דאדא באבא

לעמוד, לצרוח, לזעוק, לטלטל

א

לאירוע המוזר הזה יש אפילו תאריך מדויק. 23 ביוני שנת 1916 (ליל שבת כ"ג בסיוון תרע"ו).

זה קרה במועדון קטן ואפלולי, חנוק מעשן סיגריות ורווי אדי אלכוהול. לפתע השתרר שקט ואל הבמה החשוכה עלה אדם עם מבט מזוגג. כל כולו זעק מוזרות.

הוא היה כלוא בתוך גליל קרטון כחול ונוצץ. מעליו הוא לבש מין 'שאל' ענק גזור מבריסטול אדום. כל תנועת יד שלו הפכה את הצווארון למעין כנפי ציפור ענקיות. מעל הראש הוא חבש גליל מוזר של רופא אליל יפני.

הקהל השתתק בצמרמורת, והשחקן החל לקרוא שיר פונטי חסר פשר. שיר שכל מה שיש בו הוא מקצב של מילים שנוקשות על האוזן ומטרידות אותה.

מבחינת ההיסטוריונים של האומנות, זה הרגע שבו התבשר העולם על זרם אומנותי חדש. 'דאדא'.

רגע לפני שנתעכב על המילה המוזרה הזו, קצת הקשר היסטורי.

הימים ימים נוראיים לכל אדם אירופאי עם קצת שכל ולב. רק כמה שנים קודם לכן נראה היה שהאדם המודרני ניצח את כל המגבלות. הטכנולוגיה החדשנית יצרה מהפך בלתי נתפס. רכבות דהרו בין מדינות, הדיקטטורות קרסו, תרופות הומצאו, גם החשמל התחיל להאיר, הפילוסופיה והפסיכולוגיה דיברו על עולם טוב יותר, נקי מכל חוליי העבר. בקיצור, נראה שהכל הולך לקראת גאולה.

ואז, דווקא אז, הגיע המשבר הגדול. מלחמת העולם הראשונה. בלי שמישהו ידע להצביע איך ולמה, אירופה כולה התמלאה בנהרות של דם, אש וריח גוויות אדם. דווקא באזור הכי נאור ומתקדם של האנושות, פרץ טבח בלתי מוסבר של מיליוני בני אדם.

הכי מאכזבת הייתה הטכנולוגיה. זו שהבטיחה עתיד טוב יותר לאנושות. עכשיו, אותה טכנולוגיה עצמה השחיתה ורצחה את האנושות בממדים מזעזעים. מטוסים שהתעופפו באוויר, רכבות ששינעו חיילים, טנקים וכלי נשק משוכללים.

בקיצור, גן העדן המובטח הפך לגיהינם אימתני. אירופה כולה הפכה לחזית. מיליוני פליטים עזבו בתים והחלו לברוח.

ממש במרכז הזירה הבוערת שוכנת שווייץ, המדינה הקטנה שמתעקשת להישאר ניטרלית. האש לא הגיעה אליה, אבל זרם של פליטים זועמים מילא את רחובותיה. היו שם הוגים, משוררים, אנשי בוהמה וסופרים שהגיעו בעירום ובחוסר כל. כל נשמתם זעקה זעם, ייאוש והתרסה. רצון אחד מילא את ליבם: לשאוג שאגה גדולה שתזעזע את כל העולם הישן, שתחריד את הדור שהבטיח להם הבטחות חסרות שחר.

כך קם לו זרם המחאה המוזר הזה. 'דאדא'.

ב

"כיצד יוכל אדם להיפטר מכל מה שמריח מעיתונאות, מתולעים, מכיסוי העיניים, ממוסריות, מאירופיות, מחדשנות?" שאל אחד מראשי הזרם, וגם השיב: "על ידי אמירת דאדא".

הצעירים של הזרם הזה החליטו שנמאס להם. הם לא מוכנים יותר לצייר, לשיר, לכתוב ולחשוב לפי הכללים המקובעים של פעם. הם ביקשו לערער, למחות, לטלטל. מי אמר למשל שלשיר צריך להיות היגיון? ומי אמר שתמונה יפה היא כזו שיש לה קווים סימטריים?

אדם עם פתיל קצר שנתקל פעם במכונה שלא מגיבה לו, עשוי למצוא את עצמו לוחץ בפראות על כל הכפתורים, ובמקרי קיצון מטיח אגרופים במכונה. נכון, זה לא הגיוני, זה אפילו הרסני, אבל זה פחות או יותר העיקרון. מתוך תסכול מנסים לפרק את הישן. בתקווה שהחדש יהיה קצת יותר טוב.

ומפני מה נקרא שמה דאדא?

גם כאן אל תצפו להסבר הגיוני רציונלי. יש כמה גרסאות, אחת יותר מטורללת מחברתה. זו החביבה עליי מספרת סיפור מאוד יהודי.

אחד מראשוני הזרם הזה היה נער יהודי מתוסכל בשם שמואל רוזנשטיין. הוא נולד ברומניה, ונשמתו חסרת המנוח החלה לשוטט ברחבי אירופה. עם פרוץ מלחמת העולם הוא הגיע לציריך, ופגש בה את מתוסכלי כל העולם. היה ברור להם שהם הולכים לזעזע את כל המוסכמות. עכשיו היה חסר להם רק שם שיאגד אותם.

רוזנשטיין, שחבריו הכירו אותו בשם העט הרומני טריסטן צארה, מצא פתרון. הגרלה. הוא לקח מילון צרפתי, פתח אותו באקראיות ונעץ את העיפרון בנקודה כלשהי. המילה שיצאה הייתה Dada  – כינוי של ילדים לצעצוע סוס עץ.

אבל זו רק אגדה, מוצלחת מדי. הדעה הרווחת גורסת שבעצם אין למילה הזו שום משמעות. היא מנסה לחקות את הצורה שבה פעוטות קטנים מתחילים לגרגר. דאדאדאדא. זה המסר שהאומנים המתוסכלים ביקשו להביא לעולם. מסר שבעצם מבקש להתחיל את הכל מחדש. בקריאה ילדותית חסרת הבנה ודעה.

זו לא הייתה רק תפיסה ילדותית. בחלק מהמקרים האומנים הללו היו ממש תוקפניים. הם נהגו להעליב את הקהל שלהם, לפגוע בו, להתנכל אליו ובעיקר לזעזע אותו.

מציריך יצאה קריאת הדאדא והתפרסה על כל העולם. הנוער הצעיר הלך ונסחף. אם יצא לכם פעם להיתקל באומנות מודרנית, יצירות מוזרות שאתם ממש לא מצליחים להבין מה הן מנסות להביע – כנראה שנתקלתם באומן שהושפע בדרך כלשהי מהזרם ההוא.

ואם כל זה נראה לכם כמו מחזה מוזר של טירוף, אתם כנראה צודקים. אבל כדאי להביא בחשבון עוד פרט קטן: הזרם הזה גלגל המון כסף. המשוררים הדאדאיסטים, הציירים והפסלים התפרנסו בכבוד.

מסתבר שיש רגעים שהאנושות מחכה למישהו שיטלטל אותה.

ג

בשלב זה אני מניח שאתם צובטים אזורים מסוימים במצח, ומנסים להבין לאן הוא חותר? מה בעצם המסר בכל המילים שעד פה?

האמת שגם לי אין מושג מדויק.

אפשר כמובן להתחיל להתפלסף, ולנסות למצוא מקבילות – להבדיל מיליארדי הבדלות – מעניינות לזרמים אלו. אפשר לחשוב על חצרות חסידיות מסוימות, או ישיבות מוסר מפורסמות שגם בהן היה אלמנט של קריאת תיגר על כל הלך המחשבה הקיים. על 'שרף' מפורסם, שזעק בקול גדול: אנשים, תתחילו כבר לחשוב מחדש! או על 'סבא' שתלמידיו הפכו את עולם המחשבה והרגש הליטאי.

אבל לא כאן המקום ולא כעת הזמן ולא אני המוסמך לדברים שכאלו.

אז למה בכל זאת אני כותב כאן על דאדא?

כי נראה לי שמה שנחוץ לנו עכשיו הוא מישהו צעיר שיכרוך על עצמו איזה גליל מטופש, ויעמוד במרכז הערים החרדיות ויזעק גם הוא זעקה גדולה ומשונה. לא משנה אילו אותיות הוא ימצא לנכון להדביק. העיקר שיצרח, שיזעזע. שיגרום לנו להתעורר מ"ממלחמת העולם המטופשת" שפתחנו בלי שום סיבה.

מרגע לרגע העסק מידרדר ומאבד שליטה. קבוצה של ציניקנים שיושבת במטות הסברה, עושה הכל כדי לשבש לנו את הדעה והעמדה. לגרום לנו לשנוא איש את רעהו, בלי שום סיבה הגיונית. וזה רודף אחריך לכל מקום. אתה פותח את תיבת הדואר, ומקבל שפריץ של בוץ לפרצוף. פליירים עם דברי שטנה וקשקושי חישובים שמעולם לא עניינו אותך.

פרצופים מוכרים מנסים להסביר לך שכל עתידך הרוחני והגשמי תלוי בשאלה אם לראש העיר הבא שלך יקראו אבוטבול, גרינברג או בלוך. כל הצדדים מבטיחים שאם הם רק ינצחו העיר תיראה כמו ציריך, עם מגדלים כמו מנהטן והקצאה לכל אדם. ואתה מנסה בכל הכוח להבין, מה ההבדל ביניהם?!

הבוקר, כשיצאתי לתפילת שחרית, ראיתי לנגד עיניי מחזה שאין דאדאיסטי ממנו. כמו שמקובל בערי ישראל, בשבועות האחרונים, ראש העיר הנוכחית דאגה לשתול מחדש ערוגות נאות של פרחים צבעוניים באיי התנועה. המראה הזה משובב לב ונפש וגורם לך לשאול: למה לא כל יום בחירות?

אלא שהיום בבוקר, כשקמתי, התברר שכל הערוגה היפה התמלאה בפשקווילים מוכתמים בפרצופים של אלו שמבטיחים לנו שהחל משבוע הבא העיר שלנו תהיה, ובכן… הרבה יותר יפה.

ברגע הראשון הנפש רוצה לצרוח. עד שכבר יש מעט ירוק וצבעוני בשכונה, אתם חייבים להרוס. ואז הבנתי: זו מטרתם של הפשקווילים הללו. הם, והלכלוך שהם גורמים, באים לזעזע ולטלטל את כולנו.

אז הנה סגולה לשפיות. רגע אחרי שאתם מטילים את הפתק לקלפי, הטילו פתק נוסף אל תוך ליבכם. כתבו בו מילה אחת.

דאדא.

ד

תרשו לי לסיים בסיפור חסידי שגדלתי עליו. בעיניי הוא שיעור ראשון לכל אדם שבא לעסוק בעיתונות או בתקשורת.

כמו שאתם יכולים לשער, זה קרה בוורשה שבפולין. גם שם הייתה 'מלחמת קודש'. בחירות לוועד הקהילה. אחרי כמה שנות שלטון חרדי הגיעו כמה פוליטיקאים חילונים שהגו רעיון חכם. הם חברו לקואליציה עם ראשי המזרחי, והציבו בראש הרשימה יהודי נחמד, ר' השל פרבשטיין שמו. (כן, רחוב פרבשטיין הירושלמי, על שמו.)

'אגודת ישראל' לא טמנה יד, והציבה מולו את ר' אליהו מזור (מי שהיה חבר בכנסת הראשונה).

המלחמה שניצתה בין הפלגים הייתה לא פשוטה. ובניגוד למלחמות של זמננו, כאן באמת היו טובים ורעים. אגודת ישראל נלחמה בחירוק שיניים. והמלחמה הגיעה לעיתונות. (אגב, אני ממליץ לכם לקרוא את הכתבה שאני מפרסם על כך השבוע במגזין 'משפחה'.)

בעיתונות היהודית בפולין היו שני כוכבי-כתיבה ענקיים. הכוכב הכי מפורסם היה משה יוסטמן, כתב ה'היינט' שהסתתר מאחורי שם העט 'איטשלע'. הכרתי יהודים שסיפרו שהיה להם ניסיון לקנות את העיתון רק כדי לקרוא אותו. (הוא חיבר גם ספר ליקוטים תורני.) מלבדו היה כתב חרדי, אברך בשם ר' זאב ליפסקר הי"ד.

כשהגיעו הבחירות השניים ניצבו זה כנגד זה: 'איטשלע' פרסם טור נוקב בכותרת 'ר' אליהו' ובו מנה את חסרונותיו של ר' אליהו מאזור. וביום שישי שאחריו הגיעה התגובה: 'וולוולה' פרסם טור בכותרת דומה 'ר' העשיל' ובו טיפל במועמד המזרחי.

באותו שבוע התקבלה גלוית דואר במערכת העיתון האגודאי 'טאגבלאט'. מילים ספורות נכתבו בה: "דמו של פרבשטיין מי התיר לכם?!" מתחת הופיעה חתימת יד קודשו של ראש גולת אריאל, מרן  ה'אמרי אמת' מגור זי"ע.

חברים יקרים, אסטרטגים ואנשי פרסום, נותר לנו עוד שבוע. אנא, השתדלו מאוד שלא להתיר דם של אף אחד. גם אם נראה לכם שלשם שמיים אתם מתכוונים.

דם יהודי אינו הפקר.