פסח
"ההכנות לפסח הינן זכר לאותם המעשים אשר הכשירו את יציאת ישראל אל החירות. ואם כן, חובה היא שאותן הכנות לפסח ישמשו מקור וכלי להתעמקות ולהתעוררות במידות, אשר מביאות את האדם אל חירות נפשו.
"חלילה מלהילכד ברשתו של היצר אשר עיקר מגמתו להסיח את הדעת מתוכנן הפנימי של ההכנות ולהפוך את הפעולות והמעשים לעניין 'טכני' חסר תוכן ופנימיות" (שפתי חיים לגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל – ח"ב עמוד שמה).
אני מקווה שאף אחד לא עוקב אחריי כשאני פותחת את המגירה הקטנה בהול. אני לא צריכה להוציא משם כלום, רק לראות אותה. לראות איך המגירה הזאת – שכל השנה סופגת בדומייה עטים חסרי פקקים, מטבעות של שקלים ועשרות אגורות, חשבוניות מהסופר וכל מיני פריטים קטנים שאף אחד לא יודע מה לעשות בהם – מסודרת ונקייה: יש בה קופסה לעטים, קופסה למטבעות, אפס ניירות מקומטים וריח טוב של סדר.
עושה לי טוב כל הסדר הזה. הברק של החלונות, הארונות שעדיין מסודרים, הביטחון שאין חלקי משחקים מאחורי המיטות ושום קשקוש על הקירות.
אני נושמת את זה חזק. ללב. יש משהו מרומם בסדר ובניקיון. משהו נפשי.
וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.
"משרשי המצווה לזכור ניסי מצרים… שאין כבוד לבני מלכים לגרר העצמות ולשברם ככלבים… ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים וגוי קדוש ובכל שנה ושנה באותו זמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם" (ספר החינוך מצוה טז).
פעם ערכו ניסוי חברתי באוני' אמריקאית. חילקו את הסטודנטים לשניים: מחצית היו סוהרים ומחצית אסירים. הסוהרים כלאו את האסירים, נתנו להם מזון קצוב, כיבו להם את האור בשעה קבועה, החרימו להם טלפונים ובאופן כללי לא היו נחמדים איתם.
האסירים היו אסירים. התחננו, ביקשו, סבלו בשקט, ישנו על מזרנים דקים ולבשו בגדי אסירים מכוערים.
כשהסתיים הניסוי, שהכל ידעו שהוא רק ניסוי, גילו שהסוהרים פיתחו התנהגות מתנשאת וקצת אכזרית, והאסירים אימצו התרפסות ודימוי עצמי נמוך, ובאופן מפתיע ההצגה באמת שינתה אותם. היא הפכה להיות אמיתית בתוכם.
זה בדיוק מה שאומרים לנו בפסח: תערכו שולחן בכלים הכי יפים, תביאו מאכלים מיוחדים, תמזגו יין בשפע ותשבו על כריות נוחות בבגדים חדשים. לא, לא לשבת בלחץ. צריך להסב, על צד שמאל. תרפו, אל תשברו עצמות, תמזגו זה לזה, תשתו כמו מלכים. קדימה. תהיו מלכים! הנה ההצגה הכי משפיעה בעולם.
אבל אי אפשר להיות מלך, כשהעבד לא משתחרר מבפנים. לא ייתכן להרגיש בת חורין, אם נשארים משועבדים לכל הקולות הרעים מבפנים, לכל מה שמנהל אותנו, שמקטין, שמחליש ומכתיב לנו איך לחיות.
מלכות מגיעה בטרקלין נוצץ, בלי פינות שחורות של חולשה. לכן ההצגה מתחילה הרבה קודם, בעבודת ניקיון אדירה.
"חיפוש החמץ וביעורו מלמדנו על ביעור רוח הטומאה והיצר הרע. וכך קונה האדם את חירותו רק על ידי ביעור היצר הרע בקרבו. וכבר אמרו חז"ל: 'ואומר, והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא, חרות על הלוחות. אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' (פרקי אבות ו ב).
"פסח, זמן חירותנו, חירות מכבלי היצר הרע, על ידי החיפוש והבדיקה והשימור מחמץ כלשהו. ועל כן 'חייב אדם לראות את עצמו בכל שנה ושנה כאילו הוא יצא ממצרים'. משום שבכל שנה ושנה מתחדש החיוב להילחם בשעבוד היצר ולצאת אל החירות. וזו יציאת מצריים שבכל דור ודור – יציאה ממצרי היצר.
"ימי הפסח הם ימים המסוגלים ליציאה לחירות משעבוד היצר, על כן חלילה מלהיתפס בימים אלה אל חיצוניות המעשים, אלא אדרבה, ההקפדה שנוהגים העם והנשים בחמץ ובמצה יש בה כדי לעורר את האדם להביא לידי ביעור היצר הרע מקרבו ואזי יוצא הוא משעבוד לחירות" (שפתי חיים).
ואחרי כל העבודה הגדולה משהו מבקש להיטהר גם בתוכי, למיין קצת את כל הערבוביה שרוקדת לי בלב. לשטוף פעם אחת ולתמיד את הכעסים והכאבים שיושבים עמוק ולא נפרדים, לפנות אותם החוצה בלי להותיר שאריות, ולבער כבר את החמץ המתנמנם לו בעצלות שאומר לי בעייפות "יום אחד, יש עוד זמן, תמשיכי כרגיל".
וככה הוא מחמיץ אותי.
אני רוצה להיות בת חורין אמיתית. משוחררת, מאושרת, מכירה בכוחות שהשם נתן לי. שולטת בחיי. מלכה.
השם, אני נושאת תפילה קטנה ואישית מאוד. השם, אתה יודע כמה קל לנקות את הבית וכמה קשה לעשות את זה בלב. כמה פשוט למזוג לכוס של מישהו אחר וכמה מורכב להרגיש מלכה אמיתית. בבקשה, שהלב שלי יתעורר עוד קצת. שיהיה בקשיבות מלאה למה שקורה מסביבי. לכל אלף הפרטים הטכניים שמרכיבים תמונה שלמה ומדויקת. שאצליח גם להרגיש בתוכי פסח.
ואוכל, הלוואי, לראות את עצמי כאילו יצאתי ממצרים.
"ואם כן, כל פעולה חיצונית בזהירות מחמץ ובזריזות במצה יש בה כדי להשפיע על פנימיותו של האדם" (שפתי חיים).
