הגולם מרעננה

את התיעוד הזה צריך לראות שוב ושוב, כדי להבין ולהפנים עד לאיזו רמה מחרידה מגיעה הפקרת הדם של תושבי ירושלים היהודיים. עד כמה שקשה לכתוב זאת, לצורתה ולעצם קיומה של הממשלה הנוכחית בירושלים – יש לא רק אחריות ישירה לטרור, אלא משקל דרמטי לגיבויה ולעידודה של אינתיפאדת הבודדים שנערכת בבירה במהלך החודש האחרון.

בתיעוד האחרון נראית אֵם יהודייה צועדת בבוקר יום רביעי השבוע, יחד עם ילדיה, סמוך לכביש מספר 1 הירושלמי. הן צועדות לתומן, כנראה לבית הספר, ואז ניגשת אליהן נערה פלסטינית בת 15 ונועצת סכין בגב האם, לעיני ילדיה, בניסיון לרצוח. רק באורח נס, האם נפצעת נותרת בחיים. והנערה המחבלת? היא ממשיכה במרוצה לבית הספר שלה, כאילו כלום לא קרה. סתם שגרת-בוקר כמעט רגילה בירושלים.

חמישה ימים קודם לכן, השבת האחרונה. אירוע דומה: בחור ישיבה יתום, העונה לשם אברהם אלמליח, חוזר מתפילת מנחה של שבת בכותל המערבי. הוא חולף במהירות על פני הרחבה שלפני שער שכם, כדי להספיק ליטול ידיים לסעודה שלישית בביתו. אבל אז החיים נעצרים. צעיר פלסטיני מסתובב לעברו, נועץ סכין בחזהו, ופוגע במרחק מילימטר מעורק ראשי. הבחור מגלה תושייה, ומנסה להדוף את המחבל המתועב. כמה שניות חולפות, ולוחמי מג"ב שבדיוק היו בזירה, ממהרים לנטרל את המחבל. באורח נס אלמליח ניצל, ובחסדי שמים המחבל חוסל. הלוחמים, אגב, במקום לקבל צל"ש על תושייה מהירה – זומנו כעבור שעתיים לחקירה תחת אזהרה במחלקת לחקירות שוטרים.

שני האירועים אינם יחידים כמובן. לצערנו, זעקות 'הצילו' שזעק הצעיר אליהו דוד קיי הי"ד בשניות האחרונות לחייו, לפני פחות משלושה שבועות, עדיין מהדהדות בלבבות. קיי הי"ד, עולה חדש ותמים מדרום-אפריקה, בן למשפחת חסידי חב"ד שלמד בישיבות החסידות בארץ, שילם את מחיר הרצחנות הפלסטינית שנעשית לאחרונה מתחת לאפה של הממשלה, בחסות אוזלת ידה ואפס פעילותה. זהו אותו דפוס פעולה: מאתרים חרדים שמתהלכים במזרח ירושלים ומנסים לרוצחם.

ביום שני האחרון, זאת חנוכה, חלפתי על פני אותה כיכר מועדת לפורענות, מול שער שכם. אמרתי בליבי: בטח לאחר כל האירועים האחרונים, אפגוש בנוכחות ביטחונית ערה ומתוגברת שתעניק מינימום של ביטחון אישי לכל אותם יהודים שאינם מוכנים להיכנע לפחד ומתעקשים ללכת בראש מורם בעיר בירתם, בדרך לכותל המערבי ולהר הזיתים, מבלי למצמץ ומבלי לפחד. להפתעתי, על פני כל אותם 200 מטרים לא ראיתי מג"בניק או שוטר אחד, למעט צמד שוטרים שישבו בעמדה המשוריינת מעל לכיכר.

כבר אמרנו: שגרה של טרור ירושלמי שנענה בפיהוק מוחלט. אל תערערו את ממשלת בנט-עבאס.

הכתובת על הפיד

מול הגל האחרון – גל המפגעים הבודדים שאינם מתואמים עם אף גוף טרור מאורגן אלא שואבים את השראתם מתרעלת ההסתה ברשתות החברתיות – יש שתי דרכי התמודדות. האחת בטווח המיידי, השנייה ברמה ארוכת הטווח.

במישור המיידי – הגברת הנוכחות הביטחונית באיזורים המועדים במזרח ירושלים. אלפי שוטרים שיתפרסו, יחזירו מעט את תחושת הביטחון וייצרו הרתעה מול מפגעים פוטנציאליים. במקרה של התנפלות, תהיה תגובה מהירה. על הדרך ייעצרו מראות ההשפלה שמזכירות יהודים בברלין של שנות השלושים: יותר מדי יהודים עוברים השפלות מידיהם של צעירים ערביים שממהמרים להעלות את התיעודים הללו לרשת החברתית ולזכות בעידודים של חבריהם.

עד עתה, ממשלת בנט-עבאס עדיין לא מצאה לנכון לתת מענה למציאות החיים במזרח ירושלים, זו שחושפת יהודים מדי יום לפיגועים במקרה הנורא ולהשפלות במקרה ה'טוב'. לשכת ראש הממשלה בנט לא מגיבה למציאות, וספק אם ערה אליה. מבחינתה של היועצת המדינית שמרית מאיר, מי שהפכה מעיתונאית ידענית לענייני ערבים לאשה החזקה בלשכת בנט – אין כנראה זמן להשחיל ביומן דיון שיעצור את הקיבעון והקיפאון במדיניות הישראלית, מול גל חדש שמצריך תגובה מיידית. במקום זה אנו מקבלים את המבט חולמני של הגולם מרעננה שמביט על מה שקורה בעיניים עצומות ובידיים קשורות, ונראה כי הוא אפילו אינו חושב לעשות דבר. ראש ממשלה ששבוי בידי הקואליציה המעורערת שכל פעילות סיכול אנטי טרוריסטית עלולה למוטט את ממשלתו ולגנוז את תוכנית הרוטציה של יאיר לפיד.

אבל אולי, רק אולי, מישהו יתעשת שם, וידאג לתגבר את הנוכחות הביטחונית, להעניק גיבוי מוחלט – לא מהוסס ולא מגומגם – לכוחות הביטחון, ויעשה הכל על מנת לאבטח את הרחובות המועדים לפורענות בנקודות החיכוך במזרח ירושלים. עד כאן התגובה המיידית הנדרשת.

ומכאן – לתגובה המקיפה וארוכת הטווח: מסתבר, שכל אותם מפגעים בודדים, שותים ממימיה של האנטישמיות הרעילה, בעלת ההשראה הנאצית, שנשפכת מדרשות ההסתה במסגדים במזרח העיר, ומשם לרשתות החברתיות. חלק מאותם מחבלים אף עדכנו מבעוד מועד בחשבונות הרשת החברתית שלהם על כוונתם לבצע פיגועים. חלקם כתבו זאת מפורשות, וחלקם רמזו על הצהרת הכוונות שלהם ועל קנאתם ב'שהאידים'. הכתובת הייתה על הפיד. מה צריך לעשות? פשוט מאוד: לנטר את החשבונות הללו, להגיע למפיצי השנאה המעודדים טרור, ולפעול כחוק.

במקום שמדינת ישראל תקצה עשרות מיליונים במרדף אחרי נתניהו ובחקירת המידע החשוב, מה אמרה הגברת, מה כתב הילד יאיר ועם מי דיבר ניר חפץ – צריך להשקיע את המשאבים בסימון מרכזי ההסתה, במצוד אחר מקורות התרעלה, ובניהול מלחמת חורמה נגד עידוד הטרור.

ירושלים זועקת 'הצילו'

בניגוד לטרור המאורגן והממומן, שיש לו שם וכתובת ומשרדים ופעילים – מול גל הסכינאות שמקורו בהסתה ברשתות, אין תגובה ממוקדת. איך אפשר לנהל מצוד אחר נערה בת 15, מחבלת לעת־מצוא, שמוחה נשטף בארס אנטישמי על היהודים ש"כבשו את מדינתה" ו"גזלו את אדמתה" ובוקר אחד קמה בהחלטה לנסות לרצוח אמא יהודייה. כל המעקבים והניטורים שנעשו עד כה – נפלו בשל הפחד מיועצים משפטיים וארגוני זכויות אדם שנמצאים מזמן בשילוב אינטרסים אומלל עם הגרועים שבאויבי המדינה.

אחת הבעיות הקשות של ישראל כיום, נעוצה בכך שהיא מתנהלת כנושאת מטוסים מיושנת ומסורבלת, שגם בבואה ללחום בטרור מסכן חיים – היא כפופה ליועצים משפטיים ולכן מגיבה בעצלתיים. עד שמישהו מתעשת ומזהה תהליכים ברורים שקורים ממש מתחת לאף – משפחת השכול הולכת וגדלה רח"ל. מול כל זה, בישראל מחכים עד שהיועצים המשפטיים יאפשרו ליצור מנגנון שיעקוב אחר מכשירי טלפון וחשבונות ברשת החברתית, כדי לשים את היד על המפגעים רגע לפני שהם יוצאים לבצע את זממם. אבל אז, כשהאישור מתקבל, מתברר שכבר מאוחר מדי.

ואם יש משהו מתסכל כל כך ברצף האירועים האחרון – זהו האיפוק שמגלה הממשלה מולו. חוסר עניין, אפס פעולה, אף מאמץ לסכל ולמגר. השעמום שמופגן מכיוון הממשלה לעבר הטרור הזה – מרתיח את הדם ממש. כמה עצוב לומר זאת: ארגוני השמאל שחדרו ללב ההנהגה הישראלית, דרך הרשויות המשפטיות של המדינה – הצליחו להכתיב סדר יום שבו רגע לאחר פיגוע רצחני, המערכות נחפזות לזמן לחקירה באזהרה את לוחמי המג"ב שסיכלו את הפיגוע – זאת במקום לטפל בגל הטרור שמרים ראש.

אבל אלו אירועי הקיצון: בשגרת היום-יום, המדיניות הזו מאפשרת לצעירים ערביים להטריד ולפגוע בכבודם של זקנים ונערים שחולפים במזרח ירושלים, ולנסות לרצוח צעירים ומבוגרים. אף אחד לא חושב לרגע לגבות מחיר מהמסיתים שאחראים למתקפת הטרור הזו.

כמה כואב ומתסכל לומר זאת: כבודו של יהודי בשנת תשפ"ב בירושלים – הוא המוצר הכי זול ומופקר. כל שבאב חמום יכול לגשת, להכות ולהשפיל, ולרוב להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר. כל מחבל יכול לבוא, לפגוע, לחלל, ולא לשלם שום מחיר. את החרפה הזו, מישהו צריך לעצור. דמו של אליהו דוד קיי הי"ד ושאגות ה'הצילו! הצילו!' ששאג בנשימותיו האחרונות – נפלו על אוזניים ערלות של ממשלה אטומה העסוקה רק בשרידותה, במילוי ימיה ובחלוקת תפקידים לחבריה. "הצילו", צועקת ירושלים כולה, "מישהו צריך להתעורר.

שבאב מזהה חולשה

בחול המועד סוכות האחרון, יצאתי עם בני המשפחה לסיור ברובע היהודי בירושלים. הגענו לרחוב חב"ד ואז החלטנו לחצות את גבולות הרובע היהודי, בדרך לכותל המערבי. הגענו לשוק הערבי שמוביל משער יפו. פתאום מצאנו את עצמו פוסעים לאורך מאות מטרים ללא נוכחות של חייל או שוטר אחד. ואז התחלנו להיתקל באותם מבטי לעג מזרי אימה. בחסדי שמים, זה נגמר בכך שערבי ממזרח ירושלים שבמקרה מכיר אותי, אמר לי: "בוא, אני אוביל אותך דרך סמטה צדדית ותצא מהשוק". יצאנו, אבל תחושת ההשפלה מלווה אותי עד היום. זוהי מה שפוליטיקאים אוהבים לכנות "ירושלים הריבונית".

כשהשלטון בירושלים חלש, השבאב הערבי מזהה את החולשה מרחוק; כשלשכת ראש הממשלה ריקה מאדם ולא יושב בה איש – הצעירים בבירה מרימים את ראשם האנטישמי, וכבודם של נער ונערה יהודיים נהיה למרמס.

וכאן אנו מגיעים לחלק נוסף, שכרוך בכריכה אחת עם החולשה הביטחונית: הסכנה מתעצמת כאשר לכל זה מצטרפת ההתגרות במלכות שמים. פעילות שנעשית בהובלתו של שר דתות מעט מטורלל, שבחר בדרך המתייוונים, ומוביל סדר יום שכל תכליתו לפגוע בקודשי ישראל ברגל גסה ולשתף פעולה עם התנועות האנטי דתיות כדי לפרק לבֵנה אחר לבֵנה בחומות הקדושה של עם ישראל, בכל תחום אפשרי: בגיור, בכשרות, בכותל המערבי ואיפה שניתן לנעוץ טלפיים כדי לזכות במחיאות כפיים מהמתייוונים המודרניים שכל דבר שבקדושה מעלה להם את הסעיף ומזוהה על ידם ככר נרחב לפופוליזם פוליטי אנטי דתי ואנטי מסורתי.

מתן כהנא כאדם, הוא יהודי טוב, מעט תמים ונאיבי, שנפל בשבי של התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות, והפך לעושה-דברם של כל אלה שקדושת העם היהודי היא לצנינים בעיניהם. מול כל תרועה של הראביי הרפורמי קריב, מול כל 'טיקטוק' של השותפה לפשע מלינובסקי – כהנא רגיל לומר: "הם חושבים שאני עובד בשבילם, אבל למעשה הם עובדים בשבילי". לא, מתן, אתה עובד בשבילם על-מלא. אתה רואה בעצמך המשיח, הם רואים בך את החמור.

וההתגרות הזו במלכות שמים, בוודאי לא תורמת לשלווה ולביטחון שלנו בארצנו ובעיר בירתנו.

על הפסוק 'הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך', כותב ה'אור החיים' הקדוש: כאשר בני ישראל מתייחסים כגבירים המתגברים ברוחניות ונוקטים גבורה בעבודת השם – אזי 'ישתחוו לך בני אמך'; הצאצאים של עשיו וישמעאל כורעים ומשתחווים. אבל כאשר מבקשים חלילה להתערטל מכל גבורה רוחנית יהודית ומניפים דגל לבן מול כל רוח רעה ואנטי תורנית – אזי הישמעאלים והעֵשווים מרימים את ראשם הרצחני ומצליחים חלילה לפגוע בנו. האם זה לא בדיוק – אחד לאחד – מה שקורה לנגד עינינו?!

הלוואי שנתעשת.

ה'השגחה' של אבריימ'ל

את הסיפור הבא שמעתי בשבת האחרונה מהחסיד ר' אברהם שבתאי הכהן פרידמן. בשבילכם: הזמר החסידי אברהם פריד. כל מפגש עם ר' אבריימ'ל, הופכת בבת אחת להתוועדות חסידית: רסיסי זכרונות מחסידים של פעם, סיפורים מופלאים של השגחה פרטית, ובעיקר – התפעלות מיהודי בן 61 ששומר כבר 30 שנה על מקומו בפסגת עולם המוזיקה החסידית, וכמו יוסף בארץ מצרים – לא מאבד לרגע את צלם החסיד שבו, את עדינותו, ואת הרגישות לכל אדם שפונה אליו. פריד מייצג את האופי הכי רחוק מהתעשייה הרעשנית והמוחצנת של המוזיקה החסידית. יהודי פנימי שנראה כי נשלף זה עתה מה'כולל' ונושא עימו תודעת שליחות לא שגרתית.

ועכשיו לסיפור. "לפני שנתיים", סיפר לי פריד, "נסעתי עם רעייתי לשבת בר-מצווה שהייתה אמורה להיות במלון בניו ג'רזי, מרחק שעתיים וחצי נסיעה מביתי שבקראון הייטס. שעה לפני שבת, הגענו. זו הייתה שבת-חנוכה. אנחנו נכנסים ללובי עם החפצים, מבררים לגבי החדר שהוזמן, ובמלון לא יודעים על מה אנחנו מדברים. כמה שיחות טלפון, ואז מתברר לנו: יש אי הבנה. השבת אמנם תתקיים – אבל רק בעוד שבועיים. אוי, א ברוך…

"כמובן, אין שום דרך מעשית לעשות את הדרך בחזרה לניו יורק. השבת ממשמשת ובאה. הבנו שנצטרך להתארגן לשבת מאולתרת במלון הגויי. בעודנו מתארחים בלובי, ניגשה אליי יהודייה חרדית מבוגרת. היא שאלה אותנו למעשינו, ואמרה שהם בדיוק עושים שבת במלון, ואם אין לנו איפה לאכול את סעודות השבת – אנחנו מוזמנים להצטרף אליהם. נו, השגחה פרטית. נרגענו. לפחות יהיה אוכל כשר, מניין ואווירה יהודית.

"כחסיד חב"ד, במהלך השנים והנדודים למדתי שאין דבר כזה להגיע 'סתם' לאיזה מקום. תמיד מתגלה איזושהי שליחות, איזשהו ייעוד שלשמו נשלחתי. חיכיתי בשקט לגלות מהי השליחות הזאת. התפללנו קבלת שבת ותפילת ערבית, וערכנו קידוש. במהלך הסעודה אמר לי ראש המשפחה: "נו, הרב פריד, תגיד משהו על הפרשה?" נעניתי כמובן. נעמדתי והתחלתי לומר את הווארט הנפלא של ה'בת עין' על פרשת וישב".

(בקצרה, כך הוא הווארט: 'ויהי כמשלוש חודשים' – שלושה חודשים לאחר ראש השנה ויום כיפור, מגיע השטן לפני הקב"ה ומקטרג: 'זנתה תמר כלתך'; זה כבר לא אותו יהודי שעמד בימים הנוראים ואמר 'החזירנו בתשובה שלמה לפניך'. הוא סטה מהדרך ושכח אותך. ואז יהודה – רמז לשמו של הקב"ה – אומר: 'הוציאוה ותישרף'. היא מוצאת, ואז כנסת ישראל שולחת לקב"ה לאמור: 'הכר למי החותמת' – פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול; 'והפתילים' – הפתילות של נרות החנוכה; 'והמטה האלה' – כלומר השַמָש והמנורה. ואז הקב"ה אומר: 'צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני' – שֵלָה הוא מלך המשיח, עליו נאמר עד כי יבוא שילה. ואז, בזאת חנוכה, עם ישראל זוכה לישועה ולגמר טוב).

סגירת מעגל בירושלים

בחזרה לסיפור של פריד.

"השמעתי את הווארט. המשכנו לנגן ניגונים. במוצאי שבת חזרנו הביתה. חלפו חודשיים, ואז אני מקבל שיחת טלפון. על הקו: אבי המשפחה, שאומר לי: 'אבריימ'ל, אספר לך סיפור. אתה זוכר שנפגשנו לפני חודשיים במלון בניו ג'רזי? זה אני. עכשיו תשמע סיפור: לפני שנה קיבלתי על עצמי ללמוד בכל יום קטע מה'בת עין', כסגולה לכך שבתי הגרושה תמצא חתן ותקים בית נאמן בישראל. והנה, חלפה שנה, הגיעה שבת חנוכה, ולצערנו לא ראינו ישועה. לפני שנכנסה השבת, גמרתי אומר בליבי שזה יהיה היום האחרון שבו אני לומד את השטיק'ל בת עין'".

"אבי הבת המשיך: 'קיימתי את הסגולה ולא ראיתי ישועה. פתאום, כשאתה ישבת איתנו בסעודת שבת והשמעת את הווארט של ה'בת עין'. אמרתי לעצמי: 'מה פתאום אברהם פריד נחת אצלנו באופן לא צפוי, ומכל הווארטים והשיחות שיש על חנוכה, הוא החליט להביא דווקא שטיקל מה'בת עין'. הבנתי שיש כאן איתות. ואז החלטתי שזה אות משמים שאני צריך להמשיך גם בשנה הקרובה ללמוד שטיקל 'בת עין' בכל יום. עכשיו אני רוצה לבשר לך שמחר אני עושה 'לחיים' לבת שלי, שמצאה חתן מצוין, ואני מזמין אותך להשתתף'. כמובן שהשתתפתי, אבל בעיקר ראיתי את ההשגחה המופלאה עין בעין".

כאן לא הסתיים הסיפור. למחרת, בסעודת הבוקר של שבת, הצטרף מישהו אל השולחן שבו ישבתי ושוחחתי עם פריד. "אתה יודע מי אני? אמר הבחור לפריד. "אני אחיה של הכלה מניו ג'רזי". הצטמררתי. פריד הביט בי ואמר: "אתה רואה מה זה? זה רק סיפור אחד. במשך כל השנים בהן אני מתרוצץ בין מדינה למדינה, בין מקום למקום, כדי לשיר בפני אנשים – מקרי ההשגחה הפרטית שאני רואה מעמידים בצל את כל השירה עצמה, שהופכת לחלק השולי בסיפור". זה השלב שבו פריד מתחיל לדבר לא כזמר, אלא כמשהו שהוא בין שליח למשפיע.

במוצאי השבת האחרונה הופיע פריד באירוע של ש"ס בביתר עילית. בערבו של יום שני כבר רקד יחד עם ר' שלום מרדכי רובשקין בלייקווד, לכבוד יום השנה לשחרורו. למחרת כבר המריא לניס שבצרפת. היעד הבא הוא דרום אמריקה. אבריימ'ל, שנמצא בעשור השביעי לחייו – לא עומעם קולו ולא נס ליחו. הוא מתחזק בית חסידי בניו יורק החומרית. שלושה מתוך ששת ילדיו נישאו. כולם התברכו בוורסיה משלהם לקול העמוק והיפה של אבא, אבל הם בחרו לשמש כשלוחי חב"ד. בעיניים נוצצות הוא מספר על הילד השלישי שנסע זה עתה למדינה נידחת בקצה ארצות הברית, ועיני המשפחה נשואות אליו שיצליח בשליחותו.

במשך השנים השתתפו מיליונים במופעים של פריד. אבל במקום להתבשם ממחיאות הכפיים – הוא תמיד מחפש את הפתגם, את הסיפור, את ההגיג שיוכל להצית את הלבבות ולהביא אנשים לידי אהבת השם, אהבת ישראל, אמונה והשגחה. מאז שהרכבת של פריד יצאה מהתחנה – אי שם בראשית שנות השמונים – מאות זמרים עלו וירדו, טרנדים באו והלכו, הטכניקות התעדכנו, הז'אנרים השתנו – אבל הכתר נשאר אצלו, וזה קרה באופן לא מוסבר. פריד נשאר רק אחד.

אחת התופעות האחרונות במוזיקה מעבר לים, הוא טרנד שנקרא 'ומניח בקדושה'. זמר באמריקה החל לקפץ בעת ששר את השיר האמור בחתונה, התיעוד נפוץ, ואמנים רבים החלו לחקות אותו, עד לטרנד הבא. אבל מתברר שמי שיצר את השיר הזה לפני שלושים שנה, הוא אותו אבריימ'ל פריד. תמיד חוזרים לפריד הטוב והישן.

רק בשבוע של י"ט כסלו היו לו 14 הופעות בארץ, ובכל פעם הוא מגיח כמו חדש.  שאלתי אותו: מאיפה הכח לקפץ על במות ולשמח יהודים? הוא ענה לי: הכוחות הם לא שלי, אני רק שליח.

שליח ליום אחד

בליל השבת האחרונה בירושלים נעמדו בתור המוני אנשים. כל אחד הציג את עצמו: 'יוּ נוֹאוּ מִי?' (אתה מכיר אותי?) 'יוּ מֶמְבֶּר מִי?' (אתה זוכר אותי?) ופריד, כבר שעתיים מנסה לטעום מהדג שלפניו אבל אין לו דקה לבד. כל אחד מגיע בתורו, ומבקש להזכיר את הרגע שבו פגש אותו באחת הנקודות בגלובוס, ברגעי שמחה וברגעי שפל, ופריד נזכר, מחייך ומתמסר.

את ליבי טלטל ילד יתום שביתו בניו יורק נשרף בחנוכה לפני מספר שנים ואיבד כמה בני משפחה באסון המחריד. פריד הושיב את הנער לידו והתחיל לזמזם איתו ניגון חדש על 'מאמע רחל', שיר של האחים בלומשטיין האמריקאים. שיר שכולו התרפקות על רחל אימנו ומבקש ממנה שתבכה עבורנו כדי שנזכה לגאולה.

לאט לאט הצטרף יהודי אלמן אל השירה, וסיפר כיצד רעייתו המנוחה אהבה את שיריו של פריד. אחר כך בא מישהו מדרום אמריקה שסיפר כי מאז שמע ממנו את ה'ארבע בבות' – כל הילדים שלו מובלים לחופה לצלילי הניגון. וכך נערמים על שולחן השבת רסיסים של עולמות וזיכרונות. ואבריימ'ל, שלא מסיר את ה'סירטוק' החסידי לרגע – מציג פנים מאירות לכולם.

אחרי שלוש שעות וחצי וכמה כוסיות 'לחיים', שאלתי אותו: 'מה החלום שלך? הגעת כבר לגג העולם. השירה שלך היא פס הקול של הנשמה היהודית. לאן עוד אתה חותר?' ופריד ענה: "יש לי חלום. הייתי רוצה לצאת בקמפיין לכל האנשים שאוהבים את השירה שלי, ולומר להם: 'תהיו חב"דניקים ליום אחד'.

'תסביר', ביקשתי. ופריד הסביר: "אל תסתכלו רק על עצמכם. תרימו את העיניים, תסתכלו על היהודי שלידכם, ותשאלו את עצמכם מה אתם יכולים לעשות בשבילו, בגשמיות וברוחניות. אם כל יהודי יהיה חב"דניק ליום אחד – העולם שלנו יהיה הרבה יותר מואר ואכפתי. ברור שכך הגאולה תזדרז יותר".

חלפה השבת, והמפגש עם פריד העלה אצלי מחשבות. לא מדובר בראש ישיבה, לא בתלמיד חכם נודע, אפילו לא ב'משפיע' רשמי. כבחור שלמד בניו יורק בשנים תשנ"ג-תשנ"ד, אני זוכר אותו בבית המדרש של כ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זי"ע, מסתתר מתחת לטלית ומזמזם לעצמו נעימה בעת התפילה, בחרישיות שקטה ומסתתרת.

אבל דווקא מי שחלף על פני כל הכיכרות, הסתובב בכל האצטדיונים ורקד על כל הבמות, והיו לו כל כך הרבה סיבות לפתח אגו, יהירות והתנשאות – אברהם שבתאי הכהן פרידמן מפנה קריאת השכמה לכל אחד מה'בעלי בתים' כמונו: לקום כל בוקר ולהבין שהעולם הזה יהיה יותר יהודי ויותר מואר כאשר כל אחד מאיתנו ישאל את עצמו 'מה הסיבה לכך שההשגחה גלגלה אותי לניו ג'רזי בטעות? מה השליחות שהטילו עליי משמים? ואיך אני מנצל את הפוזיציה וההשפעה שניתנה לי, כדי להפוך את העולם לאיכותי ומואר יותר'?

תהיו אבריימ'ל.