אריה ארליך
כ"ו טבת התשפ"ד
המקהלה שהפסיקה לשיר, המשפחות שהפגינו עוצמה סוריאליסטית, וריקוד סוחט דמעות במוצאי שבת. רשמים משבת גן עדן
הדקירה בלב הגיעה אחרי מנחה. תצטרכו להאמין לי: מדובר בדקירה שמורגשת באופן כמעט פיזי. זה היה רגע שבו כל המחשבות התרוקנו מול מחזה שאין שום דרך להסביר אותו, או להגדיר את מוזרותו, או לְכַמֵת את עוצמתו ועצבותו. רגע של חסד ודין, ופסגות גן עדן ותהומות קדרות, והתרוממות רוח וצניחת הלב לתחתית שבתחתית, ועוד הרבה דברים ורגשות שממילא לא אצליח להגדיר, ולכן ניגש ישר לתיאור.
שעת דמדומים, בין ערביים של יום שישי. שמיים ירושלמיים נצבעו באדום עז וצינה סגרירית ירדה על רחוב ירמיהו. אני חוצה את הלובי הנאה של מלון ירמיהו 33 ועולה לקומה השנייה. בית כנסת דחוס, כחמישים ומשהו איש מתפללים בו תפילת מנחה של ערב שבת. לא אירוע חריג.
ואז זה קורה. התפילה מסתיימת. החזן מסיים ב'אחד-ושמו-אחד', ואז אני מוצא עצמי בליבה של ההתרחשות הכי לא טבעית בעולם. התרחשות שלא דמיינתי לראות אי פעם. הכי נוראת־הוד והכי בלתי מתקבלת על הדעת.
עד כמה בלתי מתקבלת על הדעת? הנה: האם למישהו מכם יצא פעם להיות המתפלל היחיד בבית הכנסת שעונה אמן על קדיש יתום? לא, לא כי שאר המתפללים נרדמו או שקעו בעלון, אלא כי כמעט כל שאר המתפללים אומרים קדיש. דמיינו סיטואציה שבה אתם עומדים בבית כנסת, ובכל השולחנות שסביבכם, ממזרח בית הכנסת ועד מבואו – כולם אומרים קדיש.
חמישים אומרי קדיש היו שם, ולא הייתי מסוגל לשלוט ברגשות מול המחזה, שהגיע במהלומת מחץ שאף אחד לא הכין אותי אליה. ברגעים האלה, מנגנון הרגשות שלך פועל כמו מפוח ענק שעולה מאפס למאה ברעש מחריש אוזניים. הדמעות מטפסות לעיניים, גוש מוזר נתקע בגרון, הלב מתרוקן ממחשבות, ורק הפה עונה אמן מול בית כנסת שלם שאומר קדיש בבליל הגיות ובשלל נוסחאות. היה שם קדיש ליטאי וקדיש ספרדי, קדיש חסידי וקדיש תימני. חיים ושבע וישועה ושיזבא ופורקנא ורווח והצלה; ויצמח פורקניה ובחייכון וביומיכון; יתגדַל ויתקדַש וגם יתגדֵל ויתקדֵש.
ב'אמן יהא שמיה רבה' נבקעו כל רקיעי שמיים ונקרע גזר דין של שבעים שנה, ודומה היה עליי שמהיכל התפילה הדחוס הזה ועד לכיסא הכבוד בכבודו ובעצמו אין שום הפסק כלל ועיקר. שערי שמיים פתוחים, והקדיש בוקע רקיעים, וכל פמליה של מעלה מאזינה ודמעות המלאכים יורדות על המתפללים כאן כפי שירדו על יצחק אבינו בהר המורייה.
ואלמלא ששבת הייתה, לא הייתי טורח לעצור בעד מעיין דמעותיי.
"חבל שלא היית בהדלקת נרות", אומר לי ר' מנדי קניג, שתכף אספר לכם מיהו. אחר כך אבין שאולי מזל שלא הייתי בהדלקת נרות. חמישים אימהות צדקניות עמדו והדליקו נרות של שבת בכניסה לחדר האוכל, ומקהלת מְזַמְרִים החלה לשיר 'וזכני לגדל בנים'. הייתה שם אמא אחת שניגשה אל ר' מנדי ואמרה לו: "איך אפשר לשיר וזכני לגדל בנים? אנחנו שיכלנו בנים! אל תשירו וזכני לגדל, כי עכשיו הקב"ה מגדל אותם בשמיים". ברגע הזה, ר' מנדי כמעט התמוטט. ביקש מהמקהלה להחליף שיר.
ובניגוד לרושם שעלול להיווצר – השבת כולה עומדת בסימן של עוצמה וגבורה. ללא פסיכולוגים ומומחים, עם רבנים ומרצים שמשמשים רק תפאורה, כי המשפחות מנהלות את ההעצמה ההדדית לבד והתפקיד של המסייעים והנלווים הוא רק לא להפריע. תהליך ריפוי בהתהוות, שעות ארוכות שבהן משפחות ממחישות למשפחות כיצד לעלות מעמקי השאול, כיצד לקום מהשק והאפר, כיצד להתרומם ולהתחיל לחיות לצד הכאב, ואולי לחיות מהכאב.
הרבה שיאים היו בשבת הזו, שבת שֶׁכּוּלָהּ גבורה – בניקוד הזה דייקא. אין לי מושג מה המצווה שר' מנדי קניג וחבריו מארגון 'מנוחה וישועה' קיימו קודם לכן שכך נתגלגלה זכותם. בהתראה של שבוע הם החליטו שלנוכח האירועים הנוראים שעוברים על עם ישראל, אי אפשר להסתפק בלהפטיר איזו אנחה ולחזור לקרוא בעיתון.
ור' מנדי, שכבר הספקתי לשמוע על שבתות שונות שהוא עורך עבור משפחות שזקוקות למרגוע – לא חשב פעמיים. פרסום בזק בכמה פלטפורמות, ועל אתר נרשמו חמישים משפחות – הורים לחיילים יקרים, הרוגי מלכות שעלו השמיימה על קדושת השם במאמצי ההגנה על אחיהם מול זֵכֶר עמלק שבמחילות הרצועה. 'שבת כוח', כך נקראה השבת בשלטים שקידמו את פני הבאים. ולא בכדי הייתה השבת הזו שבת ויחי – שבת שבה משפחות שהקריבו את הקורבן היקר ביותר מחליטות לקום ולחיות.
"זו הפעם הראשונה מאז האסון, שקמתי בבוקר בתחושה של עידוד ושמחה", משתפת גב' רויטל לוי, אימו של הגיבור יקיר הי"ד שעלה השמיימה בשמחת תורה. היא אמא לתשעה ילדים, כ"י, שחלק מהם כאן, עם אבא, אסף. משפחה עוצמתית, שמחה ומאושרת, שמבינה שזה מה שנגזר משמיים – שהבן שלהם יהיה אחד מאלו שיקריבו את חייהם כדי ששמונה מיליון יהודים יוכלו להמשיך לחיות בארץ ישראל. "כמה ימים אחרי הפטירה קיבלנו הודעה שיקיר שלח לאחד מחבריו שהיה מדוכדך, ואמר לו: 'תרים את הראש ותחייך, אל תיפול לייאוש'. ואני יודע שזו הצוואה שלו גם אלינו, ובכל פעם שאני נשבר אני שומע את ההודעה ואז בוכה ומבין איזו נשמה ענקית הייתה לי בבית".
ואליהם מצטרפת משפחת כהן שאומרת כי זו הפעם הראשונה שהם יוצאים מהבית אחרי שיהודה נפל, ואיך בפרספקטיבה של זמן היא בטוחה שתראה בשבת הזו נקודת ציון משמעותית בדרך להחלמה. ובשלב מסוים מהפנט את כולם יוני איתן, שבנו נתנאל מנחם הי"ד עלה השמיימה בחנוכה. כמה שעות לפני הוא עוד הדליק נר שישי במרכז עזה, "ומאז, זו הצוואה של נתנאל מנחם – תדליקו נרות, תדליקו את האור בכל מקום, ומהיום זו תהיה שליחות חיי, להמשיך להדליק את האור בשמו של נתנאל מנחם".
האברך הרב אריה רוטנברג, אביו של החייל נועם אלימלך הי"ד, מתבקש לשאת דברים בליל שבת, והוא מספר שבנו בא אליו בחלום על גמרא מזהב ואמר: "אבא ואמא, אני במקום טוב בגן עדן, מקום של הרוגי מלכות, ועכשיו תדאגו שכולם יתחזקו וישמחו ולא ישקעו בשום עצב".
זהירות, ווארט מסוכן. הרב אברהם מיטלמן הוא אביו של דוד הי"ד שעלה השמיימה בשמחת תורה. הוא שואל על יעקב אבינו שבפרשת ויגש אמר לפרעה 'ימי שני מגורַי מעט ורעים', ולפי דעת זקנים מבעלי התוספות נגרעו מחייו 33 שנה בגין כך. ומדוע נגרעו? והרי אמת דיבר יעקב, שסבל מעשיו ומלבן, ואיבד את בנו יוסף וחווה צרה עם בתו דינה? "התשובה היא שהכל נכון – אבל אסור להתמסכן. צריך להרים את הראש! להתקדם ולהמשיך הלאה! לא לשקוע בתהומות הייאוש והדכדוך!"
כאן אולי צריך להדגיש: סתם אדם שיצטט ווארט כזה בניחום אבלים – עלול להיתקל במבטי בוז וניכור. מי אתה שתאמר שאסור להתמסכן? חווית מצב כזה, חלילה? אבל כאשר מי שאומר את זה הוא יהודי כמו הרב מיטלמן שמשתף מהחוויה האישית שלו ושל משפחתו מאז שמחת תורה – הדברים מתקבלים בהנהוני הסכמה ומיושמים על אתר בידי המשפחות שחולקות עימו שותפות גורל.
וכאשר יוסי ריבלין נעמד ומספר על הבנים גדעון ואביעד הי"ד שעלו השמיימה בשמחת תורה, והוא מסביר למה המפגש הזה הוא הפעם הראשונה שבה הוא מרשה לעצמו לחייך, כי "בכל המפגשים האלה מושכים אותך אחורה ועכשיו אני בפעם הראשונה באירוע שמושך אותי קדימה" – שום עין לא נותרת יבשה. הוא מדבר על חוזק וחוסן, משבח את רעייתו הגיבורה והילדים הנותרים שחווים את זה יחד ומקנח בלקח, לפיו עדיף לא לקרוא שם על שמו של מי שנפטר באירוע טראגי, כי גדעון בנו בן ה־18 הי"ד נקרא על שם דודו גדעון ריבלין הי"ד שנהרג בגוש קטיף.
מעגל ההודיה אינו נפסק לרגע. שיא נוסף נרשם כאשר גב' מוריה בן דוד, אמא של הגיבור נריה הי"ד שעלה השמיימה בשמחת תורה, מספרת על שרשרת ניסים שאירעו לה זמן קצר אחרי השבעה, כאשר עברה דום לב והייתה ללא חמצן במשך עשרים דקות, ואף על פי כן החזיר לה בורא עולם את הנשמה, כדי שתוכל להמשיך לחיות ולהודות מתוך חיים ושמחה. ואז קם לדבר תמיר בטיטו, אבא של הגיבור ראם מאיר הי"ד, שמסביר שהגיע זמנן של הפלגנות והמפלגתיות לחלוף מן העולם, אחרת לא נהיה ראויים להקרבתם של הגיבורים היקרים הללו.
את אחד המסרים העוצמתיים ביותר משמיע דובי כהן, אבא של יהודה נתן. "המילה האחרונה של בני הייתה – 'תתפללו'. זה מה שהוא ביקש. אחר כך סיפר המפקד שבנפילתו הוא הציל עשרות חיילים ממוות ודאי. ועכשיו אני כאן כדי לבקש בשמו של יהודה – תמשיכו להתפלל! אני רוצה לבקש מהחיילים שיילחמו, ומלומדי תורה שילמדו, בכל הכוח תלמדו. תעשו את זה הכי טוב והכי חזק והכי רציני, לא פחות טוב וחזק ורציני מאלה שנלחמים. רק כך ננצח!"
במוצאי שבת מצטרף הרב הלל פלאי, עם הגיטרה והנשמה. לצידו אחיו ר' פיני. המשפחות יושבות למלווה מלכה כיד המלך, והניגונים יוצאים מליבו של רבי הלל בספונטניות, בלי שום התכוננות מוקדמת. שירי רגש ונשמה, ו'עם ישראל חי' ו'הושיעה את עמך', הכל לפי מבע הפנים והמיית הנשמה של המשתתפים הגדולים-מהחיים.
ואז מגיע רגע שמטלטל את נשמתי. רבי הלל פותח בשירת 'הטוב, הטוב, הטוב, כי לא כלו רחמיך, והמרחם, כי לא תמו חסדיך'. ופתאום, בספונטניות, נוצר מעגל רוקדים ענק. אב שכול נותן יד לאב שכול אחר, והם מודים לבורא הטוב שלא כלו רחמיו, למרחם שלא תמו חסדיו.
אני עומד בצד, משפשף עיניים דומעות מול האנשים המוארים האלה, תוהה אם נכונה ראיתי או חלמתי חלום. מה הם שרים? על מה הם מודים? הרגע הם חוו את הקשה שבאסונות, לנצח יסתובבו עם חור גדול בלב וצריבה ענקית בנשמה, הפצע שלהם קרוב וטרי. אבל הם, בנים אוהבים ומסורים ונאמנים, לא שואלים שאלות על אבא, ורק מודים מכל הלב והנשמה לאבא הטוב – כן, תכלית הטוב – שלא כלו רחמיו ולא תמו חסדיו.
אני יוצא מהמלון בשעה מאוחרת של מוצאי שבת. בחוץ, עולם כמנהגו. זה עתה הייתי עם הורים שרוקדים 'הטוב כי לא כלו רחמיך', מודים להקב"ה מכל הלב ומכריזים 'ויחי יעקב!' יהודים שזה עתה עברו את הנורא מכל, שתו את כוס התרעלה ומודים להקב"ה על הטוב שלא כלו רחמיו. ומה קורה בחוץ? סערות ובחירות ורפורמות משפטיות ובג"ץ, ובלב אתה מתמלא פתאום בוז ענק לכל הבחישה המטופשת בכל מה שלא קשור לחיים עצמם – חיים קדושים של המשפחות הגדולות ביותר בעולם.
והלב צועק, הפעם לא בדכדוך אלא בהתרוממות מוחלטת: תגיד, אבא שבשמיים, איפה אפשר למצוא בנים כאלה? איפה אפשר למצוא אבות ואימהות כאלה? האם לא סבלנו מספיק? האם לא הגיע הזמן לשלוח לנו את משיח צדקנו?! – – –
מנדי הכי אחי
גב' שרון נגארי, אמא של נריה אהרן נגארי הי"ד שעלה השמיימה בשמחת תורה, סיכמה את השבת: "בהדלקת נרות שבת יש אימהות בוכות… בסעודת ליל שבת המנחה מזמין הורים שכולים לדבר… ולי עוברת מחשבה בראש – 'בא לי שיעשו שבת כזו של פינוק ומנוחה למשפחות השכולות, אבל שבשבת הזו לא יזכירו לנו שזה מה שאנחנו, שזו תהיה סתם שבת בלי דיבורים… ולאט לאט אני רואה ומרגישה כמה זה חזק שדווקא כן מדברים. שדווקא כן משתפים. בסעודת הבוקר גם בעלי ואני משתפים על נריה, ושמחים כל כך להיווכח שזכינו לחזק את ההורים האחרים. לאורך כל השבת דואגים לנו ומפנקים אותנו.
"כל אב או אם שנעמדים לדבר, מספרים על הבן שלהם או הבת שלהם. מרגע לרגע אנחנו מגלים, שיש קווי אופי דומים לילדים שלנו שנפלו. עוד הורה ועוד אחד מספרים על ילד שמח, ילד שאוהב אנשים ללא שיפוטיות, שעוזר. ואנחנו מבינים ביחד שהקב"ה לקח אליו נשמות מזן מיוחד. המנחה של הסעודה בוכה עם כל הורה שמדבר מצד אחד, ולא מפסיק להצחיק אותנו מצד שני" (מדובר ביהודי השמח ר' אבא טורצקי, שהיה בו זמנית החזן והדרשן והמנחה וכמעט גם המלצר – א"א).
היא מספרת: "את עמותת 'מנוחה וישועה' הקים אדם חרדי. אליו מצטרפים לשבת עוד משפחות חרדיות וגם התורם של השבת. ישנו כמובן צוות המלון שמגיש את האוכל, אבל זה לא עוצר את בעל העמותה, מנדי היקר, מלהתרוצץ בין כולנו לראות שיש לנו את כל מה שאנחנו צריכים. לילדים יש הפעלות משמחות לאורך כל השבת והעיניים שלהם נוצצות. אנחנו מרגישים אהבה עצומה מהמשפחות החרדיות כלפינו, המשפחות השכולות – שכוללות חרדים, חובשי כיפות סרוגות וחילונים. בסעודה שלישית שרים שירי נשמה, ומנדי מספר שהקים את העמותה אחרי שאשתו נפצעה קשה בתאונת דרכים ויצאה ממנה אחרי פגיעה מוחית. בהמשך נולדו להם שני ילדים עם מוגבלות. הוא עושה שבתות כאלה למשפחות שיש בהן אדם חולה, למשפחות שיש בהן ילד מוגבל, ועכשיו לנו – המשפחות השכולות. הוא התחיל להרים את השבת הזו ביום ראשון, ובשלישי כבר יצא פרוספקט ההרשמה.
"אני יוצאת מהשבת הזו בהבנה ששבת כזו כן נותנת כוח. ששותפות השגחה זה דבר שעוטף, מנחם ומחזק. לפנינו טקס זיכרון כאן במלון, ומשם פנינו הביתה, כי 'הכי אני אוהבת לחזור הביתה'".
