יונתן רוזנבלום
כ"ד אייר התשפ"א
אנו לא מבינים חשבונות שמים, אבל אנו לא יכולים להיפטר מהחובה לערוך חשבון נפש אישי
מעולם לא ראיתי את הציבור החרדי בארץ מתעטף בתכריכיו כפי שקרה בעקבות אסון הביעותים במירון.
מקום האסון מוכר לכולנו; אין אחד כמעט שלא ביקר במירון פעמים רבות כדי לשפוך את צקון לחשו על קברו של רבי שמעון בר יוחאי. מאות אלפים מאיתנו השתתפו בחגיגות ההילולא בל"ג בעומר בהזדמנות זו או אחרת, ומאות ואלפים עושים זאת זה עשרות שנים. גם אלה מאיתנו הנרתעים וחוששים ממקומות הומים – כמוני למשל – נאלצו להתמודד עם ויכוחים מול ילדים בגילי הישיבה הלהוטים לנסוע למירון בל"ג בעומר, ובכל פעם שהסתיימו הוויכוחים האלה לטובתם, בילינו לילות ארוכים במתח מפני אסון מהסוג שהתרחש בליל שישי האחרון. לפחות שני בני משפחה שהיו שם השנה הודיעו לי כי הם לעולם לא ישובו לשם.
כולנו מושפעים בצורה כזו או אחרת ממה שקרה שם. כאשר ה"ונהפוך הוא" של פורים מתהפך עלינו בעצמו, עת הפך לאבל מחולנו, מי יכול לחמוק מהשאלה "מה עשיתי אני כדי להביא את האסון הזה עלינו?"
בליל שבת, רב בית הכנסת שלנו סיפר לנו על מנהגו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. כל יום היה הרב אלישיב מבקש את רשימת הפצועים כדי להתפלל עליהם. יום אחד הוא שמע על אישה שנהרגה במירון מטיל שנחת ביישוב.
"אם יהודי מעם ישראל נהרג במירון", הוא התבטא ואמר, "מוכרח הוא שבשמים יש קטרוג גדול על עם ישראל".
והרב אלישיב דיבר אז על מקרה מוות בודד, לא ארבעים וחמישה; ובסתם יום של חול, לא ביום שבו אנחנו חוגגים בשמחה ובריקודים את עצירת המגפה שקטלה את עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא.
הכאב לא פסח על שום חוג בקרב ציבור שומרי המצוות בארץ. חסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים, חרדים ודתיים-לאומיים, ישראליים ותושבי חו"ל שבאו מרחוק והצטרפו נרגשים לרבבות אחיהם היהודים במירון. סוף סוף התאחדנו, ולו לזמן קצר. התאחדנו, גם אם רק ביגון ובצער.
בשעת ליל מאוחרת של מוצאי שבת, הצטרפתי למאות מתושבי שכונת הר-נוף שליוו את אליעזר יצחק (אזי) קולטאי, נער צעיר שחגג לא מזמן את בר-המצווה. אביו הוא אחד ממכריי, שעימו אני חולק ידידים רבים.
מסע ההלוויה יצא מהבניין המרכזי של תלמוד התורה שבו לומדים נכדיי. הייתי שם פעמים רבות בעבר בנסיבות שמחות יותר – מסיבות סידור, מסיבות סיום חומש וכדו'. אבל באותו ערב, הקולות היחידים ששמעתי בשעה שהתקרבתי לבניין, היו קולות נהי ויללה קורעי לב.
לא הצלחתי להבין את כל ההספדים, בגלל בכיותיהם של אביו, אחיו וגיסיו של אזי, אף שרובם נישאו באנגלית. אבל כן הבנתי – וכך אכן אישרו באוזניי ידידים משותפים הנמצאים בקשר קרוב הרבה יותר עם משפחת קולטאי – כי הוא היה ילד ידידותי מאוד, מלא שמחת חיים וחדור שאיפות. אף אחד מבני משפחתו לא זכר אותו כועס אי פעם. פעם אחת הוא כמעט בכה מחשש שמא יפגע ברגשותיו של אי מי מחברי כיתתו, כי כולם רצו לשבת דווקא לידו. קל לי מאוד להאמין לדברים כשאני סוקר את פניהם הלומי הכאב של החברים, אלו שעוד לא הספיקו להתרגל למגבעת שעל ראשם, עת ניגשו למיטה בזה אחר זה כדי לבקש מחילה.
הכאב המהדהד מכיוון משפחות ההרוגים – הורים, אחים ואחיות, בנים ובנות – נגע בכל אחד ואחת מאיתנו. הצער הזה אפילו לא כולל את הרבבות שנכחו במקום ויזדקקו לתקופת שיקום ארוכה מהטראומה הקשה.
- • •
ביהדות ישנן שתי דרכי תגובה למקרי אסון. הראשונה היא זו של אהרן הכהן לאחר מות שני בניו, בעיצומה של השמחה הגדולה ביום חנוכת המשכן: "וידום אהרן". התגובה השנייה, היא זו שאותה מתאר הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות, שם הוא מתריע מפני אלו שאינם לוקחים ללב ורואם באסון חלק מדרך העולם הטבעית. זוהי דרך אכזריות, כותב הרמב"ם, שעלולה להביא עלינו אסונות גדולים יותר מהראשונים.
שתי התגובות נכונות, ושתיהן נחוצות. איננו מבינים את דרכי ה' ואיננו יכולים לחשב חשבונות שמים. בבקשה, הימנעו משליחת הודעות הקוראות לאמירת פרקי תהילים מסוימים, כאילו אמירתם היא היא התיקון למה שהביא עלינו את האסון. בכל זאת, על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה לחפש כיצד התורה מדריכה אותנו להבין מה אנו יכולים ללמוד מכך ומה אפשר לתקן בחיים הפרטיים שלנו.
כשחזרתי מבית אימי תחי', לאחר שהבאתי לה את צורכי השבת, שמעתי בעת הנסיעה את אחד הרבנים מביא את דברי גדולי התורה שאמרו לו: "לפני כל ההסברים וכל החשבונות, קודם כל עלינו לנהוג בטובת עין כלפי אחרים – להיות קשים לכעוס ונוחים לרצות, פחות לקנא. ביום שאיבדנו כל כך הרבה נשמות יהודיות, כאשר חייהם של רבים כל כך תלויים להם מנגד, לכל הפחות, בואו נלמד לייקר יותר את כל אותן נשמות שנותרו עימנו".
בדרשתו בליל שבת, סיפר לנו רב בית הכנסת שלנו כי כל אחד מגדולי הדור שנשאל מה עלינו ללמוד מהאסון הקשה, תלה זאת – בצורה זו או אחרת – בעוון שנאת חינם. גם שנאה הגדולה רק במעט מזו שהותרה לנו היא ביטוי לשנאת החינם שבגללה חרב בית המקדש. בדומה, כל רגש שנאה כלפי הזולת, שמעורבת בו מידה מסוימת של נגיעה אישית, הוא ביטוי לשנאת חינם.
האדמו"ר מטאלנא סיפר על קבוצת בחורים שהתכוננה לגשת להתעמת עם מי שלתחושתם דיבר בזלזול על רבם. בדרכם, הם פגשו את הרב גד'ל אייזנר זצ"ל, שכיהן כמשגיח בישיבת 'חידושי הרי"ם', ששאל אותם אם הם הולכים למחות נגד מי שדיבר בבוז נגד אחד מגדולי התורה, או נגד מי שדיבר בבוז נגד הרבי שלהם. הבחורים קלטו את המסר וחזרו בהם מהתוכנית שלהם; הם הבינו כי זה היה גם כבודם שלהם שעליו הם ביקשו לנקום, ולא רק כבוד התורה שבער בליבם.
בשיעור בנושא מות תלמידי רבי עקיבא, לפני עשרים שנה, הגדיר זאת הגאון רבי משה שפירא זצ"ל במילים בוטות: כל מי שחושב שחטאם בכך שלא נהגו כבוד זה בזה הוא רק עניין של בין אדם לחברו, הוא שוטה גמור. כי בכך שלא נהגו כבוד זה בזה הם כשלו ופגעו בכבוד התורה, גם אם ברמה דקה שבדקה. הם ראו בחברם סתם עוד תלמיד חכם שיושב בבית המדרש, במקום לראות את חלקו המיוחד בתורה.
בעת שמתפרסמים שמותיהן של כל אותן נשמות יקרות שאיבדנו במירון, ביקשנו לשמוע כל פרט אפשרי עליהם, כדי לקבל איזשהו מושג על החיים שאבדו. התבוננו בתמונותיהם וחשבנו על גודל ההפסד והאובדן ובכינו. שני זוגות אחים, אבות לשמונה, תשעה ואחד-עשר יתומים; אב טרי לתינוקת בת שבועיים.
אבל לו היינו רואים יום קודם את אלה שאבדו ברחובות, במיוחד אלו שלא היו שייכים לחוג הספציפי שאליו אנו משתייכים, אולי לא היינו מבחינים בהם כלל. הם היו נשארים בעינינו סתם יהודים מקרב כלל היהדות החרדית, אך לא יחידים בעלי חשיבות ומשמעות. וכאן טמון אחד מאופני התשובה – ללמוד לחפש את הייחודיות הטמונה בכל יהודי.
אני מודה, כי יש בי התנגדות עצומה ואינסטינקטיבית לכל ניסיון לייחס אסונות נוראיים לעבירות ספציפיות. אך לכל הפחות, נוכל לנצל את שאירע לנו לצורך קריאת התעוררות, להתחיל לכבד ולהעריך כל אחד מאחינו בני ישראל על עצם השתייכותו לעם ישראל, כמי שנועד לו תפקיד מיוחד בהתגלות כבוד שמים בעולם. אך כדי להצליח בכך, עלינו להיכנס קודם לעולמו של הזולת, ולכל הפחות לגלות רגישות לכל טיפת כאב שהוא חווה.
ואם בכך שתלמידי רבי עקיבא חסרו את הרגישות הדקה ביותר לכבוד חבריהם רק בגלל הביטוי הייחודי של צלם האלוקים אצל כל אחד מהם, הם גרמו לפגיעה בכבוד התורה, עד כדי כך שבר-כוכבא לא זיהה את הפוטנציאל שרבי עקיבא ראה בו להיות המשיח, והקב"ה כמעט החזיר את העולם לתוהו ובוהו, האם זה מפתיע שאנחנו עדים היום לאסונות איומים בעקבות מעשים נוראיים של פגיעה בתלמידי חכמים ומעשי אלימות קשים בין קבוצות יריבות, ועוד גם במהלך ימי הספירה?
הלאה המחלוקת; בואו נפסיק עם כל המריבות הקטנוניות.
