את המצוות מתוך שמחה.
בעל התניא מוסיף עוד נדבך: מי שעובד את השם בשמחה זוכה להתייחסות שמימית מיוחדת לעשייתו, והדבר משפיע עליו גם אם חלילה נכשל. במקרה שכזה השמחה פורצת עבורו גדר וכמו מעלימה את כישלונותיו. לעומתו מי שעובד את השם מתוך עצבות ומרירות, אינו זוכה לאותה הגנה רוחנית.
האם אפשר להשוות בין חייל שמבצע את משימותיו בחוסר רצון בולט ובעצב, לבין חייל שרואה בשירותו שליחות מרוממת, ואת המשימות שלפניו מבצע באופטימיות ובביטחון שינצח?
שמחה היא כוח שמסיר כל חומה. שמחה פורצת גדר. העשייה הרוחנית מתוך שמחה על עצם הזכייה לעשות את רצון הבורא, משפיעה על האדם טוב אלוקי שכוחו רב, מעבר לחוקי הטבע הרגילים. הווי אומר: העונש על העבירות מגיע למי שלא עבד בשמחה. לעומתו, מי שעובד את בוראו מתוך שמחה זוכה להגנה כפולה: הוא גם זוכה לשמירה עליונה, שלא ימעד וייפול בחטא, וגם, אם וכאשר כשל חלילה, הרי השמחה היא עבורו כתריס מפני הפורענות שהייתה אמורה לבוא עליו בעונשו, כיוון שהיא ממתקת את הדינים ומגינה מכל רע.
אמת ויציב: אי אפשר לברוח מחובת התשובה, מחשבון הנפש. אבל אפשר וראוי לעשות זאת אחרת, מתוך שמחה. אם כך כתבו גדולי הדורות הקודמים נאים הדברים ויאים פי כמה לדורנו, דור שזקוק לשמחה, לאופטימיות ולמאור פנים.
כך זוכים גם כן להיות "ניצבים": זקופי קומה, מלאי שמחה ומתברכים בבנים טובים, בחיים ארוכים ובריאים, בפרנסה בכבוד, ובשנה מלאת רגעים של אושר אמיתי גם בזכות השמחה על עצם הזכות שנפלה בחלקנו, במילוי ייעודנו בעולם.
בעוד ימים ספורים נתייצב בראש זקוף ובשמחה להמליך את המלך: בלבושים נאים, בהחלטות טובות ובביטחון מלא באהבת המלך אלינו, שנצא זכאים בדין.
