רק שלא נחזור לשגרה

כמה פעמים מאז פרוץ הקורונה לחיינו שמענו את הביטו 'חזרה לשגרה'? אנו מתייחסים לתפילות בחוץ ובחניונים כאל אפיזודה מוזרה בנוף שאמור להיראות כפי שנראה עד הקורונה.

לא מזמן קראנו בשבת על לקיחת השה בעשור לחודש ניסן. מדוע צוו בני ישראל לקחת את השה? ידועים הם דברי ה'חזקוני' שהשה היה העבודה הזרה של המצרים. רובנו חושבים שהשה עצמו היה עבודה זרה, אלא שייתכן שזה לא רק השה עצמו, אלא התנהגותו; השה הוא חלק מעדר, ולא יוצא מהשורה ומהשגרה. שלא כמו בעלי חיים אחרים, השה גם אינו מגן על מרחב המרעה שלו. הוא הולך כעיוור אחרי הרועה, ממשיך בסדר יומו, בהתנהגותו ובהתנהלותו כבשגרת יום ביומו.

כשבני ישראל לוקחים את השה הם בעצם כובלים את השגרה של 210 שנות עבדות שבה לא ניתן היה להרים את הראש ולשאול מה ניתן לעשות פה אחרת. השגרה היא, למעשה, סוג של עבודה זרה. התלמוד הירושלמי (עבודה זרה א א) מספר שכאשר שירבעם המלך מבקש מבני ישראל לנהור לדן ולבית אל הוא טוען ש"עבודה זרה ותרנית היא"; היא לא דורשת מהאדם לשנות את אורחות חייו ולצאת מהשגרה שבה הוא שרוי.

כשפורצות מכות ומגפות לחיינו אנו צריכים להרים את הראש ולשאול מה ניתן ואף נדרש לשנות. כאשר השגרה נפגמת ניתנת לנו הזדמנות פז לתהות עליה, ואסור לנו לשוב אליה רק כי היא ותרנית. כי היא שגרה. כי היא מוכרת. הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו לכבול את השה של כולנו כדי שבאמת נהיה בני חורין ונוכל לעבוד אותו בלב שלם.

בהקשר זה, הקורונה הביאה הזדמנויות רבות; הזדמנויות לחשוב מחדש על הכלכלה, על התעסוקה ועל החברה בישראל. הזדמנות לחשוב היכן נדרש מאיתנו שינוי. אותו שינוי נכון לכל תחומי החיים – כאמור הכלכלה, ההנהגה וגם התנהלותנו החברתית והתייחסותנו לנורמות שהתפתחו ושהולידו קהילתיות ושבטיות שהורגת.

אחת התופעות המפעימות בעיני שהייתה בקורונה הייתה המפגש בין בתי מדרש שונים, שלפתע למדו למצוא שפה משותפת ביניהם. המניינים בחניונים וברחובות הזמינו אנשים ממקומות שונים לראות זה את זה בחוץ תוך כדי התפילה וגם עוברי אורח. היא גרמה לצורך להתחשב בשכן, גם אם הוא לא בדיוק כמונו. האם את זה אי אפשר להמשיך גם אחרי הקורונה? האם אנו רוצים לחזור לאותה שגרה של ניכור הדדי שהולידה לא פעם מחלוקות בתוך הציבור – ניכור שהתעצם ככל שהמגפה נמשכה? אם זו היציאה מהשגרה שתביא הקורונה, תהא זו ברכתנו.

כמו כן, הדאגה שלנו לאנשים שפרנסתם נפגעה בקורונה, חייבת להמשיך ללוות אותנו גם אחרי הקורונה. חובה עלינו לקחת אנשים שלא שפר עליהם מזלם הכלכלי ולעזור להם בכשרות והדרכה לכלכלה הדיגיטלית שכבר הייתה כאן אבל הואצה בקורונה. הכלכלה הישנה לא תחזור. הכלכלה הדיגיטלית קפצה עשור בתוך שנה. אם נשכיל לעשות זאת ונשבור את השגרה שהייתה קודם – זו תהיה ברכה לעם ישראל.

 הכותב הוא שותף מנהל בקרן Aleph