הביישנות מזיקה לבריאות

1.

"בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן".

המשפט העתיק הזה, שחז"ל כבר תהו מה מקורו ("מנא הא מילתא דאמרי אינשי בור ששתית…?"), הפך לכלל בסיס ביחסי אורחים-מארחים. הוא מופיע כאן כבר בשורה הראשונה כהבהרה שאין לי רצון להפר אותו. אני לא הולך לזרוק אבן לשום בור. מה גם שאצל המארחים שעליהם אני כותב, שתיתי הרבה יותר מכוס מים.

במבנה של הטור שאתם קוראים עכשיו אין הפתעות: הוא ייפתח במילים חמות על המארחים ויסתיים ב'אֲבָל' גדול. כמובן, בחלק של האבל תהיה הסתייגות שאני לא רוצה 'להכליל', אך עם זאת מדובר בתופעה שאי אפשר להתעלם ממנה.

עד כאן מראה מקומות. נתחיל.

2.

בחופשת 'בין הזמנים' שמסתיימת בעוד שעות ספורות, זכיתי להתארח בקעמפים של כמה וכמה ישיבות, שהכתירו אותי, ללא ועדה מסדרת, כשופט. הוכתרתי כשופט בתחרות שירה, בתחרות הסברה, בתחרות כישרונות צעירים במגוון תחומים ואפילו כמנחה. אני כותב שנבחרתי לתפקיד ללא ועדה מסדרת, אבל כשנחשפתי ליכולות ההפקה ולחשיבה היצירתית של המארחים הצעירים, הבנתי שגם הבחירה בי עברה ועדה חשובה, שהתכנסה לה מן הסתם בשלהי זמן קיץ, בשעת לילה מאוחרת, באחד מחדרי הפנימייה של הישיבה. ישבו שם הצ'יקברים של הישיבה ולאחר ויכוח שבו הללו אומרים ישפוט והללו אומרים אל ישפוט, החליטו לבסוף – באישור צוות הישיבה כמובן – להעניק לי את התפקיד. אז ראשית, תודה על הבחירה בי. שנית, התנצלות לפני אותן ישיבות על כך שלא הצלחתי לתזז את החופשה המשפחתית שלי ולהתאימה ללו"ז הקעמפ שלהן (אף על פי שהפאנל שלהן השנה הוא 'ראשון מסוגו').

להופיע לפני תלמידי ישיבות זה פחד קהל מסוג אחר. מדובר בסוג של מועדון סגור. בכל ימות השנה הם כולם אוכלים יחד באותו חדר-אוכל, ישנים באותה פנימייה וכמובן לומדים באותו בית מדרש. אתה יכול לומר משהו שיקלע בדיוק לסלנג המקומי של הישיבה – ולזכות לאהדה. ואתה עלול לומר משהו שבסלנג המקומי מתפרש ככינוי לדבר שלילי – ולצאת מנותק. אבל ההערצה לקהל גוברת על הפחד. אני זוכר איך כתלמיד ישיבה הייתי מסתכל במבוכה על הבוגר התורן ש'מתרפק' לפניי על תקופת הלימוד בישיבה ומסביר לי כמה היא משמעותית בחייו ("תנצל את התקופה הזו. אח, לו רק יכולתי לחזור לבית המדרש בלי טרדות ובלי דאגות, עם הצוות המיוחד של הישיבה…"). חשדתי בבוגר כמתנשא. ועדיין, גם אני אומר למארחיי: תנצלו את התקופה היפה הזאת. אין קהל יותר טוב מכם. אתם אינטלקטואלים, אתם אנרגטיים מחד ואצילים מאידך, חדים, שנונים, מעודכנים ובעיקר מפרגנים.

"ביציאתו מבית המדרש מהו אומר? מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות". שמעתי פעם מרבה של שכונת אחיסמך הגאון רבי אברהם ברוידא שאלה: מדוע ההודיה על כך שאנו שייכים ליושבי בית המדרש ולא ליושבי קרנות נאמרת רק כשיוצאים החוצה? האם לא נכון יותר להודות על כך כשאנחנו עדיין ספונים בתוך בית המדרש ומאושרים מכך שאנו נמנים עם יושבי המקום? כל כך נהניתי מהשאלה שרציתי להישאר קצת ב'צריך עיון', להרהר בה גם בפינת הרחוב וגם בבית המדרש. אבל הרב ברוידא ענה מייד: בבית המדרש נמצאים לא רק 'יושבי בית המדרש'. גם 'יושבי קרנות' נמצאים שם. הם אפילו לומדים. רק 'ביציאתו מבית המדרש' ניתן להבחין מי באמת שייך לבית המדרש ומי שייך ליושבי קרנות. דווקא אז, כשההבדל ניכר יותר, אנחנו מודים על היותנו מיושבי בית המדרש.

קעמפ של ישיבה זה לא בית מדרש. אבל זה מקום מקסים כדי להבחין – וכמובן להודות – שצעירים אלו שייכים לבית המדרש. והיו הדברים האלה על לבבך בשבתך בביתך ובשבתך בפאנל סוער בקעמפ.

3.

נתקדם עם מראה המקומות. אמרתי מילים חמות? אמרתי. אז הנה ה'אבל' שהבטחתי: סיגריות.

רגע, אני לא משלה את עצמי שאני יכול לשכנע בחור צעיר ששואף לגופו חפיסת סיגריות ביום, להפסיק עם ההרגל המסוכן הזה. אילו הייתה לי יכולת כזאת, לא הייתי כותב את הטור הזה רק בסוף בין הזמנים. הייתי עוסק בנושא שבוע אחרי שבוע, כולל מעקב מתוקשר אחרי נגמלים צעירים, שיפור חייהם, מצב רוחם וממונם. מעשן מוצא לעצמו את כל ההסברים והסטטיסטיקות כדי להצדיק את ההרגל הזה ("תגיד לי, אלו שנהרגו במירון היו מעשנים?!"). אני גם לא כותב להורי הבחורים המעשנים, אף על פי שברוב המקרים הם לא באמת מודעים להיקף צריכת הסיגריות של בנם ("זה רק כשחבר מתארס"). אני כותב לבחורים שלא מעשנים: איך אתם מסכימים להיות מעשנים פסיביים? אל תשכנעו את חברכם להיגמל – כן תדרשו ממנו להתחשב. לא לעשן בחלל סגור ולא לעשן לידכם גם בחלל פתוח. ומילה להורים שדואגים במסירות לתנאים הפיזיים של הבן שנמצא בישיבה: בדקתם פעם אם הוא חולק חדר עם חבר מעשן? האם האופי הביישני-סלחני שלו לא פוגע בבריאות הגופנית שלו?

אני מגזים? הנה ציטוט של 'האגודה למלחמה בסרטן': "מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה כי שיעור התחלואה מסרטן הריאה וממחלות לב בקרב אנשים שאינם מעשנים החיים עם בני זוג מעשנים, גבוה בכ-25 אחוזים מאנשים שבני זוגם אינם מעשנים. בטווח הקצר, העישון הפאסיבי גורם לגירוי בעיניים, לכאב ראש, לבחילה וסחרחורת".

יש דברים שהשתיקה לא יפה להם. הנה רעיון לקבלה טובה ל'זמן אלול': תפסיקו לשתוק.

חכמת ההמונים

"כולם מתנפלים על אבו מאזן שבסך הכל נוסע בעולם במימון גנץ ומצטט את יאיר גולן".

צפריר רון