בין המצרים

1

בדמדומי ממשל אובמה, שבועות אחדים לפני שפינה את החדר הסגלגל, הגיע לארץ, לביקור פרֵדה, סגנו ג'ו ביידן.
נכחתי במסיבת העיתונאים שהתקיימה במבואה הסמוכה ללשכת רה"מ. זמן מה

קודם לכן בנו בכורו, בו, בכיר במערכת המשפט האמריקאית, נפטר ממחלה קשה. למרות שחלפה יותר משנה, האבל הכבד, היגון העמוק, ניכרו עליו. כבר אז, לפני שבע שנים, כשהוא בסך הכל בן 74, הזקנה קפצה עליו בטרם עת.
זה החזיר אותי לביקורו הקודם בארץ, בשנת 2010, ובדרמה שהתלוותה לו: באותה תקופה ממשל אובמה האיץ תהליך מדיני בין ישראל לפלסטינים. בצילו, ממשלת ישראל אולצה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות למספר חודשים. ואז, בסיור שערך סגן הנשיא במוזאון 'יד ושם', יצאה הודעה ממשרד הפנים על הפשרת 1,600 יחידות דיור במזרח ירושלים המיועדות למגורי יהודים.
ביידן זעם. חרף הכחשות שר הפנים אלי ישי על כוונת זדון, ועל אף שנתניהו חזר והבהיר שלא שותף בהחלטה וכי מדובר בהליך מנהלי, הוא ראה בכך פגיעה אישית. אנשיו טענו שזה לא מגיע למי שלוחם בשוחות, מתוך ממשל מנוכר, לטובת האינטרסים של ישראל.
באותו ערב, כצעד ענישה, איחר בשעה וחצי לארוחה המשותפת עם רה"מ ורעייתו.
בשנת 2017, בעודי עומד בלשכת רה"מ, סנטימטרים ספורים מסגן הנשיא, נזכרתי באירוע ההוא ובנאום שנשא למחרתו לפני סטודנטים. זה היה נאום סוחף, אמוציונלי, שופע אינטראקציה עם הקהל. איפה זה ואיפה ההופעה שלו כעת, חשבתי. הוא היה נראה תשוש, חלש, זקן מכפי גילו.
עומס הטרגדיות שעבר בחייו הפרטיים, הכביד עליו. שלא לומר, הכריע אותו.
בשנת 1972, שבועות ספורים לאחר שנבחר לייצג כסנטור את מדינת דלאוור, חווה אסון נורא: רעייתו ניילה ובתו הקטנה נעמי נהרגו בתאונת דרכים מחרידה. שני בניו בו והאנטר נפצעו אנושות אך נותרו בחיים.
בתחילה שקל להתפטר, אולם שוכנע שלא לעשות כן. משך מספר שנים היה חוזר מדי ערב ברכבת מוושינגטון לביתו בדלאוור, כדי לגדל את שני בניו היתומים.
מותה של הרעיה הראשונה, מותם הטרגי של שני ילדיו, והפרשיות החמורות שבהן הואשם בנו האנטר, היחיד שנותר בחיים, רוקנו ממנו, בערוב ימיו, את מה שהיה משך 40 שנות קריירה פוליטית עשירה.
בערב פתיחת המרוץ לנשיאות ארה"ב ב-2016 מתנגדיה של הילרי קלינטון במפלגה הדמוקרטית דחקו בו להגיש מועמדות ולרוץ כנגד דונלד טראמפ. הוא סירב בתוקף. הרושם ששידר סימן על רצונו לתלות את הנעליים; לכולם היה ברור שדרכו בחיים הציבוריים הגיעה לסיומה.
ארבע שנים אחרי, כשאמריקה נקרעה בין מעריצי הנשיא טראמפ למתעביו, הדמוקרטים כפו עליו קאמבק. השבוע, אחרי זובור מכוער, הם כפו עליו פרישה.

2

הביקור ההוא לימד, שוב לימד, על חיבתו יוצאת הדופן למדינת היהודים. גם אז, כפי שנהג פעמים רבות, חזר על מטבע הלשון שהיה שגור בפיו: "כדי להיות ציוני אין צורך להיות יהודי. אני, ג'ו ביידן הקתולי, ציוני".
השנה, כשהגיע לכאן ימים ספורים אחרי האסון הנורא שפקד אותנו, חזר בפעם המי-יודע-כמה על סיפור פגישתו עם רה"מ גולדה מאיר, זמן מה לפני מלחמת יום הכיפורים.
"הייתה לי איתה פגישה ארוכה", נזכר. "הייתי אז סנטור צעיר וחשתי דאגה לישראל. גולדה הרגיעה אותי ואמרה לי: 'אל תדאג, סנטור ביידן, לנו הישראלים יש נשק סודי: אין לנו לאן ללכת'".
החלטתו לפרוש איננה מעשה נאצל. היא צעד מתבקש. עם זאת, בעידן שבו מנהיגים מתקשים להיפרד מכיסאם, היא מלמדת על יושרתו, על הכבוד שהוא רוחש לכללי המשחק הדמוקרטיים ועל הנכונות שלו להקשיב לקולות העולים מהציבור. הנשיא המקשיש הכיר בבלתי נמנע ופרש מהמרוץ לתקופת כהונה נוספת.

שלום חבר. רה"מ נתניהו והנשיא היוצא ביידן צילום: פלאש 90

ישראל חייבת לו הרבה. גם אם לא תמיד ראה איתה עין בעין את הדברים.
מיותר להזכיר את ההתגייסות שלו ברגעים הכי קשים, הכי כאוטיים, שעברו עלינו. התרפקותם המתפרצת של הנשיא הרצוג ורה"מ נתניהו על נשיא ארה"ב, למרגלות ה-Air Force One – לא הייתה מהשפה ולחוץ. ישראל כולה הייתה זקוקה נואשות לכתף תומכת; ביידן העניק אותה בנדיבות. הוא נשא נאום היסטורי, חשוב מאין כמותו, ומיהר להגיע לכאן; להיות איתנו במילים ובמעשים.
כשאויבינו מסביב הריחו דם, הוא שיגר לאזור שלוש נושאות מטוסים ומטח כבד של איומים. בכירים ישראלים הודו השבוע כי המהלכים המהירים הללו מנעו מתקפה קרקעית מצפון.
פרישתו הצפויה מעוררת חששות באשר לעתיד היחסים בין ארצות הברית לישראל. יורשתו, קמלה האריס, תהיה בוודאות פחות ידידותית ובעלת גישה שונה מהותית לסוגיות מרכזיות כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היחס לאיראן וכמובן, המלחמה הרב-זירתית שישראל מנהלת בדרום ובצפון.
אם תיבחר, ובתקווה שלא, יחסי ישראל-ארה"ב יחוו הידרדרות חריפה. ממשלת ימין לעומת ממשל בעל נטיות פרוגרסיביות היא מתכון לתאונה רבת נפגעים. לא רק ביידן יעורר בנו געגוע, גם אובמה. האריס, ואיתה מקהלת הפרוגרסיביים שמשתלטת על המפלגה הדמוקרטית, תהיה סך כל הסיוטים שלנו. אובמה לעומתה ייחשב בעינינו ציוני.
בחודשים הקרובים, עד לבחירות, ביידן יאבד את שאריות השפעתו על מדיניות הבית הלבן. מעתה ואילך צוות הקמפיין של סגנית הנשיא יקבע את סדר היום, והוא, כאמור, לא הולך להאיר לנו פנים.
זה מה שעומד מאחורי האזהרה שהשמיעו השבוע גורמים אמריקנים בכירים, פרו-ישראלים, באוזני ראש ממשלת ישראל. אם עכשיו לא, זה עלול להיות לעולם לא, אמרו ודחקו בו לומר כן לעסקה. אלו הדברים שצפוי לומר לו גם הנשיא עצמו בפגישתם היום.
לפי שעה, בהתמודדות בין סגנית הנשיא לנשיא לשעבר, הפער צמוד. בחלק מהסקרים טראמפ מוביל, בחלק האריס.
אין דרך אחרת לומר זאת: נוכח משב הרוח האנטישמי הנושב מהמפלגה הדמוקרטית, עיני העם היהודי, באשר הוא, מייחלות לבחירתו של נשיא בור, עילג, קונספירטור נחות שמקדש את האנטי-אינטלקטואליזם כדרך חיים.
ההכרח לא יגונה: זה מה יש ועם זה אנחנו צריכים להתמודד בנסיבות המיוחדות שאליהן נקלענו.
בצוק העיתים, עם הספר מוצא עצמו מייחל בכיליון עיניים לבואו של מנהיג המתגאה כי מימיו לא קרא ולא שנה.
אין מה לומר, אנחנו חיים בזמנים מטורללים.

3

בתאריך י"ז באדר תשס"ד נחתו בנמל התעופה בן גוריון שלושה בכירים אמריקנים: היועץ לביטחון לאומי סטיב הדלי, סגנו אליוט אברמס ועוזר מזכיר המדינה ויליאם ברנס, המוכר לנו בתפקידו הנוכחי כראש ה-CIA.
הימים ימי טרום ההתנתקות. הנשיא בוש – שלא היה צד במהלך החד צדדי ולפרק זמן גם הסתייג ממנו – שיגר לכאן את אנשיו כדי שאלו יישאו וייתנו עם רה"מ שרון על התמורה לנסיגה.
על הפרק עמדו חיזוק גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון והענקת "פטור" מקיום תהליך מדיני – עד שתתחלף ההנהגה הפלסטינית בהובלת רב-המרצחים, יאסר ערפאת, ויורשיה יתחייבו להילחם בטרור.
גיורא איילנד, היועץ לביטחון לאומי, דחק בשרון להותיר את צה"ל בציר פילדלפי. שרון, שרצה להרגיע את שרי הליכוד הזועמים, נטה בתחילה לאמץ את ההצעה, אולם השליחים מוושינגטון הבהירו במהלך ביקורם: בלי נסיגה מפילדלפי לא נהיה מחויבים לדיל.
ההמשך ידוע. צה"ל נסוג גם מעורק החמצן היחיד של רצועת עזה, ובכך הפקיר את השליטה בו לארגוני הטרור, שהקימו על התוואי תעשיית הברחות ענפה.
על כל פשעי ההתנתקות מעפיל עוון הנסיגה מפילדלפי. עשר שנות מזוודות כסף קטארי ו-19 שנות הברחות מרפיח המצרית לעזתית, הפכו את חמאס למפלצת טרור.
בכל בוקר התקשורת הפלסטינית מסכמת את הרוגי הלילה מתקיפות צה"ל ברצועה. הנה מדגם מייצג מהשבוע האחרון: 56 הרוגים וכ-90 פצועים במזרח חאן יונס, 27 הרוגים נוספים מירי על בית ספר בעיר, 20 הרוגים בעיר הדרומית בַּנִי סוּהֵילָה, 63 תקיפות, 91 הרוגים, במחנה הפליטים נוסייראת במרכז הרצועה, 20 הרוגים במחנה הפליטים שאטי השוכן בצפון עזה, הרוגים בתקיפת כטב"מ ישראלי על אוהל העיתונאים בבית החולים שהדאא' אלאקצא בדיר אלבלח, פלוס השמדת מבנים ונטרול מטעני נפץ במערב רפיח. ועוד ועוד.
עשרה חודשים למלחמה, זה יבול חלקי רק מהימים האחרונים. איך זה עוד לא נגמר? התשובות ממתינות בפילדלפי ובעזה תחתית.
לא יודע אם תקופת מלחמה מצדיקה התארגנויות ועצומות ח"כים, אבל הדרישה שהועלתה השבוע מצד חברי ליכוד לחתום על עסקה רק אם זו לא תחייב את נסיגת צה"ל מציר פילדלפי – מוצדקת מאין כמותה.
הדברים הבאים נכתבים ברגישות הנדרשת. כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא. אחים יהודים, חלקם אזרחים, חפים מכל זדון, נחטפו בבוקר חג שמחת תורה. חלקם מצאו את מותם בשבי, חלקם, עדיין, עוברים גיהינום מדי יום.
מספיק היה לשמוע השבוע את עדותו המצמררת של אלמוג מאיר ג'אן, החטוף שחולץ לפני שבועות אחדים במבצע הרואי מדירה במחנה הפליטים נוסייראת, כדי להבין שאנחנו לא מדמיינים: הם עוברים שם ייסורי שאול על בסיס שעתי.
מה מגיע להם שהם צריכים להמשיך ולסבול חודשים ארוכים? לא מגיע להם.
לצד זאת, יש כמעט עשרה מיליון אזרחים שגם לביטחונם חייבים לדאוג. הותרת חמאס כישות מאורגנת, או השבת תשתיות בינוי שיאפשרו לו לשקם עצמו, מסכנת את אזרחי ישראל כולם.
צריך לשוב ולהיזכר באותו יום ראשון, אסרו חג סוכות, ובשיתוק שאחז בנו ימים ארוכים, אחרי האסון הנורא: לצד הזוועות עצמן הלמה בנו הבנה עמוקה על גודל שבריריותה של ההרתעה הישראלית. אנשים התרוצצו בבהלה, חסרי מנוחה, רק מהמחשבה על כך שארגון טרור – קטן ביחס למתחרה השיעית מצפון – הצליח לרצוח ביום אחד 1,400 אזרחים ולחטוף 240 ישראלים, בלי שהצבא החזק באזור יצליח למנוע זאת.
הציבור הישראלי פגש את הסיוט הכי גדול שלו: מאתיים ארבעים ילדים, נשים, קשישים, חיילות וחיילים נחטפו באין מפריע. עם שחי על אידיאל המקדש את החיים ונחרד לגורלו של חייל בודד שנחטף – התפתל מכאבים נוכח מספרים כאלו.
איך משקמים הרתעה? שאלה טובה. האם עסקה מפליגה תזמין אירועים דומים? לא בטוח. המחיר שעזה שילמה ירדוף אותה עוד עשרות שנים. אבל, וזה אבל חשוב ביותר: אילו מדינת ישראל תנטוש לצמיתות את השמירה על מעבר רפיח, היא לא תוכל לעולם לסיים את מלאכת השמדת הטרור.
ההירושמה שהגיעה לבקר ברצועה תמנע מהטרוריסטים הפועלים בה לשנים הקרובות מוטיבציה לשחזר את שואת שבעה באוקטובר; הפקרת השליטה על צינור החמצן, נתיב ההברחות, יחזיר להם מהר מאוד את היכולות הצבאיות.
בשביל זה לוחמים נפלו? בשביל זה מילואימניקים, הורים לילדים שעזבו בית, משפחה ופרנסה ולא חזרו, מסרו את נפשם?

4

ההתגמשות של חמאס מבשרת, במידת מה, את שובה של ההרתעה. יותר מכך, וזה מה שחשוב, היא מאששת את ההערכות על כך שמנהיגיו נתונים בפניקה עצומה לאור כוונת צה"ל להותיר בידיו את השליטה על ציר פילדלפי ונצרים.
במוחם המעוות, קדושת האדמה קודמת לקדושת האדם. השבוע, כך לפי נתוני הפלסטינים, הגיע מספר ההרוגים העזתים במלחמה ל-40,000. זה כסף קטן, זבוב טורדני, לעומת הפקעת טריטוריה. לכו תבינו היגיון של חיות אדם.
לפני כמה שבועות ציטטתי כאן גורם ביטחוני שהזהיר מפני נוכחות קבע בשני הצירים. "איזו אמא מוכנה לנוכחות מתמשכת בתוך קן צרעות?" שאל רטורית. "מה שעברנו ברצועת הביטחון בלבנון", הוסיף, "יהיה כאין וכאפס למה שיקרה לנו שם. חיילים צעירים יצטרכו להתמודד עם התשה בלתי פוסקת; מחיר הדמים יהיה בלתי נסבל".
דבריו מקבלים תיקוף גם מגורמים נוספים שאיתם שוחחתי בימים האחרונים. עם זאת, מערכת הביטחון גיבשה תוכנית יצירתית שאמורה לאפשר לצה"ל לשלוט בציר בלי שתידרש נוכחות קבועה. מכיוון שמדובר בפתרונות המשלבים עזרים טכנולוגיים, אחרי מה שעבר עלינו, מותר לנו להתייחס לגישה הזאת בספקנות. כן, גם לאזרח הפשוט שאינו מתמצא בעניינים אלו; בוודאי לחברי קבינט שלא מוכנים לקבל כתורה מסיני את "עמדת מערכת הביטחון".
"הפתרון היחיד", אמר לי גורם מדיני, "עובר בהעמקת ההישגים בטווח השבועות הקרובים. אם נצליח להשמיד את המנהור התת קרקעי שחוצה את הגבול למצרים ואז להציב במקום סנסורים מתקדמים שיפקחו לא רק על הצד העזתי אלא גם על האכיפה בצד המצרי – נוכל להתפנות מהציר לכל הפחות לפרק זמן משמעותי, אך מוגבל.
"בשישה חודשים", הוסיף, "לא מצליחים לשקם מנהרות שהושמדו או לחפור מנהרות חדשות".