הרב יגאל כהן
י"ב אדר התשפ"ו
תמונה טרגית אחת של אדם מפורסם המחישה לי עד כמה השמחה של האדם תלויה בו ולא באף אחד אחר
באחד הביקורים שלי בלוס-אנג'לס, לפני מספר שנים, לקח אותי יהודי יקר לסיור באחוזה המרשימה שבבעלותו. הוא הראה לי ספרים שקיבל מגדולי ישראל עם הקדשות בכתב ידם ולהבדיל הראה לי גם תמונות שלו עם אישים שונים מרחבי העולם. נשיאים, מדינאים, שועי עולם ומפורסמים. על אחד מהם הוא הצביע ואמר לי: "הרב חייב לשמוע את הסיפור שלו".
הקשבתי והאיש סיפר בהתרגשות: "האיש הזה הוא אחד הכישרונות הכי גדולים שהיו באמריקה בעשורים האחרונים. כבר כילד בלט בו חוש הומור יוצא מן הכלל והוא היה קומיקאי מצליח שכל ארצות הברית דיברה עליו. אז, כילד, החלום הגדול שלו היה להיות שדרן – והוא הגשים אותו מהר מאוד. אחר כך חלם לעלות על במות תקשורתיות גדולות יותר וגם את החלום הזה הגשים וכך כבש חלום אחרי חלום.
"בשלב מסוים", סיפר האיש ועצב נשמע בקולו, "מעט אחרי גיל חמישים, כאשר אותו אדם מפורסם כבר סיים לכבוש כל פסגה אפשרית בתחומו – הוא נטל את נפשו בכפו. כל העולם דיבר על הטרגדיה וכולם שאלו למה הוא עשה את זה כשהוא נמצא במקום מקצועי כל כך טוב ולא חסר לו כלום. מה הרב חושב על זה? מה ההסבר לסיפור הזה?"
האמת, התשובה הייתה ברורה לי וכמעט שניחשתי את התוצאה כבר מתחילת הסיפור. ולמה? פשוט מאוד: אדם שכל היום עסוק בלהצחיק אנשים, לא מרשה לעצמו אף פעם להיראות עצוב. בעיניו אסור לו אף פעם להיות טיפה הוא עצמו, בצורה הכי פשוטה שיש, כי כולם מכירים אותו כסמל החיוך והצחוק – ולכן הוא לא ירשה לעצמו לפגוע בתדמית, גם אם יצטרך לכבוש את תחושותיו הטבעיות.
כמו כן, הוא לא יעשה דברים שהוא רוצה, לא ילבש את מה שהוא רוצה, אלא יעשה הכל לפי מה שמצפים ממנו. הוא אולי גורם לאנשים לחקות אותו והוא מודל למיליונים, אבל בסוף גם הוא חיקוי של משהו שהוא לא יודע מהו.
וכל הזמן האיש המפורסם מנסה להיות הילד הטוב הזה שכולם אוהבים ונהנים להזדהות איתו, למרות שבאמת משהו בפנים חלול אצלו. עמוק בבטן הוא מרגיש רע, כאוב ומיוסר כל כך, אבל גם את זה אסור לו לחלוק עם העולם והבעת פניו תמיד צריכה להיות מחויכת ולבבית. כי הוא מותג, לא בן אדם, ובמותג אסור לפגוע.
בהתחלה דווקא נחמד לו החיבוק מהקהל, כך הוא מצליח לשמור על התדמית תקופה מסוימת ועוד לא מרגיש את הכאב שזה עושה לו בפנים. אבל מתישהו הוא נשבר. מתישהו הנפש צועקת שקשה לה, שהיא כבר לא יכולה לסבול את התחפושת המביכה הזו, שזה כבר כואב.
הנפש כמו נפש רוצה לבכות, להתרגש, לכאוב, להיות מה שהיא באמת, אבל אותו אדם מפורסם לא מאפשר לה לנהל אותו אלא נותן למעריצים שלו לנהל את חייו, למרות שלכאורה נראה שהוא אדם שלא צריך אף אחד בעולם ויש לו כבר הכל.
כמובן שהמקרה של אותו איש תרבות הוא קיצוני מאוד, אבל אם להיות כנים, גם אנחנו לפעמים כאלה. אנחנו לא באמת מחייכים כל הזמן כדי שיגידו שאנחנו אנשים טובים ומוצלחים, אבל גם אנחנו לפעמים מעמידים פנים בשביל הסביבה ועושים דברים מסוימים למרות שלא מתחשק לנו. לא נעים להגיד את זה, אבל לפעמים אנחנו כאילו עבדים לאנשים אחרים וחיים לפי התכתיבים שלהם, במחשבה שזה יביא קצת אושר או הערכה מהסביבה. אבל האושר לא בא בדרך זו.
הסיפוק האמיתי נמצא בדבר הטוב באמת שאתה חושב ומשוכנע שהוא אכן טוב לך, שאתה מאמין באמת שלו, יודע שהוא צודק ומדויק לך. אם היום ניסית לרצות מישהו בגלל מה שהוא ולא בגלל מה שאתה – בסופו של יום לא תהיה באמת שמח, גם אם כל העולם יהלל אותך.
כי בסוף בן אדם צריך את עצמו, את האמונה שלו בעצמו, את התחושה שיש לו סיפוק ממה שהוא ומההישגים שלו, לא ממה שאחרים חושבים עליו.
שמחה היא רק להיות אתה, ובגרסה הכי טובה שלך. אבל קודם כל להיות אתה.
סיכת ביטחון / /
על דברי הפסוק במגילת אסתר "קיימו וקיבלו היהודים" (אסתר ט, כז) דורשים חז"ל במסכת שבת (פח.): "קיימו מה שקיבלו כבר" – דהיינו שהיהודים שחיו בימי אחשוורוש קיבלו מחדש את התורה שקיבלו במעמד הר סיני, לאחר שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא הר כגיגית.
הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע אמר שכמו שבכל חג השפע הקדום יורד מחדש – כך גם השפעותיה של קבלת התורה מאהבה קיימות ביום הפורים גם בדורנו וכל אחד ואחד מאיתנו יכול להשיג מעלה עצומה זו.
לפי זה מסבירים מדוע משווה הזוהר הקדוש בין פורים ליום הכיפורים – משום שבשניהם אדם יכול להגיע לדרגה גבוהה של תשובה ונקיות מהחטא, וביום הפורים אף יותר מיום הכיפורים, שכן תשובה מאהבה מכפרת יותר מתשובה מיראה.
ולמה, באמת, מעלתו של יום הפורים גדולה עד כדי כך?
הסברים רבים נאמרו, אולם אצטט כאן דברים ששמעתי בשם מרן הג"ר גרשון אדלשטיין זצ"ל, בדברים שנשא כמה שנים קודם הסתלקותו: "כאשר האדם ביום הכיפורים מתפלל בבית הכנסת, לא אוכל ולא שותה – מובן מדוע ראוי הוא לסליחה וכפרה, אך אין זה אתגר רוחני גדול. לעומת זאת, כאשר אדם אוכל ושותה, נמצא במקום שהוא לא בית המדרש ורחוק מהמצב הטבעי שלו – האתגר הרוחני גדול פי כמה וכמה, ולכן גם התמורה גדולה יותר ואדם יכול להגיע ביום זה לדרגה רוחנית גבוהה יותר מביום הכיפורים".
יהי רצון שנזכה.
