במלוא מובן המילה | יחסי אנוש

כמה מילים

אחרי שרבי המחבלים חוסלו, זה ברובע הדאחייה שבבירות וזה בבית מאובטח בלב טהרן, הבטיחו בחיזבאללה ובאיראן נקמה בישראל. למודי ניסים כמו לפני פסח, כששלושת אלפים כלי מוות נשלחו לכיווננו ואף אחד מהם לא גרם לנזק ממשי, הבנו כולנו שצריך לחכות למשהו ששום תרחיש בעולם לא מכין אותנו אליו, כי פשוט אין לדעת. מיליוני מוסלמים קמים עלינו, יש בידיהם כלי משחית והרבה, והם יכולים לטווח את ארץ ישראל הקטנה ככל שירצו, ואם לא הקדוש ברוך הוא שמצילנו מידם, ממילא כבר לא הייתי כאן לכתוב לכן ואתן לא הייתן כדי לקרוא…
אז כן, אנחנו למודים בניסים בחסדי שמיים, ובכל זאת חובת ההשתדלות מוטלת עלינו. ולכן, ביום שישי שבו נערכו הלוויותיהם של רבי המרצחים ובו כל עם ישראל חיכה לבאות במתח, הבינה בתי שעליה להכין את בת החמש וחצי שלה לאפשרות שאולי תהיה אזעקה, כדי שלא תיבהל מאוד. היא התחילה בסיפור הצורר שרצה להרוג את היהודים. סיפורים כאלו לא זרים לבת החמש, היא מכירה אותם כבר מהרגע שהחלה את לימודיה בגן התת-תת-חובה, והם מלווים אותה לאורך השנה – בחנוכה סיפורי הצוררים מיוון, בפורים הצוררים מפרס, בפסח הצורר ממצרים, בתמוז ואב הצורר מרומי, ובתווך, לבת החמש וחצי כבר יש ניסיון מעשי מאין-ספור מבצעים שבהם היו לנו צוררים מעזה, וזיכרונות מעשרת החודשים האחרונים של מלחמה.
ובכל זאת, כיוון שמקום מגוריה שקט יחסית, היה צורך לרענן את ההנחיות ואת ההכנות. אז כן, הקטנה זוכרת, ואפילו מוכיחה בקיאות מפתיעה: “נכון שכשיורים מרובה, אז אחר כך הולכים לבית הקברות וחופרים בור גדול ושמים שם את האוטו?”
“אוטו?” אמא מקמטת מצח, “את האיש שמת”.
לא. הקטנה יודעת יותר טוב: “חופרים בור עמוק וגדול ושמים שם את האוטו, ומכסים בחול עד שלא רואים אותו יותר בכלל, וזהו”, היא מסכמת.
“מי סיפר לך את כל זה?” תוהה אימה, שלא ידעה שהבת שלה מכירה את המושג בית קברות, וגם מבינה משהו בקשר לקברים ולכיסוי, אם כי לא ממש במדויק. “שמוליק”, משיבה הקטנה. שמוליק בן הדודה הוא רק בן שבע, וגם אמא שלו לא ידעה שהוא יודע איך חופרים קבר…
מגיל קטן הילדים שלנו נחשפים למידע. הוא מגיע מכל הכיוונים ורובו תמים ונורמלי לגיל ולסיטואציה. אך קורה, ולא מעט, שילדים נחשפים למידע שלא תואם את יכולת הבנתם ואת גילם, ונותנים לו פרשנויות משלהם. לא פעם ואולי בדרך כלל, אלו פרשנויות שלא מתאימות למציאות, והמידע המוטעה עלול להזיק לילדים, גם אם לא באופן מיידי הרי לטווח ארוך.
איך נוכל לדעת מה הילד שלנו שמע וקלט? תבדקו עם עצמכן אם יש לכן חמש דקות ביום לכל ילד בארבע עיניים ובפניות. לא כשאתן מדיחות כלים והוא מאחורי גבכן, לא כשאתם מכינות בצק ועיניכן במערבל, לא כשאתן ממהרות ולא כשיש לכן שיחה דחופה בהמתנה. קחו חמש דקות ביום כשכל כולכן אל הילד, ודברו. פשוט דברו. תתעניינו מה קורה איתו ושתפו את מה שקורה לכן.
שיח פתוח, התעניינות כנה, תשומת לב, שאלות (לא חקירות) מתאימות – והכל בטקט, לא באגרסיביות שמרחיקה אלא באהבה, בלבביות ובהתעניינות אמיתית – עשויים בס”ד להציל את ילדינו ואותנו מהרבה כאבי לב.

מילה בסלע

יחסי אנוש הם היחסים והאינטראקציות שאנו יוצרים עם אנשים אחרים בחיינו. הם קיימים בכל תחום: החל מהמשפחה והחברים, דרך מקום העבודה ועד לאנשים שאנו פוגשים באופן אקראי.
יחסי אנוש טובים חיוניים לבריאות הנפשית, הפיזית והחברתית שלנו. הם תורמים לתחושת שייכות, סיפוק ואושר, ומאפשרים לנו להתמודד עם קשיים ולצמוח כאנשים.
רבקה לא מבינה מדוע בכל מקום שהיא נמצאת היא לא מרגישה בנוח. לדעתה היא אדם חברותי, אבל משהו לא מצליח לה בקשרים האנושיים. היא מרגישה שיש איזה אוויר קר בכל הקשור אליה. גם אם היא נמצאת בתוך קבוצה של כמה נשים שנפגשות, לא יפנו אליה לשוחח או לבקש מתכון, לספר על מכירה של בגדים שווים או סתם לשאול לשלומה. תמיד יפנו למי שלידה אבל לא אליה.
הרבה פעמים התחושות הללו של ‘לא שמים עלי’ הן תחושות מוטעות שמגיעות מביטחון עצמי נמוך, מהרגשה שאומרת שכולן כאן שוות ואני הכי פחות, שאין לי מה למכור – אבל רבקה כן יודעת שיש לה הרבה מה למכור. היא חכמה, היא מצחיקה, היא מנהלת מצליחה של חברה מסוימת שרוב שכנותיה נעזרות בה, אבל עם כולן היא באינטראקציה ששייכת לתכלית ממש, שאלות ותשובות קצרות ומתבקשות. היא מרגישה שאנשים מעדיפים לדבר עם מישהו אחר ולא איתה, ולא, היא לא מתנשאת, לגמרי לא.
כשבדקנו את הדברים לעומק התבהרו כמה נתונים שרבקה לא שמה לב אליהם. לדוגמה, היא משדרת קוצר רוח וחוסר סבלנות. סביר להניח שמי שרוצה לשוחח בנעימות עם ידידה לא תפנה דווקא לזו שנעה בעצבנות ומשדרת ש’אין לי כוח אלייך עכשיו’. מתוך אותו חוסר סבלנות רבקה עונה בקצרה ובחד משמעיות ולא מאפשרת בצורת הדיבור שלה ויכוח, משא ומתן או אפשרות לחלוק עליה. צורת ההתנהלות שלה לא באמת מזמינה שיחה. היא גם נכנסת לדברי השואלות עוד בטרם סיימו לשאול ולא מקשיבה עד הסוף. אז נכון שבמקום עבודתה אם חייבים לפנות אליה פונים, אבל שיחה של ממש לא מצליחה להתפתח.
הבעיה היא שהמערכת הלקויה הזו היא לא רק בין שכנות וחברות או במקום העבודה. גם במשפחה שלה – מי שלא מוכרחה לפנות אליה פשוט לא פונה. רבקה רוצה שינוי ומוכנה לעבוד בשבילו.
תרגלנו כמה כללים שבעזרתם אפשר לפתח יחסי אנוש טובים יותר, מה שיגרום לרבקה להיות יותר מעורה עם הבריות ולהתחבב עליהן. תרגלנו הקשבה פעילה, שהיא אחד הדברים החשובים ביותר ביחסי אנוש. רבקה למדה לתת לאחרים לדבר בלי להפריע, ולמדה להתייחס למה שיש להם להגיד. היא למדה לנסות להבין את הרגשות של האחרים ואת נקודת המבט שלהם, לא לכפות את דעתה, ולכבד את מי שמשוחח איתה. היא למדה לתקשר בצורה ברורה, כנה ופתוחה, ולכבד את החברה גם אם היא לא מסכימה איתה. ובמיוחד היא תרגלה סבלנות ואיך להעניק את הזמן שלה, הידע או העזרה, בסבלנות ובאורך רוח. היא החלה להיות יותר ערנית למצב האנשים סביבה, לנסות להעניק עצה ועזרה, לדבר בהארת פנים ולהוסיף חיוך ככל שאפשר. היא רק החלה בדרך החדשה, אבל כבר יש שיפור, ברוך השם.
רות היא מורה בבית ספר גדול. בהפסקות חדר המורות תוסס כולו, ואיכשהו היא תמיד מוצאת את עצמה לבד. יש חבורות של מורות והיא יכולה להצטרף, אבל לא מצליחה להסתדר בבלגן ובהמולה. אחרי ששוחחנו ומצאנו שמותר לה לאהוב קשר שקט יותר, היא פשוט החלה לשאול חברות למקצוע אם להכין להן קפה, וכך יוצא שהיא מכינה שני ספלים, מוציאה עוגה שהביאה במיוחד ויושבת לשיחה קצרה. כיוון שהשיחה לא יכולה להתפתח באמת בדקות הקצרות של ההפסקה, הרבה פעמים יש לה המשך אחר כך עם או בלי קפה. אחרי כמה שבועות רות מצאה שמכירים אותה ומהנהנים לעברה, ואם היא רוצה כבר יש לה עם מי לשוחח כמו שהיא אוהבת, אחת על אחת.
אין ליחסי אנוש כללים מדויקים, כיוון שכל אחד מאיתנו שונה מחברו ולכל אחד יש קשרים עם אנשים שונים זה מזה. מה שעובד על פלוני לא תמיד מתאים לאלמוני, וזה גם תלוי תרבות ומקום. אין כללים, ובכל זאת יש הנחיות שנכונות לכולם: תהיו סבלניים, מכבדים ונחמדים. כשאתם עם אנשים תחשבו עליהם ואל תתרכזו בעצמכם. ככה פשוט.
איך אפשר להיות כאלו? אפשר לתרגל יחסי אנוש טובים. אם נהיה אדיבים, נחמדים, מועילים, תורמים – ישמחו איתנו וירצו להיות בחברתנו. חשוב לפתוח בשיחה עם הסביבה בהארת פנים ובחיוך, גם אם לא פנו אליכם, כמובן בבדיקה אם זה הזמן והמקום המתאימים. לא לדבר רק על עצמנו אלא לשאול את האחר לשלומו ולהגיב בהתאם, באמפתיה. בחוג המשפחה הקפידו לנהל שיחות משפחתיות נעימות, לבלות זמן איכות יחד, לתמוך ולעזור זה לזה. בעבודה שתפו פעולה עם עמיתים לעבודה, היו אדיבים ומועילים, פרגנו ותשמחו אם מישהו מקודם גם אם זה לא אתם. בקהילה/בשכונה התנדבו למה שאפשר, למשל לוועד הבית, הצטרפו לשיעורים והשתתפו בשמחות ובאירועים חברתיים.
יחסי אנוש טובים אינם נוצרים בן רגע. הם דורשים מאמץ, זמן וסבלנות. אל תצפו לתוצאות בן לילה… עם זאת, זכרו שההשקעה משתלמת, שכן יחסי אנוש טובים תורמים לחיים מאושרים ומספקים יותר, ואתם תשתפרו עם הזמן עד שזה יהיה חלק מכם ולא תצטרכו להשקיע הרבה מאמץ, בעזרת השם.

מלמול
נחמי משתפת:
ברכי בת השלוש וחודשיים אוכלת עוגה.
תוך כדי היא שואלת אותי אם אני רוצה גם.
מאמי: כן, תביאי לי גם.
ברכי: לא, זה לא בריא.