יוסי אליטוב
ה' אב התשפ"ג
בנמל התעופה בוושינגטון נלחצו השבוע ידיים, ומשני העברים ניצבים שני בני משפחת הרצוג. נשיא המדינה יצחק הרצוג, ושגריר ישראל בוושינגטון מייק הרצוג. הייתה זו לחיצת יד נימוסית שמקפלת בתוכה דרמה חוצת יבשות, שהתנהלה במעטה של חשאיות בשבועיים האחרונים.
נדמה שאיננו מקדישים הרבה תשומת לב לציר המעניין של שלטון ההרצוגים, שמשפיע על חיינו הרבה יותר משנראה לנו. במחצית השנה האחרונה, מאז שהחל המאבק הבין־לאומי שמתנהל לצערנו בידיים ישראליות ויהודיות נגד הממשלה, בעקבות הרפורמה המשפטית, דחק הממשל האמריקאי הלכה למעשה את רגליהם של נתניהו ואנשיו מכל מסגרת של קבלת החלטות. בתחילה זה נראה היה קצת מוזר, אחר כך זה הפך לחריג, ובחודשיים האחרונים זה הפך להיות קיצוני וחורג מכל דפוס שידעו היחסים בין ישראל לארה"ב אי פעם.
עם כל הפאסון שנתניהו משדר כלפי חוץ, אין מספר באלפון שלו שלא נשלף. הוא טלפן לכל דמות אמריקאית יהודית בעלת השפעה על הבית הלבן בניסיון לשבור את החרם שהוכרז עליו, מתוך הבנה שאם הוא מאבד את הקסם והיכולות שלו בארצות הברית, הרי הוא כמי שמחצית אישיותו נמחקה. כל השנים מיצב עצמו נתניהו כ'מר וושינגטון', מי שאין עוד אחד שיודע כמותו לרקוח מהלכים, ללחוש על אוזני סנטורים ובכירים ולדבר ב'אמריקאית' עם הבית הלבן.
נתניהו נתפס כמי שיודע להניע מהלכים ומסוגל לעשות שימוש בקשריו בוושינגטון אל מול אימת מדינות ערב. אלא שאם עד כה חווינו את ממשל אובמה שנתפס כעוין ביותר לישראל, עדיין נשמרה בו, איכשהו, מסגרת יחסים קרירה, נוקשה, אך כזו שכללה פגישות, קבלת נציגים בכירים בדלת פתוחה, תכנונים משותפים ועוד. ממשל ביידן, לעומתו, הוריד את המסך לגמרי על ישראל, בעיקר בשל הלשונות הרעות של מתנגדי הרפורמה והשמות שהם עשו בנתניהו בחלונות הגבוהים בוושינגטון.
בחצי השנה האחרונה, בתקופה שבה נוצר הרִיק ביחסי ישראל־ארה"ב ובעיקר ביחסי נתניהו־ביידן, בחר הבית הלבן לנהל דיאלוג עם ישראל בשני מסלולים אלטרנטיביים. מצד אחד היו האחים הרצוג, נשיא המדינה ושגריר ישראל בארה"ב, ומצד שני בערוץ הביטחוני התנהלו האמריקאים עם הממסד הצבאי והביטחוני בקשר קרוב מאוד, עם הרמטכ"ל, ראש המוסד ועוד. אם בכירים משני הצדדים היו צריכים להיפגש בקו התפר שמחבר בין הזירה המדינית לביטחונית, הוזמנו לוושינגטון שניים בלבד לקבל עדכונים: היועץ לביטחון לאומי צחי הנגבי והשר רון דרמר. מכאן ומעלה נחסמה הגישה ולא הייתה כל תזוזה בבית הלבן לכיוון פגישה עם נתניהו.
בינתיים, החלו תזוזות אזוריות להתרחש. בתקופה האחרונה מתחזקים האיראנים, כפי שלא אירע זה עשרות שנים. הסעודים, האמירתיים ומדינות ערב מתונות נוהות לעבר בריתות עם איראן. זו מתעצמת ובאופן טבעי זוקפת את קומתו של החיזבאללה שיוצא לשורת עימותים עם ישראל.
אגב, מאז ומתמיד קוראים הערבים באופן שגוי את מפת ההתרחשויות במדינה. נדמה להם משום מה שמלחמת האחים המתנהלת במדינה יוצרת עבור הטרור האסלאמי הזדמנות להפתיע את ישראל בפעולות שיערערו את הביטחון הישראלי. נאום קורי העכביש המפורסם של נסראללה, שמתאר את ישראל כחברת שפע מפונקת וחלשה למרות היותה מעצמה ביטחונית, הופרך פעם אחר פעם בעשרים ושלוש השנים שחלפו מאז נישא.
ואחרי הכל, המצב המדיני בהחלט מעורער. גם אירופה מפנה עורף לישראל בשל העובדה שזו איננה נוקטת עמדה ברורה במלחמת רוסיה־אוקראינה. משכך, המעמד של נתניהו, שהיה יוצא ובא בין ארמונות ומדינות, ממצרים ועד סעודיה, החזיק מעמד כל עוד האמריקאים החזיקו ביחס חם כלפיו. לפתע גילה ראש הממשלה כי כאשר האמריקאים מסיטים מול אפך את המסך, אין לך כל מעמד עולמי שהוא בעל ערך בפני עצמו.
וכאן נכנסו לתמונה הנשיא הרצוג ואחיו, שני ילדים טובים מירושלים שצצו בעולמנו הרבה בזכות עצמם, אבל לא פחות מכך תרמה להם העובדה שאביהם היה הנשיא האהוד חיים הרצוג. אי אפשר לזלזל בפועלם, משום שהם ממלאים תפקיד חיוני וקריטי לישראל באחת משעותיה הקשות. במקביל, בל תישמע אף לא נימה אחת של זלזול במצב הביטחוני והמדיני של ישראל ובתוצאות הרות האסון של מלחמת האחים, שמפרקת את החברה הישראלית מבפנים.
צריך לזכור שמייק הרצוג הוא מינוי של ממשלת לפיד, ולמרות זאת הוא השקיע מאמצים רבים כדי שנתניהו יקבל הזמנה לבית הלבן. כשהתברר שהנשיא הרצוג נוחת בוושינגטון כדי לנאום באירוע שאליו הוזמן, ובעקבות כך הוזמן לבית הלבן, היה ברור לשני ההרצוגים שלא ניתן להותיר את נתניהו מחוץ למעגל. אם ראש המדינה שנחשבת לידידתה של ארה"ב אינו אורח רצוי בוושינגטון, זהו אסון שמדינת ישראל לא תדע להכיל. זה יפגע בהשקעות שלה ובזרם המשקיעים אליה, וכמובן, יחרוך את התדמית הלאומית שלה. ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה את הפריבילגיה של מדינה מוחרמת בבית הלבן לאורך זמן, על כל המשמעויות הביטחוניות, הכלכליות והמדיניות הנגזרות מכך. מכאן נולדה ההזמנה של נתניהו לפגישה עם הנשיא ביידן.
חותר לבלימה
נשיא ארה"ב נקרע בין שתי אסכולות. מצד אחד הוא מחזיק בקשר הדוק עם הקואליציה היהודית הוותיקה בארצות הברית, לצד הקשרים עם ההרצוגים ואחרים. מצד שני הטרור האזרחי־ליברלי־ישראלי שמפעילים גורמים יהודיים בארה"ב נטע חריש בליבו של הנשיא האמריקאי. הלובי החזק, שמנוהל בידי אנשי כלכלה המגובים על ידי קבוצות השמאל היהודיות באמריקה, מזהיר את ביידן השכם והערב כי מדינת ישראל במצב של קריסה והרס הדמוקרטיה. בקרוב ישראל תהפוך להונגריה ופולין, ייעצרו אנשים ברחובות ללא כל סיבה ובתי המשפט כאַיִן יהיו. מסע הדה־לגיטימציה נגד ישראל בהחלט קנה שביתה אצל ביידן.
מצב הדברים הזה הוביל בתוך יממה אחת לשלושה אירועים המתרחשים בו זמנית. ראשית, סוף סוף ראש הממשלה המוחרם של ישראל, שמוביל לרפורמה משפטית הרת אסון בעיניהם, מוזמן אחר כבוד לבית הלבן. שנית, התקיימה הפגישה המתוקשרת והחמה עם נשיא המדינה הרצוג, שהיא בהחלט בעלת משקל ביחסי ישראל־ארה"ב. ומצד שלישי, לאחר קיומה של הפגישה הזאת הזמין הנשיא ביידן את תומס פרידמן, שופרם של היהודים המתבוללים ומעוזי השמאל בארצות הברית, ופתח במתקפה מילולית נגד ממשלת נתניהו, תוך שימוש בטרמינולוגיה ומילים שאף נשיא אמריקאי לא עשה בהן שימוש מאז קום המדינה.
האזהרות והאיומים ברורים. גם אם הם נעטפו במכונת כביסה תוצרת יו-אס-איי, המסר נותר ברור וחד. בלימה מיידית, רגע לפני שהדמוקרטיה הישראלית תיפגע באופן שלעולם לא יהיה בר תיקון, דבר שישליך על היחסים עם הדמוקרטיה האמריקאית שידרדרו במסלול אל־חזור.
מתברר, כך על פי פרידמן, שביידן תומך במחאה המתמשכת, וסבור כי היא חיוניות לשמירה על הדמוקרטיה הישראלית. לדבריו, הנשיא הביע הן במפגש עם הנשיא הרצוג והן בשיחתו הטלפונית עם נתניהו את תקוותו "שהקואליציה של נתניהו תעצור את המרוץ לשינוי החוקתי, שינוי", שלדעת ביידן, כך על פי פרידמן, "יעלים את היכולת של בית המשפט העליון לפקח על החלטות של הממשלה הישראלית".
השיחות בבית הנשיא בירושלים התפוצצו אך ביידן עדיין מחזיק בדעה שלעומת מה שפרידמן מגדיר כ'הפיכה משטרית', יש לחוקק חוקים אך ורק מתוך הסכמה רחבה משני צידי המתרס. "הגעה להסכמות בנושאים מעוררי מחלוקת דורשת זמן. ההמלצה שלי למנהיגים הישראלים היא לא למהר. אני מאמין שהתוצאה הטובה ביותר צריכה להמשיך ולשאוף להסכמה הרחבה ביותר האפשרית".
המאמר מסתיים באזהרה חריפה, שהדים ראשונים שלה נשמעו כבר במאמרו של תומס פרידמן שציטטנו בשבוע שעבר, אך מתחדדים עתה ונשמעים כאילו יצאו מפיו של אהוד אולמרט, ולא מפיו של הנשיא האמריקאי: "אם לא נראה שאנו חולקים את הערך הדמוקרטי הזה", צוטט ביידן בידי פרידמן, הרי ש"יהיה קשה לקיים את מערכת היחסים המיוחדת שישראל ואמריקה נהנו ממנה ב־75 השנים האחרונות למשך 75 שנים נוספות". דומה שמסקנת הדברים ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים.
ממשלת שבטים
מה יקרה בפועל? אפשר לנסות לשער כי נתניהו יצליח איכשהו להעביר בשבוע הבא את ביטול עילת הסבירות. אך בינתיים הימין מדמם בזירה ההסברתית. הימין ככלל, ונתניהו בפרט, נתפסו כחסרי כל יכולת הסברה למהלכים שמבצעת הממשלה באמצעות הכנסת. לא בזירה הפנים־ישראלית ולא בזירה העולמית.
למעשה, קרנות השמאל והעמותות שמממנות את ההפיכה האזרחית המתרחשת דה פקטו במדינת ישראל, עושות זאת במגרש ריק מיריבים. אין אף אחד מהקבוצה המתחרה שיושב בשער ומנסה להדוף את הכדורים שהן משגרות. להפך, ונאמר זאת בזהירות, בלי לפגוע ביהודים בימי בין המצרים, הרי שיושבים בממשלה שרים שרצינות היא הפך מהותם, מבלים את זמנם במסעות בעולם, בתקווה שהם מצליחים להסביר לעצמם מה מטרתם, ומלבדם איש אינו יודע על שום מה הם נוסעים ומה הפמליות הנלוות אליהם אמורות להשיג.
מכל אותם מיליארדים המפוזרים במשרדי הממשלה, טרם נמצא עד לרגע זה תקציב סביר אחד, שיוכל לבטא ולהסביר באר היטב את הפעולות הצודקות שהממשלה מנסה לבצע, כדי להגביל את כוחה של החונטה המשפטית בישראל ולתת ביטוי לדעת הקהל שדורש להפסיק את שלטון הבג"ץ, שעושה שמות באזרחי המדינה.
במקום להסביר, לדבר, לנהל דיאלוג ולהשתמש בכישורים של נתניהו כאלוף ההסברה, ממשלת נתניהו כולה מובלת בראש רכון ומקבלת בהכנעה את קריאות ה'גול' שבאות לידי ביטוי בכל המגרשים שהפקירה ישראל בעולם, בכל הזירות. הן בזירה הפוליטיות בארץ, הן ברשתות החברתיות, הן בתקשורת המקומית והן במקבילותיה העולמיות, שמהדהדות בשמחה ובהתמסרות את הקול השמאלי של המפה היישר לוושינגטון. והאמת, אם ניכנס לרגע לפוזיציה של ביידן, לא פלא שהוא סבור באמת ובתמים, לאור הנתונים שמגיעים אליו, שישראל נמצאת ערב הפיכתה להונגריה ופולין. וכשהבדיחה על חשבוננו, קשה אפילו לצחוק ממנה.
אפשר להעריך בזהירות שבשבוע הבא תסתיים הסאגה, עילת הסבירות תצומצם ותהיה מאחורינו, ושלב אחד מתוך שלושים ברפורמה המשפטית יצא לדרך. אבל במצב שבו נמצאת עתה ישראל, כאשר אויביה מבחוץ מפריזים בעוצמת האירוע המתרחש בה ועלולים לבצע טעויות, ובתוכה פנימה מצב הכלכלה, הדיור, ההשקעות, המשבר המתמשך עם ארה"ב ועוד, ובכן במצב זה הממשלה מובלת למקום בלתי יציב בעליל.
נכון, על הנייר אין לכאורה דבר שיוכל להזיז אותה מהשלטון. לכאורה, אך רק לכאורה. כי למעשה אף שהתקציב עבר והממשלה מחזיקה ברוב של 64 אצבעות, היא נמצא בסיטואציה קשה עבורה. לא בכדי נתניהו הופך עולמות במטרה לנסות להחליף את בן גביר וחבריו בבני גנץ. נכון, זה כמעט חסר סיכוי והיתכנות. בוודאי לא כשהסקרים מרימים את גנץ לשמיים, ובטח לא כשהאמינות של נתניהו אצל גנץ נושקת לרצפה. אבל נתניהו יודע שאין לו יכולת להאריך ימים בממשלתו כל עוד זו נשענת על בן גביר. וראש הממשלה מבין גם שניצחון שמעניק לך רוב של 64 הוא מרשים אם לא מתנהל מולך מרד ברחובות, אם אין לך סרבנות שהולכת ומתפשטת בצבא, ואם אין לך כלכלה שמגויסת בחלקים הרחבים שלה נגד המדינה ומטילה את קופת האוצר לגירעון ממשי שהולך ומקבל אט אט ביטוי בנתונים היבשים.
בסופו של דבר ראש ממשלה, מוכשר ככל שיהיה, אינו יכול לנהל מדינה של מיעוטים ושבטים לאורך זמן. אם חצי מהעם יוצא לרחובות, והחצי האחר נמצא במבוי סתום שהדרך אינה נהירה לו משום שהמנהיג שלו שרוי בתוך זירה משפטית קשה שעליו להיחלץ ממנה, זהו עוד מסמר בארון הקבורה העתידי של הממשלה.
כרגע המצב הפוליטי לוט בערפל. לא ברור לאן פני הממשלה מועדות. אם לא יתרחשו שינויים מפליגים, הממשלה תשרוד עד תחילת מושב החורף. אבל איך מושב החורף ייפתח? איש אינו יודע. לכך יש להוסיף את חוק הגיוס הבלתי פתיר שראש הממשלה רק מנסה להרוויח זמן לפני שיתוקן. בעת שרחובות ישראל החילונית והליברלית בוערים, לא ברור שהנציגות החרדית ודרישותיה יקבלו פיסה של תשומת לב.
נוטש את ההגאים
בגיליון זה מתפרסם ריאיון נרחב שערכתי, עם עמיתי עו"ד אבי בלום, עם יו"ר שס אריה דרעי. זהו ריאיון שמצטיין בגילוי הלב שלו, בזירות שהוא פותח ומדבר עליהן בלי לחסוך במילים. הריאיון הזה מזכיר במשהו את דרעי של לפני שני עשורים. את הריאיון, שנמשך על פני כמה וכמה שעות, קיימנו על גג ביתו. דרעי היה ממוקד, וירה בחדות את כל המסרים שביקש להעביר לממשלה, למפלגות החרדיות ולחלקים השונים בעם.
אבל צריך לשים לב לא רק לקונטקסט, אלא גם לסאב־טקסט. ישנה אמירה דרמטית בריאיון הזה ובגללה אריה דרעי מצטייר כמי שכמעט נפרד לשלום מהממשלה הנוכחית. הן מתוך ראייה מפוכחת של המצב, והן משום שהוא לא חש שנתניהו אכן הופך עולמות כדי לפתור את הסיטואציה ולהשיב אותו להנהגת המדינה. נכון שדרעי מתאמץ בעיקר להפוך את הלימון ללימונדה, להסתער על הרשויות המקומיות, להגדיל את מלאי הדירות החרדיות ולבנות את הדור הצעיר בשס, מיזם מרשים מאוד שאף מפלגה חרדית אחרת לא עשתה, שהופכת צעירים למנהיגים.
הכל טוב ויפה, אבל בל תטעו לרגע. לאריה דרעי יש חושים פוליטיים חדים, והוא לא ייתן לאירועים להתנהל בלעדיו לאורך זמן. הספינה הממשלתית תוכל לנוע להערכתו שישה, שבעה או שמונה חודשים, אך בסופו של דבר, מבחינתו, ממשלה שמדלגת על נוכחותו הפוליטית, ולא הופכת את העולם כדי להחזיר אותו לשולחן קבלת ההחלטות, איבדה את זכות קיומה, גם אם הדברים קורים בתת־המודע.
מעתה, יו"ר שס כבר לא יתאמץ להיות איש התחזוקה שלה, כפי שנהג באופוזיציה הקודמת, עד לרגע שזו הפכה לממשלה. מבחינתו אין אופציה ממשית למתרחש כאן: הוא צעד עם כולם במדבר, החזיק בדבקות את שלל הסיעות ומגוון הדעות מימין, אך כשאלה נכנסו לארץ ישראל, הוא נותר לשבת מנגד, על דיונת חול בהר נוף, כדי להביט בממשלה המתנהלת בלעדיו. אמת, בכל מה שקשור לאחריות האדירה שהוא נושא על כתפיו כלפי הציבור הספרדי ששלח אותו, דרעי שליח ציבור נפלא. אך הוא מכבר אינו עוסק בזוטות. הוא מתעסק במה שנתפס אצלו כעיקר, והופך עולמות כדי להשיג את היעדים שהציב.
למיטב הבנתי, אין תוחלת חיים לממשלה כזאת, שבה דרעי בחוץ. הוא עוצם עיניים, איננו מסתער על משברים לפתור אותם כבעבר; אינו מתנדב להציל את נתניהו מעצמו ולא מחבר בין כל הדעות והעקרונות מתוך דאגה להנהגת המדינה. מבחינתו הוא יעשה מה שטוב לציבור שולחיו, בנושאים שירצה להתערב – יתערב, אך אם הספינה תשוט בלעדיו, היא תיאלץ למצוא רב חובל אחר שיתנדב לנווט אותה כשתיקלע למים סוערים.
החיים עצמם
האיר המזרח שבדרום
השבוע הוליכוני רגליי אל העיר באר שבע. עודי זוכר את היום שבו ניגשתי כתלמיד ישיבת 'תומכי תמימים' בקריית גת להגיש דיחוי. לא אשכח את ההליכה מהתחנה המרכזית אל לשכת הגיוס האזורית: דיונות החול, הצריפים, רכבת הבניינים חסרת הקשר – כל אלה שיוו לה מראה של עיר רפאים שנראה היה כאילו התחילו לבנותה והקבלן נטש אותה תוך כדי ביצוע. הרחובות נחזו כמי שהוקפאו מאז קום המדינה.
אלא שמאז, חוץ מהבדואים כמובן, הכל בה השתנה. מגדלי ענק, מרכזי קניות אדירים, מנופי בנייה מכל עבר. העיר חווה שינוי והתחדשות.
שמתי פעמיי להילולת האדמו"ר רבי אלעזר אביחצירא זצ"ל. תריסר שנים חלפו מאותו לילה שבו נעקר אורו הגדול של הדרום, שרבים השיב מעוון וחצרו הייתה מוקד ישועה להמונים. בשנים שחלפו מהסתלקותו לא מצאתי הזדמנות לחזור אל העיר ולחזות במה שהתחדש בה. התגלגלנו בין ביתנים לקניונים עד שהגענו ליעדנו: אולם גדול, שבו ישבו כאלפיים איש, מסולתה ושמנה של עיר המטרופולין הדרומית וגלילותיה. הגיוון מדהים. כל סוגי הכיפות, אברכים, תלמידי חכמים וראשי כוללים, ראשי ערים דרומיות, עסקנים ופרנסי החצר המשמשים 'תמכין דאורייתא', כולם נקבצו ובאו.
בתריסר השנים שחלפו התווה ממשיך דרכו של רבי אלעזר – בנו הגדול האדמו"ר רבי פנחס שליט"א – מסלול שהוא המשך ישיר לחריש העמוק שביצע האב, בעודו נוטע נטיעות חדשות, שעתה, בחלוף השנים ניתן להבחין שהן מעטרות את השביל שסלל האב, ונושאות חן משלהן.
אם דימיתם זמירות וצהלולים נוסח מרוקו, הרי שלא לבאר שבע הגעתם. מקהלת 'מלכות' הנעימה במארשים חסידיים מכל החצרות, והציבור הענק היושב באולם הצטרף בזמזום.
בראש שולחן המזרח, ללא גלימה או מאפיין מהזן המשפחתי המוכר בעיקר בדור הקודם של המשפחה הרוממה, יושב האדמו"ר רבי פנחס. מימינו יו"ר שס אריה דרעי ומשמאלו הגאון רבי יוסף חברוני, ראש ישיבת חברון. לבושו כאברך כולל פשטני. פניו מיוסרות מעט, והוא נושא משא תורני המפלפל בדברי הגמרא בשלהי מסכת מכות על התנאים שראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים, ולאחר שרבי עקיבא חייך והסביר כי התקווה לקיום הבטחת הנביא בתקומת בית הבחירה היא ששימחה אותו, אמרו לו "עקיבא, ניחמתנו".
מהלכו של האדמו"ר כולל ראשונים ואחרונים, מובאות מתוספות מכל רחבי הש"ס, דברי אגדה, חסידות ומוסר, מהלך חסידי שמשתלב היטב בתובנה של ה'חתם סופר', בניין מרהיב שמסתיים ביסודות מחודשים משלו, שיצק בחן לאוזני הנאספים. דיבורו מדוד, נטול דרמטיות, כשל ראש־ישיבה בשיעור־כללי.
במשא הגדול שהתארך הוא מצטט בעל פה ספרי מוסר וחסידות, זוהר וגמרות, ראשונים ואחרונים. הכל בהכנעה, בראש כפוף, ללא שום מאפיינים חיצוניים בולטים. והדרום כולו מאזין בשקיקה. האברכים, הרבנים, המקרבים, הזבולונים וראשי הערים. כל מי שהכיר את דרכו של האב הגדול ונמשך לאבן השואבת שממשיכה לפכות כמעיין המתגבר. מדהים לראות כיצד אנשים המבוגרים ממנו בשניים ובשלושה עשורים, והיו בדבוקה שליוותה את אביו, אינם זזים מד' אמותיו.
שעות על שעות ארך המעמד, ויכולנו לחזות בנתיב שסלל רבי פנחס בדרכו של אביו. ועל כל אלה חופפת רצינות עמוקה, אימת קודש, מעין מלכות שבגבורה. מאות אנשים רוצים ללחוץ את ידו, אך הכל נעשה בסדר מופתי. לא תמצאו כאן קמעות, ענייני מיסטיקה או בקבוקי עראק מבורכים, מלבד ב'לחיים'. הנהגתו חפה מסממנים שמקורם בעולם החצרות המזרחיות. חלף זאת מעניק הוא דברי תורה לרוב, שירה, קבלות טובות ודברי מוסר והתעוררות. ולא רק השיעורים השבועיים הקבועים מחזיקים באווירה הרצינית הנסוכה עליהם. כל סעודה ואירוע הופכים לכעין התוועדות חסידית גדולה.
מדי פעם שולח האדמו"ר מבט מהיר לצדדים, מעביר מסר סמוי למי שצריך היה להבין. כשירצה להבהיר את כוונתו, יסתפק במילים קצרות ומדודות. לעיתים כארי יתנשא בשבריר שנייה ממקומו לקבל פני אי־מי. הכל חד, בהיר וממוקד.
מפעל החיים שלו הוא רשת הכוללים הענקית שיסד, ובחדוותא דאורייתא הוא מדלג ביניהם ומתפלפל עם כ־300 האברכים הפזורים בכמה מוקדים ברחבי הדרום. מבקש הוא ליצור בחצר שבראשותו מצבור אנרגטי רוחני אדיר של תורה.
תריסר שנים חלפו, ואורו של רבי אלעזר ממשיך להאיר בדרום, בלבושים שעטה עליהם הבן. במשפטים מדודים, ללא הפרזות, במרחק אדיר מעולם הדמיון ובשתי רגליים הנטועות עמוק בקרקע, ייסד האדמו"ר רבי פנחס מערכת שיעורים שפרוסה על פני השבוע, ובמסגרתה הוא מרביץ תורה להמונים, לצד מעשי חסד רבים הנמשכים מייסודו של האב הגדול והתפתחו תחת שרביטו.
דמעות זולגות מעיניהם של מי שזכו לעמוד לילות ארוכים בהמתנה להיכנס אל האדמו"ר רבי אלעזר זי"ע. יודעים הם שכאז כן עתה, ממשיכה החצר להעניק את נקודת היהדות של אותם יהודים מסורתיים שנתלו באב הגדול, כשהבן ממשיך ומחיה אותם בדרכו שלו, הנשענת על אותם כללים ויסודות זהים, גם אם במעטה ישיבתי־תורני.
יצאתי משם בלב נרגש והומה זיכרונות לימים שטרם באה שִׁמשו של האב הגדול בפתע, בצהריים, ובתפילה לוחשת שתזרח שִׁמשה של באר שבע ושלוחותיה, עד כי יבוא שילה.
