ישראל א' גרובייס
ג' כסלו התשפ"ו
רגע לפני שמתפרעים, קצת היסטוריה
את כל שיעור ההיסטוריה הארוך הזה קראתי על האוטו של 'יודה'.
- יודה לא היה מורה להיסטוריה. האמת, שככל שאני חושב על זה מעולם לא היה לי מורה טוב להיסטוריה. אבל יודה, שאין לי שמץ מושג מה שם משפחתו, הוא יהודי טוב ויקר, שהתפרנס – לפחות לפני כך וכך שנים – מיגיע כפיו. ובאותו יום הוא הגיע לסייד לנו את הבית.
כמו ילד סקרן ישבתי מולו. התענגתי על ריח הצבע החריף שהתערב בעשן סיגריה קצת פחות חריף. השתאיתי מהיכולת הזו לטבול מברשת בתוך דלי צבע, ואז לגלגל אותה על הקיר בשורות ישרות ומדויקות. מלאכה שעד היום אין לי מושג איך מבצעים.
אי שם לקראת המנחה, יודה סיים. הוא קיבל את שכרו ויצא מהבית, כשאני בעקבותיו, כך עד לרכב מסחרי עתיק מדגם סיטרואן, שכל כולו נראה כמו הכלאה בין אתר בנייה למאפרת סיגריות. יודה הניח את הכלים, טרק את הדלתות, ואז ראיתי את אותו סטיקר קטן, שהודבק שם. סטיקר בן שתי מילים.
דרעי – דרייפוס.
את השם הראשון, אני חושב שלא היה ילד במדינת ישראל של תחילת שנות האלפיים שלא הכיר. אלו היו הימים ההם, העליזים והסוערים. יהדות ספרד התקוממה אז במרד שאי אפשר היה להישאר אדיש לו. כשחושבים על זה לאחור, המאסר הזה של אריה דרעי, היה ללא ספק אחד האקדחים שהוצבו במערכה הראשונה של המאבק המשפטי בישראל.
בכל מקום שהלכת נתקלת בשלטים שדיברו על "הוא זכאי"; "אל תירא ישראל" ועוד ועוד. את הסטיקר המוזר הזה על דרייפוס, ראיתי רק על הסיטרואן של יהודה.
וכשילד סקרן רואה מילה שהוא לא מבין, היא מתחילה לנקר לו בראש קצת כמו היתוש של טיטוס. כשניסיתי לשאול מי זה הדרייפוס הזה, התשובות שקיבלתי היו כלליות למדי. כולם סיפרו על איזה קצין צרפתי יהודי, אלפרד דרייפוס, שהורשע בבגידה והכל בגלל אנטישמיות. זהו, פחות או יותר.
ואיך זה קשור לדרעי? ניסיתי להבין, והתשובה שקיבלתי הייתה שגם עכשיו עושים לו משפט שקר, רק כי הוא יהודי.
ההשוואה בין דרעי לדרייפוס, הייתה קמפיין מבריק. באותם ימים יצא לאור 'תקליטור' (אם אתם לא יודעים מה זה, תשמחו שאתם צעירים) שנקרא 'אני מאשים', בדיוק כמו כותרת של מאמר שפרסם העיתונאי הצרפתי אמיל זולא, שבו תקף את המערכת המשפטית שהאשימה את דרייפוס על לא עוול.
אבל כל ההסברים לא הצליחו להרגיע את יתושו של דרייפוס, הוא המשיך לנקר.
ללמוד מן העבר. מפגן תמיכה בדרעי צילום:לע"מ
- יעברו כמה שנים של ישיבה בתוך תיבת נח, עד שאקבל גישה לספרים ואלמד קצת יותר על הפרשה המרתקת ההיא.
הסיפור של דרייפוס, כך למדתי, הוא הרבה–הרבה יותר מעוד פרשה של התנכלות לאדם רק כי הוא יהודי. הסיפור הזה היה – ובמובן מסוים עדיין – סטירת לחי מצלצלת על פרצופם של כל המתבוללים ושוחרי הקִדמה באירופה.
צרפת של אותם ימים, הייתה הרבה יותר מעוד מדינה אירופית; היא הייתה סמל למהפכה, לנאורות, לחירות ושוויון. צרפת הייתה המדינה הראשונה שהעניקה ליהודים שוויון זכויות, 'אמנציפציה'. על פניו צרפת הייתה הדוגמה הכי טובה לכל יהודי חילוני בעולם, שאם רק נתנהג יפה – כלומר נהיה קצת פחות 'יהודים' – העולם יאהב אותנו.
לפחות לפי המיתוס המפורסם, בטקס ההשפלה המפורסם שנערך לאלפרד דרייפוס – נכח עיתונאי יהודי צעיר שבא מטעם העיתון הווינאי 'נוֹיֶה פְרַייֶה פְּרֶסֶה'. קראו לו בנימין זאב הרצל. כמה שנים לאחר מכן, טען הרצל שהמעמד הזה שבו הוא שמע את ההמון צורח 'מוות ליהודים' – היה אחד הרגעים המכוננים שבו הוא הבין שאין ליהודים מה לחפש באירופה.
[אגב, בשנים האחרונות, היסטוריונים פוסט–ציונים, הוכיחו שלא בטוח שאכן ההמון קרא את הקריאה הזו. קשה לדעת אם זיכרונו של הרצל בגד בו, או שביקש למנף רטרואקטיבית את האירוע הזה למטרותיו הפוליטיות.]
דבר אחד ברור: משפט דרייפוס היה מעמד שבו היהודים קלטו את צמד המילים החדש: אנטישמיות מודרנית.
אם בעבר הם חשבו ששונאים אותם בגלל הקפוטות והכיפות, בגלל האמונה והדבקות שלהם בדת – משפט דרייפוס לימד אותם שגם אחרי שהם יגלחו את הזקן והפאות, אחרי שישתלבו בצמרת הצבאית, ואחרי שיפגינו נאמנות מקסימלית – עדיין הגויים יראו בהם יהודים בני מוות.
חבל שלא הקשיבו לקריאה של פרשת השבוע, על עשיו ויעקב.
- למה נזכרתי בסטיקר ההוא בדיוק השבוע? בגלל כל אחת משתי המילים שנכתבו בו.
נתחיל בדרייפוס.
ידיעה קטנה שהופיעה בחדשות החוץ שאיש כמעט לא קורא, גילתה לי כי רק אתמול – אחרי 131 שנה – צרפת תיקנה את העוול ההיסטורי שנעשה לדרייפוס. המדינה קידמה אותו לדרגת 'בריגדיר–גנרל'.
נשיא צרפת עמנואל מקרון וראש הממשלה סבסטיאן לקורנו, חתמו על מסמך שבו נאמר: "האומה הצרפתית מקדמת לאחר מותו את אלפרד דרייפוס לדרגת בריגדיר–גנרל". הדבר אושר באספה הלאומית של צרפת, וכבר לפני חודש קיבל הקידום את האישור גם בבית העליון של הפרלמנט הצרפתי.
לדרייפוס המנוח, הקידום הזה כבר לא יעזור. ומה שמאכזב יותר, שהעוול ההיסטורי הזה לא גורם לשום גורם שם בצרפת של ימינו, לחשוב על הצעדים המחפירים שהם עושים בימים אלה כלפי נכדיו של דרייפוס וכלפי העם היהודי כולו.
הדרך לתיקון האנטישמיות של צרפת, לא עוברת בהעלאת דרגה למת מסוף המאה התשע עשרה, אלא בהפסקת פעילות מחליאה של הפגנות, פגיעות והתנכלויות ליהודים במאה העשרים ואחת. במקום בריגדיר גנרל, תסירו את האמברגו ממכירת הנשק, ותתחילו לטפל במחבלים שמסתובבים באותם רחובות וצועקים צעקות דומות נגד העם היהודי.
אם יש איזה מורה בסביבה שיכול לסטור בפרצופו של הטיפוס הזה מקרון, זה הזמן לומר לו, שבעיצומם של ימים אלה המדינה שלו היא אחת ממפיצות האנטישמיות ועלילות הדם הגדולות בכל הזמנים.
- אין לנו זמן להמתין לתיקון שיבוא עוד 131 שנים.
אבל הייתה עוד סיבה שבגללה חזרתי אל הסטיקר ההוא. גם המילה 'דרעי' חזרה שוב אל הכותרות.
רגע לפני שאמשיך, אזכיר למי שלא קורא את הטור הזה, שכותב השורות איננו שסניק וגם לא חסיד דרעי מושבע.
ובכל זאת, כל מי שיודע קצת היסטוריה ומתעניין בסיפור של הציבור החרדי במאה האחרונה, יודע שאין שום דרך לספר אותו בלי להזכיר שוב ושוב את השם הזה 'אריה דרעי'.
הוא היה אברכון צעיר שהצליח לחולל את אחת המהפכות הרוחניות הגדולות בכל הזמנים. נכון, הוא לא היה שם לבד. עמדה מאחוריו דמותו הענקית של מרן הרב עובדיה זצ"ל, אבל דרעי היה המוציא לפועל. קשה לחשוב איך היה נראה עולם התורה הספרדי ללא היהודי הזה.
בכישרונות ברוכים ובתחכומים פוליטיים מצוינים הוא הצליח לעשות היסטוריה. הוא השתלט על עולם הרבנות והפך אותו לחרדי; הפעילות שלו הביאה לעולם מקוואות, מוסדות חינוך, ישיבות, סמינרים וכוללים.
ככל שאני מכיר את ההיסטוריה היהודית, אינני זוכר אירוע רוחני דומה בהיקפו לזה שחוללה תנועת שס של דרעי בארץ ישראל. רבבות יהודים שהגדירו את עצמם 'מסורתיים', הפכו ל'חרדים' על מלא, בזכותה. תוך דור וחצי, ילדים שהוריהם היו שוכני מעברות, הפכו לאליטה תורנית זוהרת. רבנים, ראשי ישיבות, מחברי ספרים ואברכים.
ושוב, דרעי אולי היה רק 'השליח', אבל מהר מאוד הוא הפך ל'סמל'. עבור המהפכה הזו הוא שילם מחיר יקר. הוא ישב בכלא, הוא הושפל, הוא כמעט הוכחד. ורק בתושייה של עוף חול, עלה בידו להתייצב שוב ולחזור להנהגת התנועה, ברגעים הקריטיים של פטירת הרב עובדיה זצ"ל.
עם דרעי עצמו שוחחתי רק פעם אחת, אבל זה הספיק כדי להבין שאם יש ליהודי הזה מפעל חיים, הרי זה עולם התורה הספרדי. זה הדבר הכי חשוב לו בחיים. בלעדיו אין לו שום סיבה להמשיך להתקיים.
אבל להיסטוריה יש נטייה להפוך לטרגדיה.
זר כי ייקלע בימים אלו למחוזות מסוימים בשכונות החרדיות, יקרא בלוחות המודעות ויתכופף לכיוון הפשקווילים שעל הכביש – ייווכח כי לעולם התורה הספרדי יש כיום אויב אחד בלבד. לא בג"ץ, לא יועמ"שית. רק אדם אחד, ששמו… אריה דרעי. הוא, ורק הוא.
בתחילה המודעות הללו נראו לי מגוחכות. לא חשבתי שיש ילד ספרדי אחד בעולם שיקנה את האיוולת הזו. אבל אז הגיעו התיעודים מהפגנה של צעירים ספרדים נגד אותו דרעי, שבלעדיו רובם לא היו מגיעים בכלל לישיבות. האירוניה מעולם לא צרחה בקול אטום יותר.
אותם ילדונים שאין להם מושג היסטורי קלוש, עומדים וצועקים ופורעים באלימות, שעלולה לגדוע את אותה יד שגידלה את אבותיהם ואותם. והכל בגלל קבוצות של קנאים ציניים שלפני כמה שנים הפגינו וקראו תיגר על מרן הרב עובדיה שבשמו הם מדברים.
לפעמים, כשרואים מחזות מטורפים שכאלו, אתה חושב שאין ברירה – אלא לחוקק חוק שיחייב כל ילד חרדי ללמוד קצת על העבר, להבין כיצד התגלגלו הדברים. תאמינו לי, זה הרבה יותר מעניין, מרגש ומחכים מכל אוסף הפשקווילים שאתם מלעיטים בהם את התודעה שלכם.
האם זה אומר שאסור למתוח ביקורת על אריה דרעי? ממש לא. אבל זה אומר בהחלט שרגע לפני שמתפתים לזנק על מכונית של חבר סיעת שס ולנפץ את שמשותיה, כדאי מאוד לעשות קצת שיעורי בית. שלפחות לא תביכו את כולנו.
ומה שנכון לדרעי, נכון גם למנהיגי 'אגודת ישראל' ו'דגל התורה'. בימים הקרובים נופצץ בחומרים מבעיתים שיספרו לנו איך הם "מכרו" את הילדים שלנו בעבור הכיסאות שלהם וכו'. הטענות יהיו קשות, אבל מבט קל בהיסטוריה יעזור לכולנו לדעת מי אלו שמקיימים את עולם התורה, ומי אלו שכבר עשרות שנים כל תפקידם מסתכם בהטפת מוסר והפרעת כל מהלך שיכול להביא למעט שלום ושלווה.
שרק לא נתבלבל.
