זיוה מאיר, מנחת הורים ובעלת המיזם האינטרנטי 'קהילת ההורים של "אמא מאיר"' ובתה אסתר אברהם, מטפלת גוף נפש
בשנה האחרונה, ובפרט בשבועות האחרונים, משפחות רבות מישראל איבדו, לצערנו הרב, את יקיריהן. חלק נפטרו ב'אסונות לאומיים' כמו אסון מירון או מחלת הקורונה, וחלק באסונות "פרטיים". המשמעות היא שרבים מתמודדים עם אבל.
זכינו שההלכה היהודית בדיני האבלות מציבה גבולות שנותנים לגיטימציה להתכנסות, להמתנה. ההלכה מעבירה מסר לאבלים שהם לא אמורים להשתלב מיידית בשגרה כאילו כלום לא היה, וטוב שכך.
כשנגזרת גזירה של אובדן נפש, היא פוגעת במעגלים הולכים ומתרחבים, מעגלי צער שפוגעים בהרבה מאוד נפשות. החל מ'שבעה קרובים', שחשים את האבל 24/7 ומתמודדים עם הקושי הגדול מכל, ועד המשפחה הרחבה, השכנים, החברים ואפילו החברים של החברים ששומעים את הבשורה ומצטערים…
כשקורה אסון, הורים חושבים ברגע הראשון לחסוך מהילדים את הידיעה, אולם ברוב המקרים לא ניתן להסתיר את הסיפור, אם משום שיש עליו שיח רב בחברה, ואם משום שהילדים הרי לא יראו יותר את האדם שנעלם מהנוף של החיים השגרתיים.
מעבר לקושי הטכני של חסר באדם שרגילים שהוא חלק מהחיים, יש שני קשיים עיקריים: הקושי האחד הוא שכלי-אמוני, והשני הוא רגשי. ושניהם קשורים זה בזה.
הקושי השכלי-אמוני: אם נדע אנחנו לתת התייחסות לעצמנו, לשאלות שעולות מתוכנו, נדע גם לתת מענה ראוי לילדינו. לפעמים 'מנגנון ההגנה' פועל היטב ואין לנו בכלל שאלות. אנחנו מיד מצדיקים את הדין כיאה וכראוי, אבל אם נעצור רגע ונקשיב פנימה ייתכן שיעלו מתוכנו שאלות. במקום להיבהל מהשאלות שצפות מתוכנו חשוב שנעצור ונקשיב וניתן להן מענה; יש בתוכנו תשובות לכל מצב, אך בשביל לענות תשובה צריך לשמוע את השאלה.
לכן תשומת הלב הזו חשובה, לשאול את עצמנו מה אנחנו חווים בעקבות הבשורה הקשה שקיבלנו. להקשיב לשאלות שמבעבעות ולתת מענה. התשובות לא צריכות להיות מפולפלות מתוך הבנה דמיונית בחשבונות שמים וניסיונות לנחש מה הטעם בדבר, אלא להפך, להסביר לעצמנו שלא הכל אנחנו מבינים ושאכן הדברים נראים נוראיים וקשים אך אנחנו חלק מדבר ענק שהקב"ה מנהל.
חשוב ומועיל גם לבקש מהשם שייתן כוחות לעמוד בניסיון הקשה הזה של לקבל גזירה שאנחנו לא מבינים אותה. הקשר עם הבורא מרפא כי הוא ורק הוא "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם".
מסופר על רבי שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל שכשהתאלמן מאשתו באופן פתאומי, אימה עוד הייתה בחיים והתגוררה בביתם. לא ידעו איך לבשר לאם שבתה נפטרה, והשאירו את המשימה לרבי שלמה זלמן אויערבך – האלמן הטרי.
מיד כששב מבית החולים הביתה שאלה אותו חמותו מה שלום בתה, והוא ענה: "עכשיו טוב לה…" היא מיד שאלה אם הפסידה את הלוויה, ורווח לה כשענה שעוד זמן קצר הלוויה יוצאת מביתם והיא תוכל ללוות את בתה…
שאלו אותו: איך העזת לבשר בשורה כל כך קשה לאישה כה מבוגרת? לא פחדת שהבשורה תפגע בשלומה ובבריאותה? והוא ענה תשובה שהיא חיזוק גדול – כשהשטן בישר לשרה שאברהם עקד את יצחק, הבשורה לא הייתה נכונה ולכן גם לא היו לשרה כוחות לעמוד בבשורה ופרחה נשמתה. לעומת זאת, הידיעה שהרבנית נפטרה היא אמיתית ונכונה, ואם הקב"ה גזר כך אין לי ספק שגם נתן כוחות לאמא שלה לעמוד בבשורה הקשה (מומלץ מאוד לעיין במקור המופלא בספר 'חכמת הנפש היהודית' של הרב יצחק לורינץ).
הקושי העיקרי השני הוא הרגש, וזה עוד קושי שנפגשים איתו מבוגרים וילדים כאחד. לאחר שכבר חוזרים לחיי השגרה פתאום עולה וגואה גל של עצב, של חסר ענק ושל געגוע. הגל הזה נראה כל כך ענק, שנדמה כאילו הוא יכול להטביע אותנו… ושוב, אם אנחנו נדע להיות נוכחים עם עצמנו בבוא הגל הזה, נדע להיות בנוכחות בריאה גם עם הילדים.
לפעמים נדמה שצריך להסיח מהר את הדעת, להעסיק במשהו אחר או לתת איזה ממתק. אין לשלול את הפתרון הזה, שהוא טוב ויעיל לעיתים, אבל חשוב שלא לדלג על השלב של לתת לגל הזה לשטוף אותנו, ולתת לעצב לעלות מתוכנו, כי לאחר מכן הוא ייסוג אחורה.
הרשות הזו להיות עצובים לכמה רגעים ואפילו לחצי שעה-שעה, מאפשרת לנפש להתנקות, להוציא את מה שעל הלב. אין הכוונה שיש לתת לנו או לילדינו לשקוע בדיכאון, אלא להפך: כדי למנוע את הדיכאון תנו לכם ולילדיכם להרגיש, תנו לאבל נוכחות, וכשהוא יקבל את היחס הראוי הוא ידע לפנות את מקומו גם לשמחה אמיתית שבוא תבוא.
.
