חופש המידע חיוני לגיוס הציבור במאבק בקורונה

כבר למעלה משמונה חודשים מנהלת התנועה לחופש המידע – עם גופי תקשורת נוספים – מאבק סיזיפי שרחוק מלהסתיים על זכות הציבור לדעת. התנועה לחופש המידע מבקשת ממזכירות הממשלה לפרסם את הפרוטוקולים המלאים מדיוני קבינט הקורונה בממשלה, המתעדים מי אמר מה וכיצד התקבלו החלטות בדיוני הקבינט: איך החליטו מתי נכנסים לסגר, מהו גורלה של מערכת החינוך ואם לדחות או לקבל את עמדת אנשי המקצוע. אך בינתיים, הממשלה החליטה שאת הדיונים בחדר שבו האינטרס הפוליטי מתערבב עם האינטרס הציבורי והבריאותי (מה שאוהבים לכנות בשם המכובד: 'שיקולים מורכבים') יש לסגור למשך 30 שנה.

לאחרונה, כחלק מאותו מאבק משפטי, התקבלו סוף-סוף חלק מחומרי הרקע שהוצגו בקבינט הקורונה בעקבות התערבות בית המשפט – אך אלו רק נדבך אחד בהליך קבלת ההחלטות שהציבור מבקש להכיר ולהיות חשוף להן. כבר כמעט שנה שאנו נמצאים בשגרת קורונה; זוהי שגרה איומה. אמנם בעוד הקורונה היא מחלה איומה שכבר נמצא לה החיסון שבע"ה יביא לקיצה, להליך קבלת ההחלטות החולה שממנו סובלות ממשלות ישראל עוד לא נמצא מרפא. אם לא נדרוש את תיקונו נגלה שהוא פה כדי להישאר.

הערפול הקיים סביב דיוני הקבינט הביטחוני הוא נכון ורצוי כאשר מדינת ישראל מנהלת מערכה מול מדינת אויב – אך את דיוני קבינט הקורונה, שניהל מאבק בריאותי משותף לכלל אזרחי ישראל, הדורש מאמץ לאומי והתגייסות ציבורית מהמעלה הראשונה, צריך היה לנהל באופן אחר. הציבור משלם מחירים כבדים – בפרנסתו ובשגרת חייו – והתגייסותו נדרשת. בסופו של דבר, את הנגיף לא מנצחים עם טנק או מקלע, אלא בריחוק חברתי. אם במלחמה חיוני להסתיר מידע כדי לנצח את האויב, הרי שבמאבק במגפה עולמית הכרחי לחשוף מידע כדי לנצח את הנגיף. האמת, שהעולם למד לקח זה על בשרו כבר לפני כמאה שנה, בזמן השפעת הספרדית של שנת 1917, אלא שממשלת ישראל נוהגת הפוך לגמרי במשבר הקורונה.

כעת, כשאנו בסגר שלישי, שיתוף הפעולה האזרחי הפך מאתגר וקשה במיוחד; הציבור עייף ומאס בסגרים ובהנחיות לא ברורות ובהודעות לתקשורת בשמונה בערב, וההתגייסות שהייתה בסגר הראשון ספק אם קיימת בסגר השלישי. לכן, דווקא בתקופה שבה אמון הציבור הוא קריטי, כאשר אנו נמצאים רגע מקו הסיום, ייתכן שהשקיפות היא גם הכלי האחרון בארגז הכלים שעוד קיים על מנת להשיג שיתוף פעולה. האם לא הגיעה העת שהממשלה תפסיק להיאבק על שמירת החלטותיה בארכיון שייפתח רק בעוד 30 שנה?

למעשה, מדוע היא כה חוששת שנדע איך התקבלו ההחלטות? על מה בעצם היא נלחמת? אולי מהדברים שאמר שר הבריאות יולי אדלשטיין בוועדת חוק חוקה ומשפט בכנסת: "אשמח שכל הפרוטוקולים של הקורונה יצאו אל האור. שיראו מה אנחנו אמרנו כאנשי מערכת הבריאות. נתנו מספרים של חולים ומתים, ומה שמענו? בממשלה ובכנסת אמרו שאנחנו הזויים. ככה אפשר יהיה להסתכל כמה חודשים אחורה ולבדוק מה אמרנו".

מדינות בעולם שפועלות בשקיפות מתמודדות טוב יותר עם הנגיף. אירלנד מפרסמת תכתובות של הממשלה ופרוטוקולים מלאים. ניו-זילנד מעלה לרשת מידע גולמי על כל החלטה והמלצה של אנשי המקצוע בעניין הקורונה. סינגפור, מהמדינות הצפופות בעולם, בנתה במהירות מערך חקירות אפידמיולוגי, שמפרסם פעמיים ביום מידע מקיף לציבור לצד מדיניות אפס הדבקה – ואילו אצלנו מקבלי ההחלטות החליטו שנזכה להבין מה הם החליטו רק בעוד 30 שנה.

כדי להבטיח שיתוף פעולה בין האזרח למדינה על הממשלה לספק מידע רב ככל שניתן – כן, גם את הפרוטוקולים והדיונים – על מנת שהציבור ידע אם להאמין לנבחריו. בפרט כעת, רגע לפני בחירות רביעיות, חיוני שנדע עד כמה הפוליטי והאישי שלט בחדר, כמה משקל ניתן לאינטרסים הכלכליים של כל גורם – האם ידן של הרשתות הגדולות הייתה על העליונה, או של העסקים הקטנים? – האם הסכם השלום עם דובאי הוא שהביא עלינו את הגל השלישי, או שאלו היו דווקא מוסדות החינוך שנשארו פתוחים?

על הממשלה להשכיל להבין שההצלחה במאבק בנגיף הקורונה נעוצה לא רק בסיום ההדבקה ובקצב ההתחסנות – אלא ברמת האמון שיהיה לציבור בממשלה ביום שאחרי, ורמת האמון תלויה ביכולתו של הציבור להבין – גם אם בדיעבד – את שאירע לו ולמה. למידע, כמו לביקורת, יש זמן, מקום והקשר נחוצים כדי שהוא יהיה רלוונטי – והזמן הוא עכשיו.

הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע