יוסי אליטוב
ט"ז ניסן התשפ"ב
רגע לפני חג הגאולה, בסיומו של חורף גדוש שידוד מערכות, חובה עלינו להתבונן ב'יציאת מצרים' שמתרחשת לנגד עינינו, וכאן הבן שואל • הרהורים לחג הפסח
א.
גלוית האמונה שנחתה אצלנו בערב חג הפסח, באה כמים קרים על נפש עייפה. לאחר תשעה חודשים של מלחמה עיקשת בכל מה שקשור לתורה ומצוות, קמה יהודייה מאמינה – הגב' עידית סילמן ואמרה למכונת ההרס של בנט ולפיד: די! לא אתן ידי לעקור את נשמת האומה בברוטליות וברוע לב.
האיגרת ששיגרה סילמן לכולנו, חיממה את הלב לא רק כי פרישתה מהקואליציה מקרבת את ממשלת הרשע לקיצה, אלא בעיקר בשל הנסיבות שבגללן היא נכתבה: החלטת נוספת של ממשלת החמץ לפגוע בפרהסיה היהודית של המדינה ולהפוך את ימי הפסח למופע של התרסה חמצית בבתי החולים ובמוסדות הציבור.
השכר שמגיע לסילמן אינו רק על הפרישה, אלא גם על הדרישה: על הנרטיב היהודי שהיא בישרה לכולנו. לא המשבר הכלכלי וגם לא הטרור המדיני; לא קריסת הקורונה ולא יוקר המחיה. רק סיבה אחת ויחידה: כבוד שמים.
ויש קונה עולמה בשעה אחת.
לכאורה, אנו עומדים מול עוד אירוע פוליטי מקומי. אבל אלו שיודעים להתבונן, מגלים כאן רובד מבהיל. גמרא מפורשת במסכת סנהדרין, שבמשך שנים למדנו אותה ללא הבנה, מקבלת משמעות מחודשת: "אמר רב: 'אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות על ישראל תשעה חדשים'".
תשעה חודשים בדיוק חלפו מאותו יום שבו הושבעה ממשלת השיסוי והרשע – ביום ד' בתמוז תשפ"א, וביום ד' בניסן נעצרה המגפה. עכשיו, רגע לפני מוצאי השביעית, בן דוד בהחלט מזומן כבר לבוא.
ב.
והנה אנו ניצבים על מפתן של חג החירות שנת תשפ"ב. מותירים מאחורינו את החורף הסוער של שנת השמיטה, שבו העולם היטלטל טלטלה עזה. רגשו גויים ולאומים. לראשונה מאז מלחמות העולם, מכונת רצח של המעצמה הרוסית החלה לטבוח נשים וילדים באכזריות נוראה, וכל זאת מול מצלמות העולם, ובלי שמישהו מתכוון לעשות משהו. אוקראינה, אחת הארצות המקוללות ביותר שידעה האנושות, הפכה הפעם יעד לאכזריות של הצאר פוטין.
אבל זו לא רק אוקראינה. התפיסה שליוותה אותנו במשך שנים, ש'לעולם לא עוד' ומחזות כמו השואה לא יוכלו להישנות בעולם מצולם ומתוקשר – נדרסה מתחת גלגלי הטנקים שחצו את הדרך לקייב. מה שהיה הוא שיהיה. המחזוריות של העולם שוב נגלית לעינינו. והפעם בשידור חי. 'מלחמת העולם השנייה' חוזרת בצבעים חיים, והעולם שותק.
והפחד מתחיל להזדחל פנימה. אי אפשר להימלט מהרהור נוקב: מה זה אומר עלינו, היהודים שמוקפים אויבים מכל עבר – ומתמודדים עם צאר אכזר וברור יותר, האויב האיראני. מי שבנה על המוסריות של העולם, קיבל החורף הזה שיעור נוקב.
ופתאום לנגד עינינו, נראה שחזור של סיפור יציאת מצרים העתיק. והפעם מול מצלמות. אחינו, יהודי אוקראינה, קמים בחצות לילה, רואים את ארצם מוכה ונסים על נפשם כשרק בגדיהם לגופם. רוסיה נוסעת אחריהם והים לפניהם, והנה הם משוטטים בארצנו במחנות פליטים.
ואנחנו, היהדות השבעה והמסודרת, חוזים ורואים את כל זה ולא בדיוק מבינים מה עלינו לעשות. האם אין אנו מחויבים ללכת בדרכי אבותינו, אלו שהקימו את הדור שאחרי השואה, להיות 'הפעילים' שמסתננים אל המעברות המודרניות, להיות שלוחי חב"ד הנמרצים, ולעשות הכל כדי להציל נפשות עשוקות בנפש, בגוף ובממון?
כי לעת כזאת הגיעו.
ג.
כשקצת מתעמקים במה שמתחולל כאן, קשה שלא להבחין במלכוד. היהודים, ממש כמו על שפת ים סוף, לכודים מכל עבר. מצד אחד ניצב אותו אכזר רוסי, אדם עם סיפור חיים של הערצה ליהודים, שאפשר לקהילה היהודית להתעצם ולהתמסד, שמוקף מכל עבר באוליגרכים מגזע ישראל. מהצד האחר ניצבת האומה האוקראינית, זו שכנראה לא הייתה אכזרית ומרושעת ממנה באלף האחרון, מפרעות חלמניציקי בת"ח ות"ט, דרך 'סופות בנגב' ו'פרעות פטליורה' ועד לימי השואה.
והנה התחלפו הצדדים. הרודף הפך לנרדף. האוקראינים נמצאים לפתע באותו מקום שבו היו היהודים כל השנים – נרדפים, נשחטים, נטבחים. ומה שמסובך יותר הוא שהרוסים שרק לפני שבעים שנה לחמו בנאצים והצילו יהודים, הפכו עתה לטובחים אכזריים.
אין דרך להתבונן בסיפור הזה, בלי לרדת אל השורש. כשרק קוראים קצת על האכזריות הנוראה שהפגינו האוקראינים כלפי היהודים – וזה לא היה במסגרת לחימה – קשה שלא לזהות את הניצוץ העמלקי של האומה הזו. אין עוד אומה שבמשך כל כך הרבה שנים רצחה באופן כל כך ברברי.
ומי יודע, אם איננו מצויים בשלב המקדים לגאולה של מוצאי 'השנה השביעית', וכל המלחמה האכזרית הזו שמתנהלת לנגד עינינו, יש בה מחיית זכר עמלק. מחייה שאיש לא מצליח לעצור אותה. כביכול מישהו כובל את אומות העולם, כדי לכלות את הרע מן העולם.
מנגד, מי שמתבונן קצת במקורות החסידיים של תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, יודע שגם המלכות הרוסית יש בה רוע והתרסה. המלכות הרשעה הזו נדרשה על ידי הצדיקים בנוטריקון: רוסיה – אותיות 'סור-ק-ה". (ורמז מבעית יש בדבר: כי לא בכדי הוא מתעקש להתנחל כאן, במדינת סוריה. בשגם 'סוריה' – אותיות 'סור-ק-ה'). כי כל מהותם התנגדות לכבוד ד' בעולם. המלכות האחרונה שנותרה בעולם.
ממש כמו הצארים הקדומים, גם פוטין של ימינו מתנהג כפרעה מודרני. כולו אפוף תחושת 'אני ואפסי עוד', אין מי יאמר לו מה יעשה ומה יפעל. וגם אחרי המכות הכי קשות שנוחתות על עמו, הוא מכביד את ליבו.
והנה המלכים נועדו יחדיו. אין לנו השגה בסדר תיקון העולם, אבל לנגד עינינו מתחולל מאבק שבו פרעה המודרני מושפל וזרע עמלק מוכחד. והעולם כולו מביט בגיא חיזיון, ואיש לא עמד בפניהם.
ואם ראית מלכויות מתגרות, צפה לרגלו של משיח.
ד.
בימים ההם כבזמן הזה. חכמי הדורות מלמדים אותנו להתבונן אל הסיפור הדרמטי שמאחורי עשר המכות. אלו לא היו סתם גימיקים של דם וצפרדע, אלא מהלך עמוק שנועד לטלטל את כל יסודות הקיום המצריים. לא הייתה שכבה אחת שלא לקתה – המים, העפר, הגוף, המקנה, המעופפים. אפילו ארבע רוחות השמים לקו בארבה, האורות הוחשכו, בעלי החיים יצאו ממאורותיהם אל הרחובות – הכל השתנה. וכל זה כדי להעניש את אותו נמוך קומה, פרעה?
מי שמחדד את הדברים הוא רבנו ה'אור החיים' הקדוש, שמלמד כי מטרת עשר המכות הייתה הכנה לקראת הרגע שבו יהפוך הקב"ה אותנו לעם. כל המחזות המבעיתים הללו לא נועדו לעיני פרעה אלא לעינינו, ללמדנו מי הוא האדון השליט על העולם. ולא הספיקו דיבורים ותיאורים, אלא היה צורך להמחיש לכל אותו גרעין של שש מאות אלף יהודים – שהם נשמות האב של העם היהודי עד סוף כל הדורות – שעינינו ראו ולא זר, כי יש מנהיג לבירה והוא עושה שפטים בכל אלוהי מצרים, וכל איתני הטבע שנראים אימתניים – כל אחד בתורו – כרעו ונפלו וגילו את הסוד האמיתי: שאין עוד מלבדו. שכל הקיום בכל רגע נתון לרצון שמים.
המכות האלו נועדו לעינינו, היהודים של תשפ"ב: לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ – וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ", והתכלית של כל זה: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד'".
כשנתיישב סביב שולחן הסדר, עלינו לספר גם את הסיפור של יציאת מצרים, גם את הסיפור של יהודי אוקראינה, ובקרוב כנראה גם את של יהודי רוסיה. כי כל המחזות הקשים הללו נועדו בעצם לעינינו, כדי שנדע מי המנהיג. לא בכדי יושב נשיא דמנטי בוושינגטון, ראש ממשלה מעורר רחמים בירושלים, ושליטים אירופים שמתפקדים למחצה – זהו מצב קיצוני של 'שנה שביעית', שנה לא ממש קלה, שיכולה להסתיים ב'הנה משיח בא'.
וזה אמור להפנות לכולנו קריאת הרגעה: אין מקום לבהלה. כי יש צד שני למטבע: שלטון עמלק האוקראיני נכחד, מלכות רוסיה נשברת, והנה רבבות יהודים עולים לארץ. מה עוד צריך לקרות כדי שנודה לעצמנו שמדובר בקולות של גאולה, בתהליך ניקוי מקדים של העולם מכל שמץ רוע, להעביר גילולים ולתקנו במלכות השם?
ה.
ואיך כל המהלכים העולמיים הללו קשורים אלינו, אל העולם הקטן והאישי שלנו?
טבע הוא באדם, שהוא מתעסק באובססיביות בחדשות. אופי מיוחד הוא לנו, הציבור החרדי, שמתעסקים בכל העניין הזה ביותר מדי אנרגיות ומוטיבציה. וחכמי הדורות מהרמב"ם ועד עתה מזהירים, שאין לנו לראות בהנהגת העולם 'מקרה'. כל כותרת עיתון אמורה לשנות אותנו.
במפגש עם בכירי מערכת 'הניו יורק טיימס' האמריקאי, אמר פעם כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש: "אתם חושבים שתפקידכם לדווח על המלחמה בווייטנאם ועל הקרבות בקוריאה. אבל האמת, שעל כל אחד ואחד מכם מוטלת החובה לספר שהעולם הזה אינו הפקר וכי יש בעל הבית לבירה הזו".
ממש כמו ביציאת מצרים, כך גם עתה, אנחנו הנמענים הישירים. השליחות שלנו מחייבת אותנו להתבונן במצב ו'לדעת' קצת יותר את קיום השם.
הידיעה היא הנכחה. כל אחד ואחד מאיתנו נשלח לכאן לשם משהו. מוטל עליו לשבת עם עצמו ולשאול: האם אני ממלא את ייעודי נכון לקראת הגאולה הקרבה של מוצאי השביעית? איפה אני שם את חלקי? איך אני מפיק לקחים מגבול אוקראינה אל החיים שלי? איך אזכור ואדע קצת יותר שיש מלך בעולם הזה?
סנגורם של ישראל, רבנו לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, נוהג היה בימי חודש ניסן להזכיר את מאמר חז"ל המפורסם: "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים, וכשאינם עושים רצונו של מקום נקראים עבדים".
והסנגור הגדול שואל: לכאורה, יהודי שלא עושה רצונו של מקום הוא לא 'עבד' אלא 'רשע'? והוא גם זה שמשיב על הקושיה: יש שני סדרים שהקב"ה מתנהג עם עמו בעולם: האחד הוא הסדר של חודש תשרי, סדר של שכר ועונש, סדר שמודד את המעשים וגומל כמגיע להם. זו אפוא מערכת היחסים של עבד מול אדונו. והאחר הוא מערכת יחסים של בן ואב. שם אין מדידות וחישובים. 'וכאן הבן שואל', והאב שבשמים מצפה וממתין לשמוע כל אחת ממשאלות הלב של ילדיו, על מנת שיוכל למלא אותן בשמחה.
הייחודיות במערכת היחסים של אב ובן, שלא רק שהוא רוצה לגמול לו טוב, אלא שהוא גם משתוקק שהבן יבקש עוד ויקבל יותר. זהו אפוא ההסבר בדברי חכמים: "בשעה שישראל עושים רצונו של מקום – נקראים בנים", כלומר, בתקופת ניסן יש לנו היכולת 'לעשות את הרצון של הבורא', כלומר, לגרום לו לרצות את מה שאנחנו רוצים. ולכן אנחנו נקראים בנים.
וכשמדברים על 'רצונות' – לאו מדובר דווקא בהיפוך של כל סדרי בראשית, אלא כל אחד ואחד, בגשמיות שלו, ברוחניות שלו, בנחת מהילדים, בבריאות, בבקשות הקטנות שאנחנו מבקשים מהקב"ה. בחודש ניסן, מאיר אור בעולם שבו לכל ליהודי יש כוח "לעשות רצונו של מקום", לגרום להקב"ה לרצות את מה שאנחנו רוצים.
ו.
חודש ניסן הוא החודש שבו אנחנו יכולים לחולל את השינוי.
ולכן צריך לייקר את הימים הללו שנהיינו לעם. זהו יום העצמאות שלנו. היום שבו אנחנו מאשררים את הזהות היהודית שלנו מחדש. "היום הזה נהיית לעם".
מי שמלמד אותנו את יקרת היום, הוא רבנו הבעל שם טוב זי"ע, שמתעכב על דברי חז"ל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כי לא מדובר כאן רק בראייה היסטורית רחוקה. בהשתתפות של 'כאילו' ביציאה ממצרים שלפני שלושת אלפים שנה.
הדגש הוא על משהו שקורה באמת, 'בכל דור ודור'. האדם נחלץ בפועל מהמְצרים והמגבלות שהוא כלוא בתוכם – או באזיקים שהוא אסר את עצמו בתוכם – וכשמדברים על מְצרים, אפשר להתבונן על שני מעגלים.
ישנם כמובן המְצרים הקלאסיים: אתגרי הפרנסה, חינוך הילדים, הבריאות ושאר הקשיים בחיים. בפסח, יש כמובן אפשרות והזדמנות לכל יהודי לפרוץ ולצאת מן המצר למרחב. להיגאל פיזית ורוחנית.
ולצד זה ישנו מעגל המצרים הרחב יותר. מדובר באזיקים תודעתיים, כל מיני תובנות גלותיות, תפיסות חיים מעוותות. קשיים של 'עניות בדעת', חסמים שאנחנו יצרנו לעצמנו, תקרות מאוד נמוכות שהצבנו מעל לראשנו שכולאות אותנו ומונעות אותנו מלהתרומם, ברוח ובגשם.
בדיוק על זה באים חז"ל ואומרים: "בכל דור ודור, יש לאדם את אותו כוח היסטורי של יציאת מצרים. פשוט לקום ולצאת ממ"ט שערי הטומאה אל מ"ט שערי הקדושה. לפרוץ את המחיצות שבנה בחייו, להתרומם מן העמקים שצלל לתוכם, ולהשתמש במפתח הקסם של 'וידעתם כי אני השם'".
הימים הללו חייבים למלא אותנו בתודעה עמוקה שלכל אחד מאיתנו יש ייעוד בעולם, ושהקב"ה מחכה שנממש את הייעוד הזה כחלק מתיקון העולם. שיש בידנו הכוח לצאת מ'ערי המסכנות' שהקמנו בחוסר דעת, או מתוך עיוותים שרכשנו ממקורות זרים.
זה המסר של החג הזה, כמו שלימדנו הבעל שם טוב, כי כשיהודי ממלא את ייעודו בעולם, הוא זוכה לכל הסיוע בבני, חיי ומזוני. כי ברגע שהוא מאותת ומוכיח שהוא בא לקיים את רצון השם, הרי שהקב"ה מחויב כביכול לספק לו את הכלים לשליחות הזו.
ולא מדובר רק באנשים צדיקים. חסידים מספרים שהאדמו"ר ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זצ"ל עמד פעם בליל הסדר וזעק בבכי: "יהודי שלא מאמין שגם אם הוא מתחיל את הלילה הקדוש הזה במצב של 'עובד עבודה זרה' – בידו להתהפך לעבד השם, הוא-הוא ה'בן הרשע' שעליו דיברה התורה". עד כדי כך.
וזה אולי המסר האקטואלי של ערב חג הפסח תשפ"ב.
בואו נצא מהמגבלות, נצא מהמצרים הפרטיים והכלליים. נתנער מכל אותן מחשבות ייאוש ונסתער בכל העוצמה על היעדים הגשמיים והרוחניים שלנו. הקב"ה מניף לעברנו את המטה, אנחנו רק צריכים לפתוח לו כפתחו של מחט, והוא יישא אותנו על כנפי נשרים ויביא אותנו לעבודתו במהרה בימינו.
חג חירות כשר ושמח.
