מרים אפללו
ט"ז אדר התשפ"ה
"סרו מהר מן הדרך אשר ציויתם עשו להם עגל מסכה" (שמות לב, ח)
מדרש: "… רבי מאיר אומר אף לא יום אחד… אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם נעשה ונשמע וליבם מכוון לעבודה זרה".
וודאי שכל העניין הוא בדקי דקות לרום דרגתם, איזה רושם כהה של נקודה קטנטנה דק על דק עד אין נבדק, אלא שהעובדה של "סרו מהר מן הדרך" אשר באה ויצאה אחרי זמן, בחטא העגל אחרי ארבעים יום, היא המעידה נגדם ואומרת כי עוד בעוצם אהבתם, תיכף עם ראשית קבלתם ומעמדם "נרדי נתן ריחו" כבר היתה שם איזה ריח של עבודה זרה. מבהיל ונורא הדבר ומי יכילנו". (דעת תורה לגאון רבי ירוחם הלוי ליבוביץ ממיר)
אם תוך ארבעים יום מתפרקת החתונה, מוכרחים להגיד שמשהו היה שם כבר בהתחלה. ברגעים הקדושים של נעשה ונשמע, כבר אז התערבבה המחשבה הפסולה.
"הנה, מדרך העולם כשקונים סחורה של אריג צמר, עיקר ההסתכלות בה היא אם היא חזקה ויפה, ובשנים האחרונות שנתרבו תעשיות גרמניות שהנם מומחים נפלאים לעבד גם מחומר של נייר בגדים הנראים כאמיתיים לא ניכר כלל שהם מנייר וישנם כאלה שגם דומים לבגדים של משי, ולאינו מבין, נקל לו לטעות ולהחזיקם באריגי צמר ממש, אבל איש המבין בעניינים הוא בראש ובראשונה ייקח בידו לבדוק היטב את טיבם ואם רואה שהסחורה מתקרעת בידו, תיכף יוציא משפטו כי הסחורה אינה אמיתית רק היא נייר פשוט. והנה כל הבוחנים עיקר הסתכלותם הוא באחת אם הסחורה היא סחורה מתקיימת! והמתקיימת, הנה זה טוב אשר מחפשים לדעת, וכך הוא ברוחניות אם נפשך לדעת מהו האמיתי וטוב". (שם)
שמעתי על מישהי שהגיעה מארצות הברית. המשפחה שלה שם. הם ישראלים במקור, השתייכו כאן לקהילה חרדית כלשהי. אבל שם הם נסחפו מאוד. העולם הזה הפך נוכח מאוד בחייהם. והעולם הבא – המלצה חביבה ורחוקה. היא כבר נולדה אל השפע והמושגים הרחוקים, אבל יום אחד היא קיבלה החלטה. באה ללמוד כאן בארץ, שינתה סגנון. היום היא מקיימת בית של תורה כפשוטו. חיה בעולם מקביל למשפחה שלה.
אבל מה גרם לך לעשות כזה שינוי? שאלו אותה אנשים שהכירו אותה, שידעו איזה עושר היא עזבה כדי לגור בפשטות באחת מהשכונות הצפופות בירושלים.
ואז היא השיבה את התשובה הכי לא צפויה. היא לא שמעה הרצאה של רב ולא עברה, חלילה, תאונת דרכים. היא אמרה בפשטות: "חשבתי לעצמי, מה יישאר לי מהכל כשאהיה בת שישים?"
איך יודעים מה אמיתי ומה חיקוי מוצלח?
לא, אי אפשר לדעת. בתמונה הכל נראה מרשים מאוד.
פעם קניתי בובה ועגלה במחיר מצחיק. הייתי שיכורת אושר משך יומיים וצחקתי בליבי על האנשים שקונים בובות ועגלות במאות שקלים, בעוד שאני קניתי את שניהם בארבעים. הבובה הייתה יפה. העגלה גם. לעגלה היה גגון וסל, לבובה בגד החלפה ובקבוק, עד שבאה הילדה שלי לשחק עם שניהם ותוך יומיים זרקתי את כל הערכה לפח. כי הגלגלים נשרו בזה אחר זה, הגגון קרס לתוך עצמו והבובה בעצמה, ובכן, נחסוך מכם כמה מהר היא איבדה כל צלם.
כל הדרך לפח חשבתי על כל האנשים שצחקתי עליהם לשווא. אם הם היו יודעים…
"אבל זה סוד המבינות של התורה כי אחרי שרואים כי סרו מהר (ממעמד הר סיני) הרי שאין להם חוזק ויציבות. הנה זה הסימן הכי מובהק כי הם מעשה נייר הם, וכל מה שאף תצליח בסוף לעבד זה החומר, אבל סוף כל סוף נייר הוא ולא עליו תחול הנצחיות" (שם).
כל החיים אנחנו כאלה. שואלים את עצמנו למה לשלם יותר? ומי אמר שזה רע? ומאיפה החליטו שאסור. ולמה להיות כאלה, מגזימים. מי החליט?
מבחן התוצאה הוא המחליט. היכן תתקיים התורה לבסוף. מי יישאר קרוב להשם. מה בסוף גורם לנו להיות טובים יותר, ומה להפך. זה מה שמחליט.
מה יישאר מפורים אחרי שנגרוף את כל הצלופנים לפח ואת כל הוופלים לארון?
מה יישאר אחרי שנמצא את עצמנו אורזים שאריות ומלקטים אביזרי תחפושת עייפים? מה יישאר?
יישאר רק מה שנשאר. תישאר לך התפילה הזאת שהתעקשת עליה בבוקר מוקדם, טרם יהום הסער. תישאר הדמעה הזאת שהייתה לך כששמעת מגילה והבנת כמה הכל מושגח והרגשת פתאום מחובקת ומוחזקת.
וגם המילה הטובה שאמרת על התחפושת של בת השכנים. ואפילו משלוח המנות שנתת דווקא כשלא היית חייבת. יישארו הברכות. והמאמצים. המחשבות הטובות וכל המעשים הקטנים שאין להם יחסי ציבור. ובעיקר תישאר השיחה הקטנה הזאת שרצית לתפוס עם אחותך ולדבר איתה על מישהי… ובסוף חרקת שיניים ולא אמרת. אפילו היא, שלא הייתה, תישאר.
"לזה מסרה לנו התורה כללים איך לידע סוד מהותם והבחינה העיקרית על זה היא שהדבר מתקיים, שאם אין הדבר מתקיים יהיה מה שיהיה אף הנראה טוב מכל הצדדים אבל אם אינו מתקיים הנה תדע ודאי כי נייר הוא. על הקב"ה אנו אומרים: "ומלכותו ואמונתו לעולם קיימת" וסוד זה היא הבחינה המקפת את כל הבריאה. על הרשעים אמר דוד המלך: "בפרוח רשעים כמו עשב", נראה לפעמים שיש לרשעים פריחה וגם הצלחה אבל עד מהרה היא בלה "להשמדם עדי עד", אבל הצדיקים "עוד ינובון בשיבה" וזוהי הבחינה האמיתית" (שם)
מה יישאר ממני. מה יישאר מהדברים שעשיתי. מה יישאר אחרי שכל הניירות ייקרעו וכל הקלקרים יתפסו מקום בפח. יישאר הנצח, תישאר האמת, וכל מה שהם נתנו בי.
במה שיישאר – תשקיעי. הוא הדבר האמיתי.
