בירה דולקת

כשהציווליזציות מתנגשות וההיסטוריה שמה קץ, מגיע אלול של מחשבות

א.

הוא היה אימת ילדותנו. שיניים כמו מסור משונן, לשון רוטטת ודוחה, נחיריים פחוסות שהעלו אדים גם בקיץ, חרחורים כמו טרקטור זועם ובעיקר עיניים חומות ויוקדות שחזרו והופיעו גם בסיוטי הלילה. הילדים המומחים טענו שזה "רוטוויילר". כלב נאצי מגרמניה שמסוגל "אפילו להרוג".

הוא כמעט לא נבח. לא היה לו צורך. בדרך כלל היה קשור. מי שהחזיק ברצועה היה ישיש כחוש שדיבר רק רוסית וכמה מילים באידיש. מבחינתנו הוא היה מכשף. אחרת אי אפשר להבין איך הוא מעז לפסוע לצד החיה הזאת, ואפילו לגעור בה, מבלי להיטרף.

אדון-רוטוויילר עצמו היה חידה. איש לא ידע איפה גר ומה עושה. אחת לשבוע, בשעות אחר הצהריים, הוא והמפלצת היו יוצאים לסיבוב במדרכה שליד הגינה הישנה ברחוב החרצית.

כשהצמד התקרב למדרכה שמעבר לכביש, כל הילדים ובעיקר הילדות פתחו בשאגות אימה. רוטוויילר המשיך לפסוע באדישות, אבל האדון שלצידו היה ממש נעלב. פותח פה קטן שנראה כמו כספת לשיני זהב וצועק במר: "למה צועק, למה?! זה טוב זה, לא עושה שום דבר. כלב טוב".

השבוע נזכרתי בהם.

זה קרה מול תמונות הזוועה שנראו כאילו הוקפאו מתוך סרט אימה על חורבן ירושלים. עננה שחורה על גבי אש אדומה. יישובים שלמים מפונים, בתים נשרפים ומטוסים פורחים באוויר, והרי ירושלים עשנים כולם. הירוק הרענן הופך לאפור מדכא. ואם חסר משהו, עוד שרפה אדירה 'פורצת' בצפון.

כמה דקות אחרי זה, לוחם עם אפוד זוהר מתייצב באולפן עייף ומודאג. המראיינים לא עושים הנחות. יש להם הרבה טענות: למה אין סופר-טנקר? למה לא מביאים עזרה מחו"ל? למה לא משתלטים?

ואז המסכן העייף פולט שחקירה של הצוות מלמדת ש"מדובר בהצתות מכוונות בכמה מוקדים". ובום, בבת אחת האולפן עולה בלהבות. הכבאי האומלל הופך ל'גזען' 'חשוך', 'מסית' ואפילו 'מכחיש התחממות גלובלית', רחמנא ליצלן.

דקות אחריו תעלה שרת איכות הסביבה, זו שאין לה שום סובלנות לחרדים ופלסטיק, זו שתרעיד עולם משריפת עץ זית בודד ליד התנחלות. הפעם אין לה אף מילה רעה לדבר על בני-דודים שמשחקים באש. מילה לא. גם לא ברמז.

"למה צועק למה?! זה טוב זה, לא עושה שום דבר. כלב טוב".

ב.

בשפה הפסיכולוגית קוראים לזה 'פלשבק'. לפי האקדמיה ללשון העברית 'הֶבזֶק לאחור'. בפועל זה מרגיש כמו קוועץ' (באקדמיה הנ"ל: צביטה) בלב ובתודעה. אתה רואה משהו שמעיף אותך בבת-אחת למקום אחר בחייך.

בדיעבד אני מבין שקראו לזה 'חרדה'. אבל אז הייתי בחור צעיר, בשיאו של זמן אלול, שיושב בסדר אחרי צהריים ומנסה להבין רשב"ם ארוך בפרק 'בית כור'. ופתאום מישהו נכנס ומספר בבעתה: "אתה מכיר את מגדלי התאומים באמריקה? מטוס של מחבלים התנגש בזה. יש אלפי הרוגים. הרבה יהודים".

אחרי כמה דקות הוא חזר שוב מהטלפון הציבורי, הפעם דיווח על עוד מטוס שהתנגש, על עוד אלפי הרוגים ועל עוד שני מטוסים חטופים שמרחפים באוויר ועוד לא יודעים איפה הם עומדים להתפוצץ. השעות הבאות היו טראומה מתמשכת. הסיוט הכי מחריד, היה בלילה. צעיר מנסה להירדם בפנימייה והנה מטוסי מחבלים עולים ומתפוצצים בתוך נשמתו.

ייקח עוד שנים עד שאצליח לפענח מה היה כל כך טראומתי דווקא באסון שהתרחש בצד השני של האוקיינוס. שילוב של אין-אונים. תחושה של התמוטטות הסדר הקיים. חרדה קיומית שאתה לא מוגן, שהעולם כולו יכול להיחרב על ידי כמה קנאי-דת אפגנים עם סכין יפני.

עשרים שנה חלפו והמעגל נסגר. התמונות המזעזעות מאפגניסטן, מעיפות בחזרה אל ה'גרנד זירו'. המראה הזה של אנשים נואשים מזנקים אל מותם מגובה של מטוס, הוא המשך של אותו הדבר. בשני המקרים, האסון הם חיות מהטאליבן.

אלא שהפעם יש כבר פרספקטיבה. השנים מלמדות אותך שצדקת בחרדה שם בפנימייה. הכל שברירי, העולם כולו יכול להיחרב ברגע. ומספיק אדם אחד מעוות, כדי להפוך את העולם.

הושענא נפש מבהלה.

ג.

אם גם אתם סובלים לפעמים מגירודים אינטלקטואליים, תסגרו את כל הספרים והדיבורים ותנסו להתבונן היטב במה שמתחולל במדינה הרחוקה ההיא. זה שיעור עמוק על החיים שלנו, אולי על הקהילה הפרטית ואפילו על חינוך הילדים שלנו.

מי שרוצה להרשים בדיון הזה, חייב להשתמש בשני שמות. 'הנטיגטון' (סמואל) ו'פוקויאמה' (פרנסיס). מדובר בשני פרופסורים אמריקאים, שכל אחד מהם כתב מאמר קצר שהפך לספר. שניהם מנסים לפרש את המציאות הגיאו-פוליטית שסביבנו.

פוקויאמה היה הראשון. ב-1989 הוא פרסם את המאמר 'קץ ההיסטוריה?' הרעיון המרכזי, בתמצות שיפגע בו, טוען שבעצם ההיסטוריה האנושית סיימה את תקופת ההתנסות שלה. אחרי שניסו את כל האידיאולוגיות וצורת המשטר – הגיעה השיטה הכי מוצלחת. הדמוקרטיה. זהו, טען פוקויאמה, אין יותר על מה לריב. זו רק שאלה של זמן. פוקויאמה הפך לנביא אמת, כאשר בדיוק כמו שצפה, אחרי שנתיים נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי קרס תחתיו.

אלא שאז הגיע בר הפלוגתא שלו, הנטיגטון, עם מאמר 'התנגשות הציוויליזציות?' שבעיקרו טוען כי בעידן שלנו, מקור הסכסוכים בעולם יהיה שאלת הזהות התרבותית והדתית של בני האדם.

תוך כמה שנים שני המאמרים הפכו לספרים (ההבדל המרכזי, שסימני השאלה הוסרו מהכותרת). ואז הגיע ה-11 בספטמבר. כמה אסלאמיסטים מאפגניסטן הצליחו להפיל את הסמל האמריקאי והפכו את הנטיגטון לנביא אמת. המלחמה היא: העולם המערבי, מול הזהות המוסלמית.

נעזוב עכשיו את המחלוקת המרתקת הזו – ולא, אל תחשבו שלפוקויאמה אין מה להשיב – ובואו ננסה ללמוד קצת את מה שקרה באפגניסטן. התגובה הראשונית אחרי נפילת המגדלים, הייתה לרסק את הטאליבן ולמחוק את האג'נדה הדתית שלו.

זה עלה טריליוני דולרים ואלפי הרוגים. ארה"ב כבשה את המדינה, סילקה את הקיצוניים, והחלה להקיז מאות מיליארדי דולרים. היא הקימה צבא, ציידה אותו בנשק הכי חדש, יצרה סטנדרטים חילוניים ובגדול הביאה את בשורת המערב למדינה הזו.

בגדול, האמריקאים עשו באפגניסטן, מה שאנחנו פוחדים שמדינת ישראל תעשה לנו. הם חילנו את העם. מילאו את ליבו בתאוות. הניצחון המערבי היה נראה בטוח. איזה אדם הגיוני יבחר בחיי טאליבן במקום חיי נוחות של אמריקה.

רק דבר אחד לא נלקח בחשבון. העובדה שאנשים צריכים גם משמעות. חוץ מסטייק לגוף, הם חייבים להזין את הנפש. מול החילוּן הנעים והריק, עומדת אש קנאית לוהטת, שממלאת נפש. וכשאידיאולוגיה ונוחות מתנגשים, התוצאה נראית כמו השבוע באפגניסטן. הצבא החילוני המצויד והמשוכלל, קרס ללא ירייה. ברגע האמת, הרוח ניצחה את החומר.

האם זה מעודד? תלוי את מי שואלים. מצד אחד יש כאן איזושהי צפירת הרגעה לאלו שסבורים שבעולם כל כך חומרני, אין שום סיכוי לגדל דורות של יראים ושלמים. 'מאויביי תחכמני'. מהם אפשר ללמוד, שברגע האמת, אש פנימית גוברת על הרבה פיתויים.

מאידך, אי אפשר שלא לחשוב על הצד השני. האש מנצחת, מעניקה משמעות, אבל האש הזו יכולה גם להיות זרה והרסנית. קנאית ומרושעת. צבועה ואכזרית. אש שכולנו חוששים שלא תשלוט.

לא צריך להיות פרופסור גדול, כדי להבין שהסיפור בקושי התחיל. פעילי הטאליבן שחגגו השבוע את ניצחונם, בתמונות רהב, יצטרכו בשנים הקרובות להתמודד עם מציאות הרבה יותר מורכבת. אחרי שיירגעו מעט מניצחון הרוח, אחרי שירצחו ויתלו ויסקלו אזרחים, הם יצטרכו להתחיל לחשוב איך להאכיל את כל מיליוני האזרחים הרעבים.

ואם אין קמח אין רוח.

ד.

והימים ימי אלול. כשהסתכלתי – במין מזוכיזם אובססיבי – בתיעודים של המטוסים האמריקאיים מתרוממים לשמים ועליהם תלויים אזרחים אפגנים נואשים, שאחרי כמה מאות רגל נופלים כמו זבובים אל מותם – לא יכולתי שלא לחשוב על המגיד מדובנא.

אחד המשלים הכי מפורסמים שלו על אלול, מקבל תפאורה מודרנית.

המשל שלו עוסק באדם שניצב למשפט קשה. הוא היה אדיש, וחטף פסק דין קשה. כשיצא מאולם המשפט פרץ בבכי קורע לב. הביט בו עורך הדין וצעק: "שוטה שבעולם, לו היית בוכה ככה מול השופט, ייתכן שהוא היה חס עליך. עכשיו נזכרת?" והמשל מובן, למי שניצב עוד שבועיים בפני השופט העליון.

אתה רואה רבבות אזרחים שמתרוצצים בין המטוסים האמריקאיים ומוכנים למסור נפש, העיקר לא ליפול בידיים של קנאי הטאליבן. ואתה רוצה לצרוח: "איפה הייתם עד עכשיו?!" עשרים שנה ניסו לעזור לכם. זרקו עליכם מיליארדים, הגישו לכם את אמריקה עד הבית. ואתם התעצלתם, נפשתם, סמכתם על האמריקאים ואפילו התלוננתם שהם פטרוניים ומתנשאים.

והנה מסר למתחילים את שנת הלימודים. האנשים הטובים שמסביב יכולים להביא תקציבים, תנאים, נוחות. הם יפזרו כסף, ידאגו למקצוענות, אבל רק אתם אלו שיכולים להביא את הרוח ואת האש. את הניצחון המשגשג.

ועוד מסר אלולי אחרון ששמעתי מידיד. "תסתכל על סיפור הקורונה. שנה שלמה חלפה, והנה חזרנו לאותו מקום. אלפי חולים, מסכות בחללים, ורוח הסגר מרחפת. ככה זה כשלא יודעים לשמר את ההשקעה.

"אם לא ניזהר לאורך כל השנה, אנחנו יכולים להגיע לראש השנה, ולגלות שאנחנו בדיוק באותו מצב של שנה שעברה. בסגר ובפחד, בכאב ובחשש. כל מה שצריך זה לשמור את ההישגים, הגשמיים והרוחניים".

(התארכה היריעה, עד שלא נותר מקום לציין את יום פרוץ השואה, י"ז באלול. נקווה להספיק בשבוע הבא אי"ה).