דוד דמן
כ' אייר התשפ"א
ידיעה קטנה שנשלחה אלי, פתחה צוהר לעולמו של יהודי נפלא, והעירה בי זיכרונות ילדות מתוקים. וגם: על התמונה האחרונה של החייל הקדוש
1.
לאיש שהיה חתום על ההודעה שנשלחה אלי בתחילת השבוע, קוראים יואל וואן-דייק. הכותרת של ההודעה הייתה: "סבא שלך ואבא שלי עבדו יחד בביטוח הלאומי". זה כבר היה מספיק עבורי, כדי שאחזור אליו בדחיפות, גם בלי שהוא היה מבקש זאת בנימוס. לפי שם המשפחה הייתי בטוח שמדובר ביהודי הולנדי שורשי. כבר התחלתי לגלגל על הלשון את המבטא ההולנדי, השונה בתכלית מהמבטא של אותה שפה ממש המדוברת אצלנו בבלגיה.
בסוף חזרתי למספר האנגלי שנמסר לי, והתברר שהיהודי מהעבר השני של הקו – והתעלה – דובר עברית רהוטה, אף על פי שהוא מתגורר בלונדון זה כמה שנים. שוחחנו דקות ארוכות והשיחה המרתקת החזירה אותי בבת אחת לבית של סבא דמן ברחוב השומר בבני ברק. הם גרו בבית מספר 49, ומשפחת וואן-דייק, או פאן-דייק כפי שהם מכנים את עצמם, גרה בבית מספר 37.
לאבא ז"ל של יואל, ניסים וארבע אחיותיהם קראו רבי משה והוא נפטר זה עתה. רק עכשיו הסתיימו ה'שלושים' שלו. עבור אלפי ילדים הוא היה הצייר הנפלא של ספרי הילדות שלהם, ועבור אלפים אחרים הוא היה הרב'ה האהוב של תלמוד תורה 'זיכרון מאיר' בבני ברק. עבורי, החל מאותה שיחת טלפון מרתקת עם יואל, הוא היה היהודי החרדי השני שעבד עם סבא במשרדי 'הביטוח הלאומי' בתל אביב.
הם היו החרדים היחידים בעבודה הזאת. שניהם עמדו בגבורה מול התנאים הרוחניים הירודים של המקום. כשסבא יצא לפנסיה, עזב רבי משה גם הוא. אווירת הפריצות האיצה בו לעזוב. מה ששבר אותו היה עובד שהתפאר בפניו לפני פסח על כך שרכש לעצמו שמונה כיכרות לחם שיספיקו לכל ימי החג. הוא עזב מהרגע להרגע, בלי לדעת מהיכן יתפרנס מחר.
אלו היו הימים הקשים של העולים החרדים. רובם היו עניים מרודים שעבדו בכל עבודה מזדמנת כדי להרוויח את פת לחמם. סבא הגיע מערבות סיביר, ר' משה הגיע מהולנד. עוד מעט נגיע לסיפורים של סבא על החוויות מאותו ג'וב לא נחמד בעליל, אבל הימים האחרונים והשיחות הרבות עם בני המשפחה, סיפקו לי הצצה מדהימה לדמות מדהימה-לא-פחות של יהודי בעל נפש הומייה וציורית, עדינה ואצילית, ירא שמים ותלמיד חכם, שסיפור החיים המרתק שלו יכול למלא ספר. אולי עוד יכתבו אחד כזה.
ר' משה נולד בהולנד למשפחה הולנדית רגילה. בילדותו הוא לא חלם כלל על כך שהוא יהודי, עד שפשפש במגירות ומצא מסמכים שלימדו אותו על הזהות היהודית של הוריו. ההורים המשיכו להתכחש למוצאם. הם חיו עדיין תחת הפחד המצמית מתקופת השואה והעדיפו להסתיר את יהדותם. אבל משה – לא. הוא עשה את כל דרך החתחתים בעשר אצבעותיו, מהבית בהולנד אל ארץ ישראל, שאליה הגיע כבחור צעיר ובודד, אך חרדי למהדרין. את כל הידע היהודי והתלמודי שלו הוא רכש בכוחות עצמו.
תחילה הוא התגורר באמסטרדם, שאליה עבר כדי ללמוד יהדות. הנה אנקדוטה יפהפייה: הרב מפוניבז' הגיע אז לעיר כדי לאסוף כספים, וכל הקהל עבר להתברך. כשהבחור משה עבר, קם הרב ונשק לו במצחו. מאוחר יותר, בארץ, הוא צייר את התמונה שלו על בד, והיא עדיין תלויה בסלון הבית.
2.
רבי משה היה איש אשכולות נדיר. היה לו כישרון מדהים לציור. הוא צייר בלי סוף. כשעזב את העבודה בתל אביב, הוא חיפש עבודה משרדית אחרת. לבסוף מצא את עצמו מצייר על קירות הווילה שהרב יהודה זיאת זצ"ל רכש כדי להקים בה תלמוד תורה. כשגמר לצייר, הוא הופתע לקבל מהרב זיאת הזמנה לשמש כמלמד. הוא בקושי ידע אז לדבר עברית, אבל הרב זיאת התעקש. הוא ראה כיצד הוא משוחח עם ילדים והבין שהנפש הרגישה שלו תתאים לתפקיד. לאחר תקופה, הגיע אליו הרב קרלנשטיין זצ"ל וביקש ממנו לעבור לתלמוד תורה 'זיכרון מאיר', שם כיהן כמלמד עשרות שנים. בד בבד המשיך לצייר. הוא צייר את תמונותיהם של רבים מספרי הילדות הפופולריים של אותה תקופה, ושל לא מעט חוברות לנוער שיצאו לאור באותם ימים.
הוא היה יהודי עדין נפש ונסתר בהליכותיו. הוא ישב בשיעורי תורה עלומים אצל צדיקים ונסתרים והתחבר בכל נפשו לצדיקים ולעובדי השם, אבל בבני ברק הכירו אותו כרב'ה המיתולוגי של 'זיכרון מאיר'. הוא גידל באהבה דורות של תלמידים, וכשנפטר, הם הגיעו בהמוניהם לנחם ולהעלות זיכרונות מתוקים. הם סיפרו בגעגועים על הימים הקסומים במחיצתו, על הסבלנות האין סופית שלו, ועל הארת הפנים המיוחדת שלו, שיותר מכל מקל חובלים אחר, הטתה את לבבות התלמידים לטובה. הוא קירב אותם באהבה גדולה, וכמובן צייר להם ציורים כאוות נפשם. גם כשחלה ונאלץ לפרוש ממשרתו, הגיעו אליו תלמידים לביתו כדי ליהנות בצל קורתו.
הרבה סיפורים שמעתי עליו בימים האחרונים, אבל הסיפור הבא מצא חן בעיניי מאוד. אני חושב שאין לו אח ורע. את הסיפור סיפר יהודי חשוב ותלמיד חכם שהגיע לנחם:
"הייתי תלמיד גרוע. לא הצלחתי בלימודים, עד שהחליטו להשאיר אותי שנה נוספת באותה כיתה. אבל איך משכנעים אותי להסכים לצעד המביש הזה? ההורים שלי לא ידעו מה לעשות. הם התייעצו עם רבי משה, והוא אמר להם שהוא יסדר את העניין.
"למחרת הכריז רבי משה בכיתה על מבצע מעניין: 'מי שינצח במבצע, יקבל פרס מיוחד ויוקרתי: הוא יזכה להישאר יחד איתי בכיתה לעוד שנה!' אני ניצחתי כמובן, והרגשתי על גג העולם. וזה מה שהציל אותי! את כל החיים הרוחניים שלי אני חייב לו!"
רבי משה נפטר בגיל שבעים וחמש, ובפטירתו נסתם הגולל על חייו הציוריים, תרתי משמע, של יהודי מיוחד, בודד, שהקים לא רק משפחה ענפה ומסועפת וחשובה, אלא גם אלפי תלמידים חשובים.
3.
אתמול בערב התקשרתי לדודים שלי. רציתי לשמוע אם הם זוכרים את החבר הבלתי ידוע הזה של סבא ע"ה. הדוד הרב מאיר (מ'נעלי גיל', מכירים?) נזכר בו, וגם הדוד הרב ירמיה (בעל המנגן) זכר היטב. הם לא הכירו אותו לעומק, אבל זכרו שהיה יהודי הולנדי חביב מאוד שסבא חיבב מאוד. הם גם מספרים שהוא למד בחברותא עם סבא. אבא שלי שיחיה גם זכר אותו. ומה שהכי מעניין: פתאום נודע לי שהציור הנפלא של בית הכנסת העתיק בבעלזא שהיה תלוי בביתנו בירושלים והיה חלק מנוף ילדותי – הוא פרי מכחולו. כל מה שידענו תמיד על אודות הציור היה שאיזה מכר של סבא עליו השלום צייר אותו.
השיחה עם בני המשפחה שלי הייתה הזדמנות נפלאה לשחזר את אותם מאבקים הרואיים שסבא, שהיה יהודי קדוש ופרוש, ניהל בסביבת העבודה החילונית שלו.
הסיפור היפהפה הבא שסיפר לי הדוד ירמיה, פשוט ריגש אותי. לא שומעים היום סיפורים כאלו.
סבא עבד בחדר שבו עבדו רק גברים. פעם החליט מי שהחליט לשלב בו גם אישה. עבור סבא, זה היה בלתי אפשרי. הוא ניסה למחות, אבל המנהלים החילונים לא הקשיבו לו. סבא לא חשב פעמיים. הוא לקח את שולחן העבודה שלו והתמקם בלובי הכניסה, ליד גרם המדרגות.
הוא ישב שם כמה ימים, אבל כנראה המחאה לא הניבה פרי. אז הוא עזב לחלוטין. הוא קם והלך הביתה על מנת לא לשוב יותר. סבתא דאגה מה יהיה עם הפנסיה, אבל סבא לא רצה לשמוע. מנוי וגמור היה אצלו לא לחזור לשם יותר.
במוצאי שבת אחד, מישהו דפק בדלת. בפתח עמד יהודי חילוני מבוגר. "אפשר לדבר עם אדון דמן?" שאל. היה זה המנהל הראשי של המטה של 'הביטוח הלאומי'! "אדון דמן", אמר בנימה מתנצלת, "אני רוצה שתחזור לעבודה מחר, ואני מבטיח לך שכל משאלותיך יימלאו לאלתר!"
זהו סיפור מדהים, שהיום הוא לא היה יכול להתרחש. אבל גם אז, זה היה בגדר חידוש. אבל כזה היה סבא, יהודי שהקפיד על קלה כבחמורה, עמד על דקדוקי הפרישות שלו בכל מקום שהגיע אליו, ולא עשה חשבונות של מה יאמרו הבריות. אני זוכר שבכל מקום אנשים זיהו מיד את ליבו הזך והטהור וקיבלו את הנהגותיו באהבה ובהבנה.
במשך שנים גדלנו על סיפורי המסירות-נפש האלה. השבוע התברר לנו שלמסע התלאות של סבא במשרדי 'הביטוח הלאומי', היה שותף מרתק. רבי משה פאן-דייק המנוח. יהי זכרו ברוך.
התמונה האחרונה!
זוכרים את הסיפור המטלטל מלפני שבועיים של החייל הקדוש משה מחבר הי"ד?
הגיעו אלי תגובות מרגשות של יהודים שלמדו לזכרו או הדליקו נר, אבל התגובה הבאה ריגשה אותי מאוד. היא הייתה בגדר שכר לעמלי.
זה מה שכתב לי יהודי נכבד בשם עמירם בדש מבית שמש:
"ר' דוד היקר,
"שלום וברכה!
"בשבוע שעבר נתקלתי באקראי בכתבתך 'משה מחבר קדוש'. קראתי את המילים שכתבת בהתרגשות רבה ובדמעות.
"משה הי"ד היה דודי, אחיה של אימי תבדל"א!
"השורות שכתבת עוררו בנו (ובמיוחד באמא) רגשות של כאב וגעגוע מהולים בשמחה ובגאווה.
"כאב וגעגוע, מטעמים מובנים, אך שמחה וגאווה על שום מה?
"כי משה היה צעיר מאוד במותו (רק בן 22), האמצעים היו דלים, ובנוסף משה היה צנוע וברח מכל פרסום ותיעוד. תמונות שלו נדירות ביותר, ונותרו מעט מאוד מכתבים ששלח מהמלחמה, עד שנהרג. הכתבה שפרסמת הייתה כמו דרישת שלום אחרי כמעט חמישים שנה – ועל כך השמחה!
"המכתבים שכתב לידידו הרב ר' משה ליזער מעידים על אהבת התורה שהייתה אצל דוד משה, ועל רצונו בהפצת דבר ד' – ועל כך הגאווה!
"בשם כל המשפחה ברצוני להודות לך על כתבה מרגשת מעוררת ערגה. אודה לך מאוד אם תיאות לסרוק את המכתבים המצויים בידיך או בידי הרב ליזער ולשלוח לי. כל פיסת זיכרון כזו מחיה, ולו במעט, את זכרו של משה היקר.
"כמובן שנשמח להיפגש עם כבוד הרב ליזער (אמא ומספר מצומצם של בני משפחה), כדי שיספר לנו עוד על זיכרונותיו ממשה – האם תוכל לשלוח לי את מספר הטלפון של הרב?
"מצורפת למכתבי תמונה של משה הי"ד, שצולמה מספר שעות בטרם ספג הטנק שלהם פגיעה ישירה!
"בתודה ובברכה רבה
"עמירם בדש
"בנה של יהודית לבית מחבר
"רמת בית שמש".
עד כאן המכתב. את התמונה צירפתי גם כאן, לטובת הקוראים.
