כל אדם צריך שיאירו לו פנים לפני שיעירו לו".
אלו היו כמעט המילים הראשונות ששמעתי מהרב משה גרילק לפני יותר מ-27 שנים. מישהו שעמד מולו השפריץ מילים עצבניות על עבודה כושלת של עובד. הרב גרילק הנהן בראשו ואמר: "זה באמת זלזול מכעיס. אבל בוא נעיר לו כמו יהודים".
הייתה לו יראת שמיים – המחמאה הכי גדולה שאפשר לומר על יהודי, והיו לו מידות מזהב. כל מי שנפגש איתו ראה מול עיניו יהודי של השראה. תלמיד חכם שהוא עורך. עורך מהשורה הראשונה תרתי משמע. זווית הראייה שלו תמיד הייתה יהודית וייחודית.
"אל תכתבו 'על', תכתבו 'את'". "אל תגידו – תראו", כך היה מכוון אותנו. לכן אשתדל להיות תלמידה טובה ולא רק לכתוב עליו – חד ושנון, חיוני ושופע, בהיר מחשבה תורנית, עשיר במעיין של ידע עצום, אשד משתפך בכל התחומים וכמובן אבא של כל המילים של עיתון 'משפחה' על כל חלקיו המופלאים. יש כל כך הרבה סיפורים שמראים את האבדה הגדולה שאיבדנו כולנו.
באחת הפעמים שהגיע לברית של אחד מבנינו שיחיו, הוא איחל לבעלי ולי: "שתהיה לכם נחת יהודית של הרבה רגעים. שתיהנו מהתינוק גם מהרגעים הקטנים של החיים. גם כשהוא יילל, גם כשתבקע לו שן, גם בסתם יום שתכיני סנדוויץ' והוא ילך ללמוד. לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים? אה, בטח. זה הבסיס שאותו אני מאחל כמובן. אבל תזכרו שלא פחות חשוב הרגעים הקטנים והפשוטים של החיים עצמם".
"אל תתבלבלי בין משפחה ל'משפחה'. אבל מזה וגם מזה אל תניחי ידך", אמר בפעם אחרת.
לפני כארבע שנים הגיע למערכת יהודי שכרכר סביב הרב גרילק כמו ניילון נצמד לאורך כל המסדרון וביקש ממנו משהו. הרב גרילק הביט בו במאור הפנים הידוע שלו ובחיוך קונדסי של 'האדם הכי צעיר במערכת', כמו שהגדירה אותו אחת מחברותינו לעבודה, והסביר לו: "אתה לא מעודכן, אדוני הנכבד. אני איש זקן עם רגל וחצי בחוץ. אני אומר פה תמיד: תפסיקו כולכם להתחנף אלי". וכשהאיש המשיך בגינונים והתעקש להיכנס לחדרו, הרב גרילק עשה איתו חסד וצחק: "טוב, אז קח כיסא ושב על הרצפה".
בפעם האחרונה שהתראינו, בערב פסח תשפ"ג, הוא היה כאוב ומיוסר, הרים ידיים למעלה ואמר לי: "אני כבר לא קשור לעיתון. פעם היה פעם. אבל אני מתפלל ומאחל לנו שנזכה להיפגש עוד שנים רבות ושמחות".
עניתי אמן שלצערי לא התקבלה ומחיתי: "הרב לעולם יהיה קשור למערכת! כולנו זכינו שהרב יהיה העורך שלנו, ואנחנו משתדלים להמשיך בדרך. כולנו גרילקים".
לא היה לו מושג שכל כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת, כותבת ופועלת לפי ההנחיות שהוא הטמיע בכל חלקי המערכת. הוא דרש עבודה מקצועית נאמנה, כללי ריאיון וכתיבה נכונים. מי לימד אותנו "תפקחו עיניים ולא תפתחו. טוב, את הפה תפתחו", "הכל תלוי בטיב המילוי", "תשתמשו בביטויים ובמטפורות כמו רוטב לסלט", "חוק הבערות-יודע-כל קובע שככל שאדם זחוח ובטוח בעצמו, כך הוא פחות יודע", ועוד ועוד?
הרב גרילק ו'משפחה' חד הם, וגם תלמידי תלמידיו עוד ילמדו את השיעור הזה.
חבל על דאבדין…
הלוואי שנזכה להרבות כבוד שמיים כמו שתמיד הוא איחל וייחל
חנה
