שמעון ברייטקופף
א' סיון התשפ"ג
…
כבוד למילה הכתובה
האמת שהטור הזה קצת מוזר לי. בימים כתיקונם, הח"מ משבר את ראשו על מה לכתוב. יהודים טובים ששולחים מכתבי גינוי למערכת או התרחשויות פוליטיות פותרים את הבעיה. ואם לא, אז אין ברירה וצריך להפשיל שרוולים.
לעיתים מטים אוזן למה שקורה בין מנחה למעריב, מקשיבים להלכי הרוח בציבור, מוסיפים קצת מהדמיון, וככה מתגלגלות להן 1,200 מילים שניצבות לכדי טור שמחזיק בחסדי שמיים עמוד בעיתון.
אבל השבוע הזה, הכל נעשה כאוב ומעיק.
שני מכרים קרובים – אם יורשה לי, ידידים יקרים לי מאוד – הסתלקו בהפרש של יממה אחת. ר' משה גרילק, ור' יצחק נחשוני, זיכרונם לברכה.
אנחנו יודעים שיום הפטירה של יהודי נגזר ונחתם למעלה, ולכל דבר יש סיבה ומסובב. אבל בעיני בשר, ההסתלקות של שניהם בהפרש של כמה שעות, מסמלת במידה רבה את סיומה של תקופה.
סיומו של עידן.
כולנו מכירים את תופעת ההתרפקות על העבר. אנשים אוהבים לתאר כמה פעם היה טוב, וכולם היו זכים וחפים מכל אינטרס. זה אולי נכון ואולי לא. צריך רק להאמין. אבל במקרה הזה, לא צריך להאמין. אפשר פשוט לראות במוחש.
השניים הללו, ר' משה ור' יצחק, הם בני דור הנפילים. בני הדור שהיה ואיננו, הדור שבו היה כבוד למילה הכתובה. דור שבו אנשים העריכו את כוחו של מאמר. דור שבו אנשים התייחסו ברצינות לעט שהם מחזיקים ביד.
הם היו שונים מאוד זה מזה, אבל כל אחד מהם היה מהפכן בנתיב שסלל לעצמו. ר' יצחק נחשוני היה חלוץ העיתונות החרדית הלא-מפלגתית, ור' משה גרילק היה חלוץ ההגות החרדית. שניהם נפגשו מעל דפי העיתון.
לפני שלוש שנים ערכתי שיחה נדירה עם ר' משה גרילק, והיא התפרסמה במגזין 'משפחה'. דיברנו בפתיחות לב על העיתונות כפי שהיא נראית היום. הוא היה מאוכזב.
"אני מתרשם שהדור הצעיר של הכותבים עושה מאמץ לפשט ולרדד את התכנים. אני לא יודע אם זה מה שהקהל דורש או שזה מה שהקהל מקבל, אבל חסרה לי התעמקות בסוגיות שעומדות על הפרק", אמר לי.
"אנחנו חיים בדור אינסטנט. הכל התכווץ. הנושא הכי מורכב חייב להיות מנוסח ב-140 תווים כדי לקבל תשומת לב ציבורית. הכל בקליפים קצרים ומהירים. אנשים רק רוצים לחזור למכשירים שלהם. כבר אין ערך למילה הכתובה. אמש, סיימתי לכתוב מאמר לעיתון באנגלית, ישבתי עליו יותר מ-12 שעות. חשבתי על כל אות. אני לא יודע כמה ההרגל הזה קיים אצל הכותבים הצעירים שצורכים סיפוקים מיידיים".
אולי השורה הזו הייתה התמצית של ר' משה. 12 שעות על מאמר. מחשבה על כל אות. דיוק, ויחס רציני למשמעות של כל מילה שנכתבת וכזו שלא נכתבת.
אנשי האות הכתובה.
…
דע את יהדותך
האמת היא שאת ההגעה שלי לעולם הכתיבה אני חייב לר' משה.
במשך שנים היינו שכנים. רק כמה בניינים הפרידו בין בית הוריי ברחוב אגסי בהר נוף לבין הבית של משפחת גרילק. אני זוכר שכשהיינו חוזרים מבית הכנסת, אבי היה משוחח איתו ליד הבניין ב'עניינים של גדולים'.
כמו אז גם היום, מהבחינה הזו כלום לא השתנה.
הילדים עם פני פוקר עושים את עצמם שהם לא מבינים, וההורים משכנעים את עצמם שהילדים לא מבינים כלום. הם דיברו על ענייני השקפה ועל ענייני חינוך. השם של הרב שך עלה שוב ושוב.
נהניתי כילד לשמוע כיצד ה"גדולים" מתייחסים אל משימת החינוך שלנו כילדים.
אני הכרתי אותו כמשה גרילק האגדי, שהיה באותם ימים ההוגה החרדי המוכר ביותר בישראל, הוא הכיר אותי כבן של ר' יהודה מהשכונה.
במשך שנים הנוהל הזה נשמר, עד אותו ליל שבת שבו התכופף אלי, התבונן לתוך עיניי שניות ארוכות, התרומם ואמר לאבא: "יהודה, אתה חושב שהוא לא מבין. הוא מבין היטב".
זו הייתה ההיכרות האישית הראשונה שלנו.
ככל שגדלתי, התפתחו בינינו שיחות ארוכות יותר. פעם אחת הוא אמר לי: "כבר הרבה זמן אני שוקל אם לומר לך את זה, אבל לפי דעתי אתה יכול להצליח בתחום הכתיבה. 'יש לך את זה'".
רק מסובב הסיבות היה יכול לגרום לכך שחמש עשרה שנה לאחר מכן השתלבתי ככותב בעיתון 'משפחה' שבעריכתו.
…
מחולל המהפכה
הוא נולד באנטוורפן לפני יותר משמונה עשורים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נמלט לצרפת והתחבא בבתי משפחות נוצריות. כשהיה בן שש הוברח לשוויץ וניצל בנס מהנאצים. אחרי המלחמה למד בישיבת 'קול תורה' ובפוניבז'. אחר כך התגלגל לשליחות בברזיל וקירב יהודים לכור מחצבתם.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, גויס לצה"ל ולחם בחירוף נפש. חייו ניצלו בנס. את הצלקות שראה בתעלה הארורה ואת החברים שאיבד שם לא שכח עד יומו האחרון.
אחרי המלחמה פגש את עורך 'מעריב' שמואל שניצר. החרדי הרהוט והכריזמטי מצא חן בעיני שניצר, והוא העניק לו טור בעיתון הנקרא ביותר במדינה באותם ימים תחת השם 'דע את יהדותך'.
בימים שבהם הייתה מדורת שבט אחת שכל הציבור הישראלי ישב סביבה, הפך הטור את ר' משה לסופר-סטאר. אבל מעבר לכל זה, הטור בבמה המובילה בישראל, חולל מהפכה כבירה. לימים סיפר לי, שמחקר של אוניברסיטת חיפה טען שהמדור ההוא היה אחד הטריגרים המרכזיים לגל של החזרה בתשובה ששטף באותם ימים את ישראל.
קשה לעמוד בכלל על גודל הזכות.
ר' משה היה יהודי של עין טובה. עד השבועות האחרונים ממש היה מחמיא לי על הטורים. כותב כמה שורות. נותן הרגשה טובה. תמיד ידעתי שזה לא מהשפה ולחוץ. שהוא קרא לעומק. כשלא החמיא, ידעתי שדעתו פחות נוחה. זה הספיק.
בניגוד אולי לרבים בעולם הכתיבה שמהר מאוד מתברגים בעוד ענפים שנושקים להשפעה ציבורית, הוא היה איש שלא הייתה לו שייכות לכל זה. הוא קידש את הפלטפורמה ואת היכולת להשפיע באמצעות הטקסט.
לא הייתה לו כלל שייכות לענייני ממון. לשבחו ניתן לומר שהיה לא-יוצלח בכל מה שקשור לכסף ולענייני חומר. כל כולו היה שייך לעולם ההגות והרוח. הבנה טובה, הגדרה טובה, ניתוח נכון, היו שווים בעיניו יותר מעוד שורה בבנק.
…
מה הרב וולבה היה אומר
הוא השתמש בשפה חדשה תוך שימוש בכלים ישנים.
היה בראש ובראשונה אדם תורני, אדם של ערכים. בניגוד לבון-טון השולט כיום, שרואה בכתיבה אמצעי בידור, הוא ראה בכתיבה שליחות אישית.
חזרתי לאותו ריאיון שבו שוחחנו. הדברים שאמר לא היו קלים לעיכול, אבל הם היו ועודם נוקבים ומדויקים.
"מי שעוסק היום בתקשורת אלו לא אנשים שגדלו בעולם התורה", אמר לי בכאב. "מי שכותב לציבור צריך לדעת ש"ס. אם לא ש"ס, לפחות חצי ש"ס. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שאנשים שמשפיעים על הדעות של הציבור, לא יגיעו מהחלק התורני של המגזר החרדי. צריך להבין: כל כותב מקרין בכתיבה שלו את העולם שהוא חי בו.
"אני רואה הרבה כותבים שהעולם שלהם לא מספיק רוחני, והם מקרינים את זה החוצה", המשיך בביקורת הנוקבת שלו. "אני יכול להעיד על עצמי שכשאני כותב, תמיד אני מעמיד מול עיניי את אחד מרבותיי. אני חושב מה הרב דסלר היה אומר, מה הרב וולבה היה אומר – ואז אני כותב. זה משפיע על הכתיבה ויש לזה השלכה עצומה על הדור הצעיר.
"אני מבין את הצורך שיש בכתבות הרחבה שעוסקות בענייני חולין. אנשים לא רוצים לקרוא רק וורטים לפרשת שבוע בעיתון, אבל זה לא אומר שאי אפשר למצוא נקודה יהודית בכל נושא. לחשוב על חיזוק רוחני שיכול לצאת לאנשים כתוצאה מהקריאה.
"כשפתחנו את עיתון 'יתד נאמן', המסר שעליו חזר הרב שך שוב ושוב היה אחד: תתקפו רעיונות, אף פעם לא אנשים", הוסיף ר' משה באותו ריאיון נדיר. "זה לא סוד שהרב שך לא אהב את שמעון פרס, אבל למרות זאת, כשנכתב מאמר שתקף את פרס אישית, הוא דרש מאיתנו להתנצל. כך גם כשתקפו נציג של 'פועלי אגודת ישראל' באופן אישי, הוא ביקש מאיתנו להתנצל. על רעיונות אפשר וצריך להתווכח. אסור לוותר. אבל לפגוע בבן אדם? לעולם לא! אני חושב שבנושא הזה יש הידרדרות חמורה. אין רגישות לרגשות של אחרים. יש תחושה שדמם של הפוליטיקאים מותר. כותבים לגופו של אדם ולא לגופו של רעיון – וזו מחלה ממארת".
ר' משה ראה בעיתונות כלי לתיקון עולם והתעקש להפריד בין פגיעה אישית לתיקון עוולות חברתיות. "אני חושב שיש חשיבות מכרעת לעיסוק בנושאים חברתיים מרכזיים בעיתונות החרדית. בתחקירים שעוסקים בנושא הקבלה לסמינרים, בטיפול בנוער נושר, בעושק של שכר הלימוד, אבל הכל צריך להיעשות בשום שכל.
"אנחנו ב'משפחה' היינו הראשונים שהרמנו את הכפפה הזו. צעקו עלינו שאנחנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אבל לא נרתענו. בסופו של דבר, אף אחד לא הולך למכבסה אם לא צועקים לו שהחולצה מלוכלכת. אבל לעיתים אני מקבל את הרושם שהלכלוך הוא חזות הכל, הניקיון הרבה פחות חשוב. וזו כבר תופעה מצערת".
…
הסקופ האנושי
בעוד ר' משה היה עבור מעין 'אב' רוחני, את ר' יצחק נחשוני שהיה צעיר ממנו, הכרתי לפני עשור וחצי, ונוצרה בינינו ידידות אמת.
עבדנו יחד בכל מיני במות תקשורתיות, ולא היה קשה לפספס שיש בו משהו מיוחד. כשאני הכרתי אותו הוא כבר היה אחרי פעילות השיא שלו בעיתונות החרדית.
אנשים רבים שעברו את השיאים שלהם, הופכים לבלתי נסבלים. קחו פוליטיקאים, אנשי צבא או עיתונאים שהתבגרו ויצאו לגמלאות, ותראו את שערי הגיהינום.
אין מרירים מהם, אין מתוסכלים מהם. מבחינה קוגניטיבית, הם בשיאם. הם מרגישים שיש להם עוד כל כך הרבה מה לתרום לעולם, אבל העולם חסר ההבנה – לא רוצה להיתרם. העולם מעדיף להיתרם מצעירים חסרי ניסיון והשכלה – וזה מטריף אותם. איך לוקחים בורים ועמי ארצות במקום לקחת אותם, נזרי הבריאה, עם הניסיון והוותק והקשרים?
אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שבדרך כלל האנשים שמגיעים לראש הפירמידה, הם אנשים די בלתי נסבלים בכל מקרה. הם אנשים שמלאים בעצמם עד להתפקע ושואבים את כל החמצן שיש בחדר, עד שלפעמים קשה לנשום לידם.
כל אחד יודע שבשביל להגיע לצמרת צריך לטפס, ובשביל לטפס צריך קצת מקלות בשביל לדרוך על אלה שמתחתיך, קצת מרפקים, ובעיקר תחושה פנימית כפולה: גם שאתה הכי טוב בעולם וגם שהשאר לא ראויים להיות שטיח לרגליך.
אנשים כאלה מתקשים מאוד להתמודד עם גלגל החיים, שכמו כל גלגל, אחרי שהוא מסיים את העלייה, מתחילה הירידה.
בכל המקצועות היצריים כמו עריכת דין, פוליטיקה, תחום המשפט ואפילו עיתונות, קשה עד בלתי אפשרי להזדקן יפה. מעטים הזדקנו בצורה שכיבדה את זקנותם וצעירותם, אבל ר' יצחק היה כזה – ובגדול.
הוא ראה בכל משימה שהוטלה עליו, שליחות, ומילא אותה בחדווה גדולה. הוא לא ראה פחיתות כבוד בכך שצעירים ממנו ערכו את הטקסטים שלו. הפוך. השליחות שלו הייתה לטפח צעירים. לפרגן להם על הכישרון שלהם, לתת להם דחיפה למעלה. כמעט ואין צעיר בתקשורת החרדית שלא גדל על ברכיו. לכל אחד הוא נתן את התחושה שהוא הטוב ביותר, והוא עוד יעשה את זה בגדול.
…
תיקון הסטורי
אבל האמת היא שאת כל זה תקראו בהספדים שיכתבו עליו החברים הרבים שהיו לו בעיתון. אני רוצה להאיר דווקא נקודה אחרת, אולי פחות מוכרת.
אנשים שהכירו את ר' יצחק בשנים האחרונות, הכירו בעיקר יהודי נעים הליכות, נוח לבריות ובורח ממדון. אבל יצחק נחשוני היה הנחשון בן עמינדב של ניקוי האורוות בציבוריות החרדית. הוא היה חלוץ התקשורת החרדית הלא ממוסדת והאדם שלזכותו נזקף התיקון ההיסטורי שאִפשר מתן ביטוי אמיתי לרחשי לב הציבור.
הוא הקים את עיתון 'ערב שבת' ואחר כך את עיתון 'יום השישי'. אני זוכר את עצמי כילד סקרן, אחרי הלימודים בחיידר 'המסורה', הולך לחנות של העיתונים ברחוב מלכי ישראל פינת יעקב מאיר בגאולה, ומבקש מהמוכר בשקט את עיתון 'יום השישי'.
המוכר היה מביא את העיתון בשקית שחורה, ואני הייתי נסחף לתוך האינטריגות הפנים חרדיות, הסיפורים, הטורים והפינות. עד אז, אף אחד לא ידע. לא על האינטריגות ולא על הפוליטיקה והאינטרסים שמניעים אותה.
זה היה עולם תמים הרבה יותר.
ופתאום הגיע יצחק נחשוני, איש שלא היה מחויב לממסד, והביא ז'אנר חדש, כזה שהסעיר את הציבור החרדי שהתמודד לראשונה עם האמת שאיש לא רצה שהוא יכיר.
כל שבוע הוא היה מנפק עיתון סנסציוני, עם כותרות מושחזות ושערים שתמיד היו נעשים עם פוטו-שופ חינני שהתאים לאותם ימים.
ומטבע הדברים, כשאתה הופך לאחד האנשים המשפיעים במגזר החרדי, שבמחי טור אחד אתה יכול לחשוף את קלונו של איש ציבור מפורסם, מייד מגיעים הלחצים והקשרים והכיבודים, והלילות בלי שינה.
אני כמעט יכול לראות בעיניים את המשלחות הנכבדות שהיו פוקדות את הבית של ר' יצחק ואת משרדי המערכת בבקשה לשנות איזו כתבה או להחליף מילה או לא לפרסם איזו תמונה, ובאותם רגעים, שני הצדדים בטוחים שעל זה יקום או ייפול העולם כולו. אין משהו שישתווה לתחושת החשיבות וגודל ההכרעה שמרגישים כל הצדדים ברגעים האלה שבהם יכריעו מה יראה אור ומה ייגנז לעולמי עד.
…
שיעור לחיים
כשהלך לעולמו השבוע, קראתי את מה שאנשים כתבו עליו, מכל קצוות הקשת. חברים ועמיתים לעבודה, פוליטיקאים ורבנים, כאלה שעבדו אצלו והתחנכו אצלו, ולא מעט אנשים שחבים לו את הקריירה שלהם.
אף אחד לא הזכיר את הסקופים שהוא הביא, והוא הביא לא מעט, כמעט ולא דיברו על המורשת התקשורתית שהנחיל – והוא הנחיל, לא הזכירו את השערים היצירתיים ואת הראיונות נטולי הכפפות שהוא הביא. מכל זה, כל מה שנראה במרוצת החיים כמרכז העולם, לא נשאר כלום. אבק ברוח. כל הדברים שבעטיים האנשים הכי חשובים בדור כרכרו סביבו במשך שנים, נמחקו כאילו לא היו קיימים מעולם.
אתם יודעים מה נשאר – ובשפע? האנושיות שלו. העובדה שהיה מענטש.
העובדה שהצליח לשמור על אנושיות גם בתוך הג'ונגל התקשורתי – למרות העובדה שאחז בכוח עצום תקופות ארוכות מחייו – היא-היא הדבר שאנשים זוכרים לו. אף על פי שהתפקיד שלו היה יכול לזמן לו בקלות הזדמנויות לדרוך על אנשים, לתפוס אותם בקלקלתם, להיתפס לאישי במקום לציבורי, הוא נמנע מכך במשך שנים. אולי הוא שילם על כך אחר כך בסגירת עיתונו כשהגיעו מתחרים קצת פחות מנומסים, אבל הוא לא איבד בתוך העולם המאוד לא פשוט הזה את האנושיות שלו.
ואנחנו חיים בעולם כל כך הפוך. עולם שמי שמצליח לדרוס יותר, לרמוס יותר, לשלוט יותר, הוא חזק יותר, משמעותי יותר, משפיע יותר. אנשים מחפשים להגיע לעוד ועוד עמדות כוח, ששם יוכלו לרמוס עוד ועוד אנשים, ולהראות לכולם כמה הם מצליחים ומתקדמים. ולפעמים לכל אחד מתגנבת המחשבה: אולי זו דרך העולם? אולי בג'ונגל צריך להתנהג כמו בג'ונגל? עם מחשבות מוסר לא הולכים למכולת.
אבל הפטירה של ר' יצחק, מלמדת אותנו שיעור עצום לחיים.
ברגע שמזקקים את החיים של בן אדם, ביום שצריך להפריד את הבר מהמוץ, לא נשארים לא הכוחניות, לא השליטה ולא היכולת לנווט דעת קהל או לנצח ברייטינג. אלו דברים חשובים אבל אפיזודות קטנות ולא משמעותיות באמת. הם לא מותירים חותם. אף אחד לא זוכר אם בשנות התשעים הוא הביא סקופ מביך על איזה פוליטיקאי חרדי. אבל את העובדה שהוא הוריד את הסקופ המביך, את זה הפוליטיקאי לא ישכח לעולם. אנושיות היא דבר שאנשים לא שוכחים, השמצות – כן.
עברתי השבוע על ההתכתבויות שלנו מהשנים האחרונות, ואני קצת מכה על חטא שלא שמתי לב לזה בעודו בחייו. עשרות (!) פרגונים על ראיונות וכתבות הוא שלח לי במרוצת השנים. בכל אירוע משמח הודעה ארוכה ומחממת לב. ובשטף החיים לא שמתי לב לאור הזה, לעובדה שמתחת לפנס יש אדם כל כך מיוחד, עם הארה וטוב לב כל כך לא מצויים.
תמיד כתבתי לו בנימוס תודה ושצריך לשבת, אבל לא שמתי לב שזו לא הודעה פה ופרגון שם, אלא מסכת חיים ייחודית לבן אדם שהיה כולו לב ונתינה ורצון לפרגן. רק כשנפטר, קראתי את כל ההודעות במרוכז – ונפל לי האסימון.
טוב מאוחר מלעולם לא.
…
תהיו נחשונים
אני חושב שר' יצחק הוא מראה לכל אחד מאיתנו. כל אחד שנמצא בעמדת השפעה וחיי היום יום שלו עמוסים עד להתפקע בהחלטות שנראה לו שיקבעו את עתיד האנושות, כל מי שיושב בצומת קבלת הכרעות ובטוח שהעולם כולו צריך להיות שטיח לרגליו הענוגות, שבמעמדו הרם, אנשים מן היישוב הם לא פחות מהטרדה קלה בכנף עבורו, שיזכור שני דברים.
שום דבר לא באמת יקבע את עתיד האנושות. שום החלטה שלך, בין אם אתה שר בממשלה, עורך עיתון או מנהל מוסד, לא באמת תיחקק לדורות. אבל אתה יודע מה כן יזכרו לך? מה יישאר ממך? האנושיות שלך. דווקא מה שאתה בז לו, שנראה לך כחולשה, זה הדבר היחיד שיישאר לך.
וכן, יום אחד הכדור יתגלגל, וגם אתה תרד מהאולימפוס, וחשוב שתדע היום, שהעולם הוא תמונת מראה של צורת ההתנהגות שלך. ואם תהיה נחשוני, אם תזכור כל הזמן את האחר, לא תרמוס ולא תרדה, תיתן צ'אנס לאנשים חדשים, תעזור למי שאתה יכול, הירידה שלך תהיה רכה ונוחה. אנשים יכבדו אותך, יאהבו אותך, לא יחכו לראות במפלתך.
המכנה המשותף בין ר' יצחק נחשוני לר' משה גרילק הוא ששניהם היו אנשים של שליחות, ושניהם היו אנשים של עין טובה.
אנשים שראו בכתיבה כלי ייחודי שהקב"ה חנן אותם בו וביקשו לנצל את הכלי הזה כדי לקדם דברים חיוביים ולתקן את הדרוש תיקון, ידעו לפרגן ולהחמיא, ולא התקמצנו במילים טובות כשצריך.
ואולי, מכל הדברים שנאמרו על השניים הללו, אלה הדברים שהם היו הכי שמחים שנאמץ לעצמנו: עין טובה, ותחושת שליחות. הבנה שהכישרון שלנו, המקום שאליו נקלענו, הוא המקום שבו אנחנו נקראים לפעול ולהשפיע טוב, ולראות טוב.
ויהי רצון שהדברים יהיו לעילוי נשמותיהם.
