הג'ינג'י מהכינרת

מה יכול ללמד אותנו סיור לילי מסביב לימת הכינרת על המצוקה הגדולה ביותר שיש לנוער של ימינו?

כמה ימים לפני סיום בין הזמנים בסוכות האחרון גיליתי שעוד לא יצאתי ידי חובת 'וקווי השם יחליפו כוח'. מילא אני, אבל גם הישיבה־בחור שעוד לא יצא לשום טיול?

כטיפוס שמתקשה לתכנן אני תמיד זורם ומאלתר ומקווה שהכל יהיה בסדר. וכך, בהחלטה של רגע, הצעתי ללכת לישון באוהל בכינרת. ולמחרת? "נראה כבר מה לעשות". לקחתי מהבוידם אוהל חצי שבור, תיק קטן, קצת בגדים ויצאנו לדרך.

מי שעוקב קצת אחרי הטורים מרים עכשיו גבה: ללון בכינרת?? הלו, זה לא אתה שמטיף כאן מדי פעם שזה לא כדאי ולא מומלץ, בגלל כל מיני בעיות חמורות?!

התשובה היא שאכן ככל שאני מכיר את האירוע הזה שנקרא חופי הכינרת, הוא בהחלט לא מומלץ. אבל אמרתי לעצמי, עכשיו בין הזמנים רק של בני הישיבות וחוץ מזה אנחנו נוסעים אבא ובן יחד, ואם תהיה בעיה נמצא מקום כשר יותר.

הגענו לטבריה, השעה הייתה כבר 11. התחלתי לנסוע לאורך החופים מחפש מקום מסודר ומתאים ללינת לילה. על הדרך, לאורך הציר, אני נתקל בהמוני בחורים שגודשים את העיר וגלילותיה. בסוף מצאנו פינה שנראתה סבירה, התמקמנו ממש על קו המים. אם כבר לינת שטח – אז עד הסוף.

בנינו את האוהל הרעוע בתוספת חיזוקים והתיישבנו לארוחת חצות מפנקת. כשסיימנו אמרתי לבחור: "בוא נעשה סיבוב, נראה מה המצב".

אז זה המצב: השטח כולו זרוע אוהלים, בכולם בני ישיבות אוכלים, שרים ושמחים. החוש העיתונאי והמקטר שלי היה ערני, חיפשתי את הבעיות שאוכל לספר עליהן בטור הבא, אבל למרבה ההפתעה גם כשמאוד התאמצתי לא היה על מה לקטר. להפך. ראיתי שם בחורים נעימים, עדינים ומחונכים. השירים היו בטעם טוב, השפה נקייה, הלבוש הולם. כשדיירי אוהל אחד ביקשו משכניהם להנמיך מוזיקה כדי שיוכלו לישון, הם נענו מייד בהתנצלות ובהתחשבות. במיקום אחר ישבו בחורים שסיימו על־האש ועשו זימון, אחרים ישבו ליד הים ושרו שירי רגש.

המציאות הזאת מאוד הפתיעה אותי. זה היה ממש בניגוד לכל מה שהכרתי קודם.

בבוקר קמנו לתפילה בהנץ החמה. התארגנו ועלינו להתפלל אצל רבי מאיר בעל הנס. ושוב הפתעה: מאות בני ישיבה בחולצות לבנות גודשים את המניינים ומתפללים בנחת ובכוונה. הם, בניגוד אליי, טיפסו את ההר ברגל כדי להתפלל במניין, בבית כנסת מסודר, במקום להתארגן לתפילה על החוף.

בסיום התפילה פניתי לכמה בחורים: "תגידו מה הולך פה? לאן נעלם הנוער הבעייתי?! הייתי פה בעבר ועכשיו אי אפשר להכיר את המקום, איזה קידוש השם".

"אגיד לך", מתערב הצ'יקאווער של הקבוצה, בחור ג'ינג'י לבוש כובע וחליפה ועל גבו תיק מפלצתי שמכיל את כל רכושו פלוס גיטרה ואוהל מקופל. "קודם כל בין הזמנים סוכות הוא רק של בני ישיבות. וחוץ מזה, היום כל החברה האלה נמצאים בטלפונים. אני לא צוחק, יש לי חברים מכל הסוגים. מי שמגיע לכאן, ובכלל מי שיוצא היום לטיולים ומסלולים, הם בחורי הישיבה שחופשיים מהטכנולוגיה. כל השאר תקועים במסכים. הם איבדו את כל הבחרות שלהם. אני לא מדבר איתך מצד אידישקייט, אני מדבר על חיי חברה, לצאת, לשמוח, לתקשר עם הסביבה. כשאתה במסך אתה מתקשר רק עם המסך וכלום לא מעניין אותך".

נפרדתי מהחבר'ה לשלום ונמלאתי תחושת גאווה שאני שייך לציבור שגם בדור עם הכי הרבה ניסיונות של קדושה שהיו אי פעם, מצליח בשיא גיל ההתבגרות לשמור על רמה רוחנית בצורה מעוררת השתאות. אין עוד קבוצה איכותית כזו על פני כל כדור הארץ.

בדרך חשבתי הרבה על הניתוח הסוציולוגי המעניין של הבחור הג'ינג'י. האבחנה הזו בין בחור שכבול למסך לבין זה שלא, אכן יוצרת שתי קבוצות. את החלוקה הזו אני פוגש מדי יום במרכז 'בשבילך' – לייעוץ והכוון לנוער והורים – שם אני עובד עם צוות מדהים ומסור.

לשתי הקבוצות יש אתגרים וקשיים, אבל ברור לגמרי שמרגע שמישהו התחבר למסך, וזה לא משנה אם זה סלולרי 'חכם' או משחקי מחשב ממכרים, יש לו אתגר שונה והתנהלות מורכבת יותר מאשר מי שלא נמצא באירוע הטכנולוגי. זה לא רק העניין הרוחני, אלא בעיקר התוצאות במישור החברתי–נפשי. אני תמיד אומר לבחורים כאלו שהנזק שהם גורמים לעצמם הוא לא עולם הבא וגם לא הצער של ההורים או הסיכון לעוף מהישיבה, אלא נטו הפסד של העולם הזה וההנאות הטובות שבו.

באחת הפגישות האלו במרכז פגשתי בחור צעיר שמחובר לטכנולוגיה כבר תקופה ארוכה. למרות שהתרו בו וביקשו ממנו בישיבה להתנתק – כי הוא פשוט חדל לתפקד – הוא היה מוכן להפסיד את הישיבה ואת החברים שהוא כל כך אהב ולבחור בטלפון.

הוא בא להתייעץ לאן ללכת. שלחתי אותו למקום שבו מעלימים עין ומאפשרים שימוש לא רשמי בטכנולוגיה, אבל כעבור שבועיים הוא בא שוב. "מה קרה?" שאלתי. "המקום נהדר, הרבנים מעולים, אבל זה כמו בית קברות. אין עם מי לדבר. אין חברים. כל אחד חי לעצמו, תקוע בטלפון שלו. במקרה הטוב הוא מחפש עבודות וכסף ובמקרה יותר גרוע הוא שורף לעצמו את המחשבות בדברים שלא צריך לראות".

"נו, אבל זה מה שרצית".

הבחור קלט את הפרדוקס. "תראה, אני מחפש מקום שאסור טלפונים ושרק לי יהיה, ככה יהיו לי חברים ואוכל להמשיך להשתמש".

לפחות אני לא מצאתי מקום כזה. לשכנע אותו לקחת פסק זמן מהטלפון ולחזור לחיים לא הצלחתי; כי הניסיון גדול מאוד והופך להתמכרות על כל מרכיביה.

אני כותב את הדברים האלו לבחור שקורא אותי עכשיו: אם אתה בכיוון, או בצעדים הראשונים שלך במדמנת הטכנולוגיה – אנא, קח רוורס חזק ותימלט מהזירה הזו שתחריב לך בוודאות את הזמן היפה בחייך. המכשיר הזה ייקח לך את התורה, את השמחה ואת חיי הבחרות השמחים.

ואם למרבה הצער כבר נלכדת ברשת וזה מציק לך, דע לך שאין דבר העומד בפני הרצון. בעבודה, אומנם לא קלה, אפשר להשתחרר ולהתנתק, לפחות חלקית. מי כמוך יודע עד כמה זה שווה.