יוסי אליטוב
י"ד שבט התשפ"ו
דמותה של גב' מירי פרנקל–שור, היועצת המשפטית של ועדת חוץ וביטחון, הפכה בשבועות האחרונים לציר מרכזי שסביבו חורקת הדרמה הפוליטית הגדולה של העשור. בתוך מרתון חקיקתי חסר תקדים במונחים פרלמנטריים, היא שמניחה על המסלול שרשרת מוקשים משפטיים שמונעים את הסדרת חוק הגיוס.
המפלגות החרדיות עובדות על טורבו, מנסות לייצר מודל 'בדיעבד' ריאלי שאפשר איכשהו לחיות איתו, אבל בכל פעם שנדמה שהנה הגענו למדרגה האחרונה – צץ המכשול התורן. הפרדוקס זועק מתוך סעיפי החוק: הנציגים החרדים כבר הלכו כברת דרך, הסכימו ליעדים, ניסחו מחדש סעיפים בעייתיים ואולצו להתפשר אפילו על סנקציות. אך בעיני הייעוץ המשפטי זה פשוט לא מספיק. אולי מפני שמטבע בריאתם מהותם להרע ולהצר את רגליו של כל דבר שריח יהדות ודת ישראל נודף הימנו. משכך, לא פלא שאינם חותרים לפתרון ורק עורמים מכשולים ללא הרף.
האופטימיות הרגעית שדיברה על חוק במליאה בתוך שבועיים התנפצה אל מול דרישות חדשות, חדות ונוקשות, שהופכות את סיכויי העברת החוק לקלושים. חלון ההזדמנויות כמעט נטרק, הדדליין נושף בעורף ורגע ההכרעה הגורלי כבר כאן.
האוויר בחדרי הדיונים היה השבוע סמיך ורווי מתח. הסיירת החרדית – הבולדוזרים של שס, אריאל אטיאס וינון אזולאי – כילתה שעות מול היועצות המשפטיות, פרנקל–שור מוועדת חו"ב ויועמ"שית הכנסת שגית אפיק, בניסיון נואש להנדס גשר שיחבר בין הפלפול המשפטי לבין הקווים האדומים של גדולי ישראל. אלא שככל שהלילה התארך המלכוד רק העמיק.
אגב, אל תתהו לאן נעלמו השבוע נציגי דגל התורה. לא קשה לחוש את התסכול של נציג ציבור ששורף לילות בחדרי הדיונים וסופג בליסטראות מפלגים קנאים רק כדי לגלות חשיפה של הקלטת סתר פנימית שמכנה את כל המאמץ שלו "בלוף". כשהשליחים בחזית חשים חשופים ופגיעים, לא פלא שהם נעדרים מחדרי הדיונים ברגעי הכרעה.
קומת המשפטנים
האופטימיות התחלפה בפסימיות. ח״כים חרדים השבוע במליאת הכנסת צילום: פלאש 90
אם תחילה נדמה היה שמדובר בקרב פוליטי מול מורדים מבית מסוגו של יולי אדלשטיין, שניהל את הוועדה בציניות מופגנת ומרח זמן יקר, הרי שכיום התמונה עגומה הרבה יותר. זו כבר לא זירה פוליטית, אלא מערכת רבת זרועות שבמסגרתה התגייסו משפטני הכנסת למשימת הסיכול. הללו פועלים בתיאום מלא להוביל את החוק שאמור להסדיר את מעמד בני הישיבות למבוי סתום.
חוות הדעת המשפטית שהופצה באישון לילה, בין שני לשלישי, חשפה את עומק התהום הפעורה בין הצדדים. השורה התחתונה של חוות הדעת שעליה חתומה פרנקל–שור, יחד עם הבהרות על–פה שהוסיפה בהמשך, מקבעת את הגישה האקטיביסטית–שיפוטית מבית היוצר של אהרן ברק. לדבריה, ההסדר המוצע "אינו בשל" להפוך להסדר של קבע, חוקי ויציב, שכן המנגנון שנקבע בו מאפשר להאריך את הפטור גם ללא עמידה ביעדים. אם כך, טענה, הוא ייחשב הוראת שעה בלבד.
אלא שמאחורי המונח המשפטי היבש 'הוראת שעה' מסתתרת מלכודת הרסנית. דרישת הייעוץ המשפטי היא למעשה סירוב מוחלט להעניק לעולם התורה את היציבות והשקט שהוא כה זקוק להם. במקום חוק קבוע שעומד על תילו מוצע הסדר שברירי, על תנאי, שיותיר את לומדי התורה בסטטוס של תקופת מבחן תמידית.
הדרישה של פרנקל–שור, לפיה כל הארכה של החוק תחייב מעבר מחדש במסלול הייסורים של חקיקה ראשית, גוזרת על בני התורה חוסר ודאות כרוני. יו"ר הוועדה בועז ביסמוט רואה לנגד עיניו כיצד הייעוץ המשפטי משתכלל בשיטותיו, מאמץ את מורשת אדלשטיין וזורע דוקרנים בכל נתיב. הנציגות החרדית הבהירה לו כי גדולי ישראל לעולם לא יפקירו את גורלם של בני הישיבות בידיו של מתווה זמני שכל תכליתו להשאיר את עולם התורה חשוף לדורסנות משפטית ולתהפוכות פוליטיות.
בחוסר ברירה מובהק הודיע היו"ר ביסמוט בבוקרו של יום שלישי כי עשה ככל יכולתו להאיץ את החקיקה וכי הוועדה בראשותו סיימה להכין את החוק בנוסח הסופי. עקב האילוצים המשפטיים הוא ייחשב ככל הנראה 'הוראת שעה' ולאחר הצבעה בוועדה יעבור למליאה לקריאה שנייה ושלישית.
אויבים מבית
ובזמן שהנציגים החרדים מקיזים דם מול המשפטנים בוועדות, החזית האמיתית עברה לזירה שבה הכל הופך למספרים: ספר התקציב. כאן, בהצבעה על התקציב, לא היה מדובר בהפתעה. המפלגות החרדיות הניחו על השולחן מראש את הקלף הפוליטי העוצמתי האחרון שלהן והצהירו פומבית: בלי חוק גיוס, אין תקציב. אלא שבזמן שחלף, על תהפוכותיו הפנים–חרדיות, ראש הממשלה סבר כי הצהרות–עבר לחוד ומעשים לחוד. נציגי דגל התורה ושס, בכיסו.
ההפתעה הגיעה כשנודע לו כי מרן הגר"ד לנדו משהה את אישורו לתמיכה בתקציב. נתניהו הבין תוך כדי תנועה ובלחץ של זמן שהוא נותר ללא רוב, וההצבעה נדחתה ברגע האחרון מיום שני ליום רביעי.
באותן שעות מורטות עצבים התברר גודל המלכוד: נתניהו הבין שכל חוק גיוס שלא יעבור את מבחן בג"ץ וייפסל בתוך יממה וחצי ימיט עליו קלון, ובחר להפריד בין החוק שנידון בוועדת חוץ וביטחון לבין ההצבעה על התקציב. הוא הימר על כך שברגע האמת יגיע האישור מגבעת רוקח בבני ברק לתמיכה בתקציב, מהסיבה הפשוטה: במפת האינטרסים הנוכחית הברירות בחוץ גרועות יותר.
אך בלשכת ראש הממשלה פנימה, פקעה בינתיים סבלנותו של שר האוצר. כמי שעמל חודשים ארוכים על גיבוש החוק, בצלאל סמוטריץ' ביקש לשים מאחוריו את ההצבעה על התקציב בקריאה ראשונה. הדחייה משני לרביעי הייתה מבחינתו מהלך אחד יותר מדי. גפני, שעלה יותר מפעם אחת במהלך יום שני האחרון ללשכת ראש הממשלה כדי לסגור עניינים, ספג מטח של תלונות ומענות: "אני לא יו–יו", זעם שר האוצר ודרש ניתוק מוחלט בין חוק התקציב לבין חוק הגיוס. "על מי אתם מאיימים?" תהה, "הרי אתם צריכים את התקציב הזה יותר ממני".
חוסר הנכונות של נתניהו להתייצב מאחורי נוסח החוק להסדרת מעמד בני הישיבות חרף התנגדות משפטני הכנסת, בשילוב עם הלוחמנות של סמוטריץ', הותירו את הנציגים החרדים בודדים בצריח. הם מצאו את עצמם סופגים אש צולבת משני כיוונים: גם מהחונטה המשפטית שחונקת כל ניסוח של פשרה וגם מתוך הבית הקואליציוני פנימה, ממי שהתיימרו בעבר להיות שותפים טבעיים.
האנחות הכבדות ששמענו השבוע במהלך שיחות עם ח"כים ביטאו את התסכול העמוק של נציגות שמצאה את עצמה מופקרת ברגע האמת.
שלושה מועדים
וזה הזמן להציע: תפתחו יומנים. הלו"ז הפוליטי נראה כרגע כמו שבשבת שממתינה להיחלשות הרוח, ואיש אינו יודע לצפות היכן תיעצר.
שלושה תאריכים מרחפים באוויר: הראשון והנפיץ שבהם הוא ה-31 במרץ. אם המפלגות החרדיות לא יקבלו אישור לתמוך בתקציב כבר בקריאה הראשונה, לא יישאר לוועדת הכספים זמן להשלים את החקיקה. במקרה כזה הכנסת תתפזר אוטומטית בסוף מרץ והבחירות ייערכו בתוך 90 יום – בואכה חודש יולי.
התאריך השני שעומד על הפרק הוא חודש קודם לכן. זהו תרחיש שמביא בחשבון אפשרות שחוק הגיוס נותר ללא מוצא אך בכל זאת התקציב עובר בקריאה שנייה ושלישית, יחד עם תקציבי המגזר החרדי, ובמהלך של פיזור מתואם יוצאים לבחירות במועד מוסכם מיידי במהלך חודש יוני.
התחנה האחרונה היא ספטמבר, אם יתרחש הנס שיפרוץ את מחסום הייעוץ המשפטי וחוק הגיוס המתוקן יעבור במליאה בשלוש קריאות רגע לפני המועד המקורי של הבחירות.
אלו דדליינים קשיחים. קשה לתאר את המאמץ האדיר שיידרש מנתניהו כדי לחצות את הרוביקון שלפניו, במיוחד כשהציבור החרדי כבר מתח את גבולות הגמישות שלו עד לקצה.
הדילמה החרדית הנוכחית כמוה כמבוך חסר מוצא. עולם התורה כבר בעיצומו של משבר תקציבי. הישיבות והכוללים ספגו את עיכוב תקציביהם של חייבי הגיוס באדיבות בג"ץ והיועמשי"ת לממשלה, יחד עם אי סבסוד המעונות. האברכים מרגישים את הקיצוץ בכיס במכולת מדי בוקר, כשכרטיס האשראי מסרב לשתף פעולה. מצד שני, הפלת חוק התקציב בקריאה ראשונה עלולה לשרוף גם את צינורות החמצן האחרונים של חלק ניכר מהתקציבים הקואליציוניים האחרים שטמונים בספר התקציב ובחוק ההסדרים.
ישנם שסבורים כי למרות הכל אין סיבה לתת לנתניהו פרס. לשיטתם, יש לפרק את הממשלה מייד. אלא שגם הם יודעים שהמחיר יהיה כבד מאוד, גם מבחינה ציבורית: הפלת ממשלה על חוק הגיוס בהצבעת מחאה על הצעת התקציב תיתפס כהפקרות בעיני מחנה הימין ותהפוך את הבחירות הבאות למסע שיסוי נגד עולם התורה – מכל כיוון אפשרי.
במצב הזה יש מי שמעדיף את טקטיקת "שב ואל תעשה", שמאפשרת לעגלה להידרדר מאליה במקום לחתום במו ידיו על התרסקותה המוחלטת.
ולמרות הכל, אין לומר נואש. הבולדוזרים החרדים שעמלים למצוא את הגשר שבין הוראת השעה של פרנקל–שור ואפיק לבין מתווה שיוסכם על גדולי ישראל עדיין שם, על אף התסכול העמוק שהם חווים.
נכון למועד כתיבת השורות, בצהרי יום רביעי, כמעט ברור ומוכרע: הח"כים החרדים, לפחות רובם, יתמכו בקריאה הראשונה של התקציב והוא יעבור ברוב קואליציוני. הציבור החרדי יוצא מההצבעה הזו, כך או כך, עם סדקים גלויים ושסעים מדממים. אין באופק הנראה לעין פתרון פוליטי הרמטי לסאגת חוק הגיוס.
עין לאיראן
ומעל לפוליטיקה הקטנה ולסעיפי החוק היבשים מרחפת חרדה קיומית עמוקה הרבה יותר. במדינה שחיה על ניסים גלויים וזקוקה לסייעתא דשמיא בכל נשימה מול אויביה, הניסיון לדחוק את עולם התורה אל מחוץ לגדר הוא הימור מסוכן על הגורל של כולנו.
הלב נקרע לראות כיצד דווקא כשהחזיתות בוערות המערכת בוחרת לסמן את לומדי התורה כאויבים, במקום להכיר בהם כחומת המגן הרוחנית היחידה ששומרת עלינו.
האבסורד הזה זועק לשמיים. בזמן שאנחנו מתפלפלים על צווים וסעיפים מול מערכת משפטית שהשתלטה על השיח והפכה מיליונים לבני ערובה של פרשנות משפטית מוטית, המציאות בחוץ בוערת. בכל רגע המפציצים האמריקאיים יכולים להמריא לאיראן וכולנו נתעורר למציאות של כוננות ספיגה חסרת תקדים.
השאלות שייוותרו פתוחות ימשיכו לרחף בעת הזאת: האם הגיוני לפרק ממשלה בשיא הסערה? האם אפשר לטלטל את הספינה כשהאויב רק מחכה לסדק הראשון בינינו?
הפרדוקס בלתי נתפס: מלחמה על הקיום הפיזי מצד אחד, וייבוש המקור הרוחני מהצד השני.
ובתוך הערפל הזה העיניים נשואות רק לדעת תורה – הכתובת היחידה שתוכל להוציא אותנו מהסער הזה אל חוף מבטחים.
עמידה איתנה
הבאתו למנוחות של רס"ר רן גואילי הי"ד, שנתיים ורבע לאחר שנחטף בשיאו של הטבח הנורא בשמחת תורה, הייתה רגע של התייחדות קולקטיבית עם פרק מדמם ומעיק שנחתם בדברי ימי עמנו.
השבת גופתו, לאחר מבצע מודיעיני סיזיפי ומאומץ במעמקי רצועת עזה, מסמנת קו פרשת מים היסטורי: לראשונה זה יותר מעשור אין עוד חטופים או נעדרים על אדמת עזה. זהו הישג עצום שנרשם בדם ובדמעות, אך מטבע הדברים הוא רווי כאב ונטול תופים וחצוצרות. זו לא חגיגת ניצחון, אלא שמחה של התרת הספקות למשפחה שכה ייחלה להבאתו לקבר ישראל.
עבור מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והביטחוני מדובר בנקודת קצה של חוזה יהודי בלתי כתוב שהעולם כולו אינו מסוגל להבין: מדינה ריבונית, שבמונחים אזוריים נחשבת מעצמה, הופכת עולמות ומשדדת מערכות רק כדי להשיב גופה בודדת מבית קברות עזתי. הייתה כאן עדות למחויבות שאינה כפופה ללוחות זמנים חיצוניים או ללחצים פוליטיים ארעיים.
המסר הזה שהעבירה ישראל השבוע לקהילייה הבין–לאומית היה החשוב מכל. חוסן לאומי אינו נמדד רק בכוח האש, אלא בערכים יהודיים שנמצאים מעל הכל.
גואילי עצמו, לוחם שזנח חופשה כדי לרוץ בעודו פצוע אל תוך הלהבות בקיבוץ עלומים, גילם בדמותו הקרבה וערבות הדדית מהסוג שרק עם ישראל מסוגל לייצר.
ובעוד הפצע המדמם של סאגת החטופים זכה להיסגר, מותיר אחריו בלבבות צלקת עמוקה לדורות, נחשף המלכוד המדיני במלוא עוצמתו. בקהילייה הבין־לאומית, וכמובן בקרב שרידי הנהגת חמאס המנסים להרים ראש מעל החורבות, יש שממהרים לפרש את סגירת תיק החטופים כהזמנה פתוחה ליציאה מיידית מהרצועה. חמאס, בפרפורי גסיסה שלטוניים, מנסה לשווק לעולם מצג שווא שלפיו עמד בכל מחויבויותיו, ובכך הוא מפנה את הזרקור הביקורתי לירושלים.
כאן נפערת התהום שבין השאיפה הגלובלית להפסקת אש עכשיו לבין קריאת המציאות המפוכחת כפי שהיא נתפסת בלשכת ראש הממשלה. נתניהו מנהל כעת מערכה שנוקטת זהירות אסטרטגית קיצונית. הוא מבין היטב כי כל פסיעה פזיזה קדימה עלולה לבטל כבמטה קסם את הישגי המלחמה ולהחזיר את מדינת ישראל לנקודת האפס של מודל ההכלה, שקרס אל תוך עצמו בשמחת תורה תשפ"ד.
המבחן הגורלי הראשון ניצב לפתחו בסוגיית מעבר רפיח, אותו שער דרומי במשולש שבין הרצועה לישראל ומצרים, שהפך לסמל. מבחינת האוכלוסייה העזתית המעבר הוא אולי צינור החמצן המרכזי, אך מבחינה ביטחונית, ללא פיקוח הדוק הוא עלול להפוך תוך זמן קצר לאוטוסטרדה של הברחות אמל"ח ושיקום תשתיות הטרור.
הדיון כעת אינו טכני או לוגיסטי אלא מהותי ושורשי: האם המעבר ייפתח כג'סטה סמלית בלבד, תחת משטר פיקוח הדוק ונוכחות שתבטיח שליטה ריאלית בסיוע, או שמא ישראל תיכנע לתכתיבים ותאפשר פתיחה רחבה, שתהפוך את עזה שוב לישות עצמאית וחסרת רסן.
נתניהו מצידו מציב חסמים שנתפסים בבירות העולם כתקיעה מדינית מכוונת, אך במבט ביטחוני קר מדובר בעמידה על קווים אדומים שהם שאלה של חיים ומוות. כל עוד לא יגובש מנגנון שיבטיח כי השמיכה ההומניטרית אינה מכסה על בניית מנהרות חדשות, ירושלים תמשיך לאחוז במנופי הלחץ גם במחיר עימות חזיתי עם גורמים באירופה או ביקורת לוחצת מוושינגטון.
קו נחוש
המבוך האסטרטגי מסתבך עוד יותר כשבוחנים את רעיון ועדת הטכנוקרטים שאמורה לפעול ברצועה כתחליף לשלטון חמאס. על הנייר מדובר בפתרון אלגנטי ואסתטי: ממשל אזרחי המורכב מאנשי מקצוע שינהלו את חיי היומיום בעזה ואינם מזוהים עם חמאס. אולם המציאות בשטח העזתי אינה מכירה במושגים סטריליים. ללא מערך פיקוח ביטחוני ישראלי איתן או כוח רב–לאומי בעל שיניים, כל ועדה כזו תהפוך בן רגע לעלה תאנה שמאחוריו ימשיכו פעילי חמאס למשוך בחוטים ולשלוט בנתיבי הכסף והכוח.
המצוקה האזרחית ברחוב העזתי, מהריסות המבנים ועד למשבר התברואה, לא אמורה להשכיח מאיש את הלקח המר שנלמד בדם: שיקום אזרחי ללא פירוז ביטחוני הרמטי הוא מתכון בטוח לסבב הדמים הבא. נתניהו מבין היטב שכל תהליך מדיני שאינו נפתח בדרישה בלתי מתפשרת לפירוק ארגוני הטרור מנשקם סופו שיסתיים בהתקפלות ישראלית מוחלטת, אם לא גרוע מכך.
סוגיית חימוש הרצועה נותרה הסלע שעליו מתנפצים כל מאמצי התיווך הבין־לאומיים. בחמאס מנסים למכור לעולם נרטיב של אובדן יכולות התקפיות, בטענה שאין עוד רקטות או מערכי כטב"מים. את הנשק הקל שנותר בידם הם מנסים לעטוף בכסות של הגנה עצמית לגיטימית ככלי למניעת אנרכייה, אך מבחינת ישראל כל מצמוץ מול דרישת הפירוז המלא הוא כישלון במימוש מטרות המלחמה.
למרות מסע הלחצים של ויטקוף וקושנר, ראש הממשלה מסרב לקבל את הדינמיקה הכפויה של מעבר לשלב ב' ברצועה ללא ערובות ביטחוניות חלוטות בשטח. בבסיס התובנה צרוב ניסיון מר: בעוד העולם מחפש פלסטרים זמניים שיאפשרו להוריד את סוגיית עזה מהכותרות, ישראל היא שתיאלץ לשלם את מחיר הטעות המדינית הבאה. הדרישה שהציבה ישראל לכוח רב–לאומי בעל מנדט אכיפה ברור היא תנאי בל יעבור למניעת הפיכת הגבול הדרומי שוב לחבית חומר נפץ.
בעזה ובמדינות ערב המעורבות בתיווך ישיר או עקיף תולים תקוות בכך שהלחץ האמריקאי יכופף בסופו של דבר את עמדתה הברורה של ישראל, אך בינתיים נתניהו משדר קו עקבי של שמירה על ביטחון האזרחים לפני כל דבר אחר. דווקא מתוך קריאה מפוכחת של צרכיה הלאומיים הקיומיים, ישראל צריכה להבהיר כי היא איננה קבלן משנה של הבית הלבן.
הזהירות המופלגת והעלאת הרף של דרישות הביטחון נתפסות לעיתים כקיפאון מסוכן, אך בפרספקטיבה היסטורית הן עשויות להתגלות כחבל ההצלה מטעות הרת גורל. הדרך קדימה מחייבת עמידה עקשנית על עקרונות הפירוז והפיקוח, גם אם המשמעות היא שהתהליך יהיה ארוך, מתיש ומורכב בהרבה ממה שקיוו בבירות העולם.
בסופו של יום האחריות העליונה המנחה את מקבלי ההחלטות היא לוודא שהשלווה שתבוא, אם תבוא, תהיה מבוססת על מציאות ביטחונית חדשה ולא על אשליות ישנות ומסוכנות. ריבונות אינה נמדדת בהסכמה בין־לאומית, אלא ביכולת להביט למציאות בעיניים ולסרב למכור ביטחון בתמורה לאשליה של רגיעה.
הנחישות היהודית העתיקה, ששואבת את עוצמתה משרשרת הדורות ושהובילה להשבתו של רן גואילי הי"ד, צריכה לעמוד על כך שהשלב הבא שדורש טראמפ לא יהיה חלילה השער למחדל הבא.
