זהו סיפורו של בית ספר בהודו ששוכן באזור יוקרתי יחסית, במרחק יומיים נסיעה ממומבאי הבירה. התלמידים ברובם באים מבתים אמידים, ההורים אנשי עסקים או עוסקים במקצועות חופשיים וחפצים שגם ילדיהם יעברו את המסלול הלימודי הבריא והמבטיח כמותם.
הודו היא ענקית. תת יבשת. והמרחקים בין המחוזות והערים בה הם משל מצוין לפערים המנטליים והסוציו-אקונומיים בין האזרחים. חיי עליבות ואנאלפביתיות באזור אחד ובני אדם מתורבתים, משכילים ועשירים בפינה אחרת של המדינה העתיקה.
אבל גם הגויים לא נבראו מקשה אחת. בתוך כיתות בית הספר היוקרתי הזה לומדים גם ילדים בעלי כישרונות חלושים יותר, עם התמודדויות רגשיות והפרעות קשב וקצב המוכרות לכולנו. הצוות מתלונן מדי פעם באוזני המנהל וההורים וכולם חפצים באחידות, כלומר, שהתלמידים כולם יגיעו להישגים ניאותים בכל מקצועות הלימוד וכמובן בהתנהגות וערכים של יושר ואהבת אדם.
המנהל החליט שהוא לא חוסך בכסף. בירר כזאת וכהנה והזמין איש מקצוע בעל שלל תארים והצלחות מקוריאה הדרומית, שילווה את בית הספר במשך תקופה, יבחן אם ההתנהלות הכללית נכונה, יראיין ויבחן כל תלמיד באופן אינדיבידואלי ויציע מה אפשר לעשות כדי להתקדם ולהגביר את ההישגיות. מגיע להורים האלו. הם משקיעים און וממון בצאצאיהם ורוצים לראות תוצאות.
האיש המלומד עבר בין הכיתות, ערך תצפיות קצרות וארוכות, עיין בתיקי התלמידים וערך עימם שיחות נפש. אחרי כל אלו בחר לעצמו כיתה אחת מן הגבוהות ואימץ אותה. הוא זימן את המורה המחנך (יש במזרח הרחוק תואר כזה?!) וגם את הורי התלמידים וביקש מהם שיתוף פעולה מלא לטובת העניין, גם במה שייראה להם מוזר ואפילו מאיים. הם הבטיחו.
היועץ נכנס לכיתה. הפנים הכהות הביטו בו בציפייה. הם כבר הכירו אותו היטב. יש לו בשורה והוא מכריז עליה:
"ילדים, אני כאן כדי להודיע לכם שבשלושת השבועות הקרובים אתם מתבקשים להתגייס עבור כבודו של בית הספר שבו אתם לומדים. קיימת תחרות ארצית בין כיתות ז' בחלק גדול של הודו ועלינו לנצח בה. על כולם להיות קשובים לכל מילה של המורים, לקבל ציונים גבוהים בכל המקצועות, להתנהג כאנשים בוגרים, בלי הרמת קול, בלי ריבים ובוודאי בלי סיפור אחד של הרמת יד. המורה יקבל דפי עדכון ויעביר אלי כל נתון בכל יום. ואני מודיע: תלמיד שיתרשל, שציוניו יהיו נמוכים משמונים אחוז, שיעז לאחר בבוקר או להחסיר, שיסתבך בתגרה או שיעז פנים במישהו מאנשי הצוות – נעביר אותו לתקופת לימודים ארוכה במומבאי הבירה".
זה היה איום שיש בו ממש. מבחינת אוכלוסיית האליטה בהודו, מומבאי היא עיר רפאים, מלאה בזיהום אוויר תמידי, בפקקי תנועה עצבניים, בגנבים רעבים שממלאים את הרחובות והסמטאות, ובכלל בחיים קשים ומרים. תלמידי בית הספר גדלו עם התודעה הזו, שלא כדאי להיכנס למומבאי אפילו לביקור קצר, בוודאי לא להתגורר בה, קל וחומר לא לעבור בה תקופת לימודים לבד.
היועץ המלומד יצא מהכיתה והיא נותרה בהלם ואלם. כמה ילדים פרצו בבכי.
אבל דבר לא עזר. האיום לא הוסר. מד מתח הלימודים טיפס לגובה, הפנקס פתוח והיד רושמת. וראה זה פלא: תלמידים בצבע אפור משמים, שנשרכו עד כה מאחור ונחשבו לבינוניים ומטה – החלו להוכיח את עצמם. לקראת מבחנים הם ניגשו אל ההורים, ביקשו עזרה מחברים ולא הלכו לישון בטרם ידעו היטב את החומר הנלמד. רמת המשמעת והכבוד למורים עלתה פלאים ומספר האירועים של מריבות ומהומות בין ילדים שאף לאפס.
כשחלפו שלושת השבועות, לא היה את מי להעביר לארץ גזירה, למומבאי. כולם אהובים, כולם ברורים, כולם מצוינים. ברור שעדיין היו הבדלים של אחוזים בציונים, אבל נחותים ממש, לא היו ברשימה.
אם לא הייתי כבר בתחתית העמוד, הייתי מספר סיפור דומה על בית ספר אחר. אז אולי בקצרה: כיתה שכזו, שבה לא הוצע עונש מחפיר, אלא טיול מקסים. הילדים קיבלו סט תמונות של מקומות מלהיבים ואטרקציות לא שגרתיות. הובטח להם להגיע לכל המקומות האלו בטיול שלא יישכח מהם לעולם. התוצאות היו דומות. כישרונות חבויים התגלו. בחלק הקוגניטיבי והמנטלי. מנהל אותו מוסד לימודי שידע פרק בתנ"ך, ציין לעצמו פירוש משלו על דברי הנביא ירמיה: הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ. כן, כן, הנה הפך הכושי את עורו, וחברבורות הנמר הפכו לצבע אחיד, חלק ומרנין.
- • •
סתם חומר למחשבה על היכולות שחבויות בתוכנו וטרם הוצאנו אותן אל הפועל, כי אף אחד לא מכריח אותנו, באיומים או בפרסים.
