מאתיים שנה לפטירתו
ט"ז בכסלו תקס"ד.
שלוות הלילה האפל והקר הופרה באחת. פיצוץ עז נשמע ברחוב היהודים בעיר וילנא. בתים החלו לקרוס בזה אחר זה בקול רעש גדול. קירות האבן התמוטטו וקברו בין ההריסות יהודים רבים. לאחר מעשה התברר, שהפיצוץ אירע כתוצאה מאחסון לא זהיר של אבקת שרפה. התוצאות היו עגומות במיוחד – בסיומו של הלילה נמנו בין ההרוגים 31 יהודים רח"ל.
בין אותם יהודים רבים שניזוקו מאסון זה, היה גם רבי אברהם דנציג, שלמרות שבאותם ימים טרם נשא משרה תורנית, הוכר בעיר כתלמיד חכם מופלג ופוסק הלכה חשוב.
בשלהי ספרו 'חיי אדם' (כלל קנ"ה סי' מ"א) מתאר המחבר את הנס הגדול שאירע לו, שמלבד הפסד ביתו וחבלות גופניות לו ולבני ביתו, נותרה כל משפחתו בחיים.
"מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר, יכולין לתקן בהסכמה עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים וכו', וכן אנו עושים על הנס שנעשה לנו בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז כסלו, שהייתה הריגה בחצר שאני דר בו מחמת הבערה שיצאה ללהב מן פולווער (-אבק שרפה) ונפלו כמה בתים בחצר וגם בית אחד שלי.
"ומחדר שהיו שם כל בני ביתי, נפל ב' חצי חומות וקורה אחת. והחומה נפל על בתי וויטקע, עד שהיה כפסע בינה לבין המוות. וכן אשתי נתפצעה בפניה, השפה העליונה לכמה חתיכות, והשיניים התחתונים כולם נשברו בפיה. וגם בחדר שישבתי שם עם בני, נשברו החלונות והדלת, ונתבקעו החומות. וגם נעשה בגב בני ב' נקבים.
"ובכל בני ביתי כולם וממני, אין אחד שלא יצא מהם על כל פנים איזה טיפות דם. וה' יתברך ברחמיו וחסדיו חשב לנו הדם כקרבן לכפר, והצילנו ונשארנו כולנו בחיים. אף שהיה לי היזק גדול כמה מאות אדומים, החליף ה' יתברך בחסדיו דמים לדמים. וזולתנו נהרגו בעוונותינו הרבים בחצרי ל"א נפשות…
"ולמען ספר נפלאות ה', כדכתיב (תהילים קי"א, ד') 'זכר עשה לנפלאותיו', קיבלתי עלי ועל זרעי בלי נדר יום ט"ז כסלו, אחר שהוא בלאו הכי במדינתנו בהרבה קהילות יום תענית לחברה קדישא גומלי חסדים, לעשותו כמעט חציו לה' על כל פנים, ומי שיוכל יתענה. ובלילה שאחריו, יתאספו יחד תכף אחר מעריב וידליקו נרות כמו ביום טוב ולומר שיר הייחוד כולו בנעימה ובמתון, ושיר הכבוד בזמרה, ואחרי זה מזמורי תהילים במתון, ואלו הם: קי"א, קי"ו, קי"ז, כ"ג, ל"ד, ס"ו, ק', ק"ג, קכ"א, ק"ל, קל"ד, קל"ח, קל"ט, קמ"ג, קמ"ח, ק"נ. ואחרי זה לעשות סעודה ללומדי תורה למי שאפשר, וליתן צדקה כברכת ה' כפי השגת ידו. ה' ירפא שבר עמו".
בסיום ספרו 'בינת אדם' (שער השמחה סי' א'-ב') דן בדיני טומאת אוהל מחמת שרידי ההרוגים שנותרו במרתף ביתו ועל דיני קבורת הבגדים ספוגי הדם שנמצאו בחצרו.
ימי עלומיו ומינויו לרב ודיין
רבי אברהם נולד בשנת תק"ח בעיר דנציג. עוד בהיותו צעיר לימים גלה ממקומו אל העיר פראג. מורו ורבו מאותם הימים היה ה'נודע ביהודה'. במספר מקומות בספרו, מביא הוראות בשמו ומכנהו כמורו ורבו ('חכמת אדם' כלל קי"ד סי' ה'; 'בינת אדם' שער איסור והיתר אות ח' ס"ק י"ד; שם שער בית הנשים אות ז' ואות י' ועוד).
לאחר נישואיו עקר לעיר וילנא. עקב סירובו ליהנות מכתרה של תורה, עסק במסחר ולא כיהן באופן רשמי כרב, עד לשנת תק"ע שבעקבות ירידתו מנכסיו הוצרך ליטול על עצמו את עול הרבנות ושימש כדיין בעיר.
עיון בספריו מלמד שאף לפני כהונתו כרב הופנו אליו שאלות הלכתיות רבות. מרבית השאלות הובאו בספר 'בינת אדם'. גם בספר 'חכמת אדם' הובאו מספר פסקי הלכות על שאלות שנשאל למעשה. באחת מהן (הל' שחיטה כלל ג' סי' י"א), מתאר ה'חיי אדם' את עמידתו האיתנה מול שוחטי העיר שהקלו בדיני פגימת הסכין:
"ומקצת שוחטי קהילתנו הנהיגו מנהג רע יותר מזה, שכאשר נדמה להם על הסכין לאחר שחיטה שהוא רויך, אז לקחו סמרטוט קטן ושפשפו בסכין וכאשר לא מצאו אחר זה פגימה הכשירו. ברם זכור אותו האיש לטוב, מו"ה שבתי שוחט, שצווח עליהם ככרוכיא וקיבצנו יחד חכמי העיר וקראנו לכל שוחטי דמתא, ואז ציווינו לר' שבתי הנ"ל שיעשה בסכין פגימה קטנה דק שבדקין והראה לכל השוחטים וכולם הרגישו באותה פגימה, וציווינו עוד לאחד מן השוחטים לשפשף בסמרטוט על אותה פגימה ושפשף מעט ואז הראה לכל השוחטים והעידו כולם שאין כאן פגימה כלל.
"ואני הראיתי להם נגד השמש וראו כולם הפגימה ואז נבהלו כולם, וגזרנו עליהם בגזירת נח"ש שלא יעשו עוד כזאת. וברוך השם שנתבטל עד היום. אחר זה נהגו, שאם ידמו בעיניהם שהסכין הוא רויך, אז ישפשפו אותו על יד הנה והנה, עד שיסירו הרויך ואני צווחתי ככרוכיא גם על זה, אבל לא עלתה בידי. וכתבתי להגאון בעל המחבר 'בית מאיר'"…
בנו של רבי אברהם, רבי יצחק, נשא את נכדת הגר"א, בת לבנו רבי יהודה לייב. מלבד קשרי נישואין אלו, היה רבי אברהם מרואי פני הגר"א ובהקדמת ספרו על הלכות שבת 'זכרו תורת משה', שנכתב לזכר בנו משה, שנפטר בקיצור ימים ושנים, מתאר את ירידת הדורות וכותב:
"כל שכן שאין אדם יכול להתפאר בתורתו וכו', אבל יזדמן לעיתים וזמנים רחוקים, שהרי אנו זכינו לראות בעינינו מחותני אדוננו מרנא ורבנא גאון ישראל וקדושו רבי אליהו חסיד. הוא היה עיר וקדיש כאחד מן הראשונים וכל מידות שמנו חכמים בתלמידי חכמים, נראה ונגלה לכל שהיו בו, בין בתורה בין ביראה בין בהנהגותיו. וכל ש"ס בבלי וירושלמי, ספרא, ספרי, מכילתא, תוספתא וכל המדרשים היו ערוכים בפיו, ויותר מזה בפוסקים ראשונים ואחרונים, ואפילו בפירוש רש"י ותוס' כנראה מחיבוריו וכו', ויותר מזה היה חכם בחלק הנסתר וכו', אשרי עין ראתה כל אלה. דורו ראו ושמחו".
חיבוריו המפורסמים
חיבורו המפורסם על סדר 'אורח חיים' נקרא בשם 'חיי אדם' וחלק הפלפול שבו נקרא 'נשמת אדם'. למרות שמטרתו הייתה לִשְנות את דיני ה'שולחן ערוך' בדרך קצרה, הוזכרו בספרו הרבה דינים חדשים. נציין שתי דוגמאות מוכרות:
ה'שולחן ערוך' (או"ח סי' תרצ"א סעיף ד') כתב: "וצריך לכתוב 'איש' בראש דפא, 'ואת' בסופה". ומקורו מדברי ה'טור', שכתב כן על פי הירושלמי. הגר"א בביאורו על אתר כתב: "ומזה נמשך מה שכותבים עשרת בני המן בעמוד בפני עצמו ובאותיות רבתות. ושיבוש הוא, דהא לא נמסר לנו לכתוב עשרת בני המן באותיות דא"ב רבתא. אלא העיקר דמה שכתוב שם בריש דפא, היינו בריש השיטה כנ"ל".
ה'נשמת אדם' (כלל קנ"ה אות ב') דן בעניין זה באריכות, ותמה מאוד על דברי הגר"א, ולבסוף הציע לכתוב את כל המגילה בעמודים קצרים בני י"א שורות, ואז יהיה אפשר לכתוב את כל העמוד באותו גודל של אותיות, ומאידך גיסא, לכתוב את עשרת בני המן בעמוד נפרד.
בתוך הלכות יום כיפור (כלל קמ"ג) תיקן ה'חיי אדם' נוסח של עבירות פרטיות להוסיף בתוך מילות הווידוי 'אשמנו בגדנו' ובהמשך הלכות יום כיפור (כלל קמ"ד סי' כ') כותב ה'חיי אדם': "וכבר נדפס ב'חמדת ימים' התפילה שסידר. ואמנם לא כל אדם מבין הדברים רק מי שבא בסוד ה'. ומי שאינו יודע הוא לו כדברי ספר החתום. ולכן העתקתי מספרים קדמונים תפילה בלשון קל". התפילה הזו המכונה 'תפילה זכה' הועתקה בעקבות זאת כמעט בכל המחזורים שנדפסו לאחר מכן.
ניתן לומר, שאף על פי שעל חיבור 'חמדת הימים' יצאו עוררים רבים, עקב כך שה'חיי אדם' העתיק תפילה זו ופרסמה בחיבורו, הפכה אותה תפילה לנחלת הכלל, ונחשבת כמעט כחלק מתפילות היום הקדוש. ויעוין ב'משנה ברורה' (או"ח סי' תר"ז סעיף א') שכתב, שיוצאים בה ידי חובת וידוי קודם חשכה אחר סעודה מפסקת.
מלבד חיבורו 'חיי אדם' על 'אורח חיים', חיבר חיבור במתכונת דומה בשם 'חכמת אדם' על חלק 'יורה דעה' ב'שולחן ערוך'. את החיבור הזה ערך בהתאמה לסימני ה'שולחן ערוך' בעקבות המלצת רבי יעקב מליסא בעל ה'חוות דעת', שאמר לו: "אילו היה החיבור הזה מסודר על פי סימני 'שולחן ערוך' היה תועלת גדול אף למופלגי תורה, כי היה להם ה'שולחן ערוך' ללמוד וחיבורי זה לחזור בו. וכן אמר לי ידידי הגאון הגדול מורנו הרב חיים וואלוז'ין ז"ל". מלבד עצתו של רבי חיים מוואלוז'ין, התעטר החיבור בהסכמה נדירה ממנו.
בהקדמה מספר רבי אברהם שתחילה עלתה בדעתו לכתוב חיבור מעין זה גם על חלקים 'אבן העזר' ו'חושן משפט'; אולם בשל טרדותיו וצערו מפטירת בנו משה והוצאות הדפוס העצומות, השמיט חלקים אלו ותכנן לכותבם בפעם אחרת.
מלבד שני חיבורים אלו, כתב חיבור נוסף של קיצור הלכות שבת בשם 'זכרו תורת משה', כמזכרת לבנו משה שהגה בקונטרס זה בתמידות. בהקדמת החיבור מתאר את המצב העגום שלומדי תורה רבים נכשלים בהלכות שבת בסיסיות.
"כאשר ראיתי בעיניי, באחד שלמד פרק משניות בכל יום, ונִזְדַמַנוּ שנינו ללון בפונדק אחד של נכרים בשבת, וראיתי שיושב אצל מטוויה (-מכונת טווייה) וטווה. גערתי בו 'הלא שבת היום', ותמה מה מלאכה זו, כי סבר דלא מקרי טווייה רק כמו במדינתנו שטווין ביד על פלך, ואמרתי לו הלא אתה שונה במשנה 'והטווה', ומלאכת הטווייה תהיה במה שתהיה, ויאמר: 'וכי כשאני שונה אני משים על לב מה לעשות או לא, רק לקיים ללמוד התורה'. ואמרתי: 'יפה אמרו חז"ל – האומר אין לי אלא תורה, אף תורה אין לו, כי אם הלימוד אינו כדי לידע דיני התורה ומצוותיה, מה נפקא מינה בלימודו'".
פשטה הוראתו בכל הגולה
סגנונם הצח וסדרם המיוחד של חיבוריו כבשו עד מהרה את ארון הספרים, וחיבוריו נדפסו במספר מהדורות – על פי דברי רבי אברהם אבלי מווילנא בהסכמת ה'חכמת אדם', "בעודו בכפו יבלעוהו כבכורה בטרם קיץ". ספרו נחשב ספר הפסיקה החשוב ביותר בקרב יהודי ליטא, עד להופעת ה'משנה ברורה'. בהקדמת חיבורו 'חכמת אדם' הוא מתאר שבקרב יהודי ליטא התייסדו חבורות ללימוד הלכה בין מנחה לערבית, שכונו 'חבורות חיי אדם', בהן שיננו היהודים את ההלכה מתוך חיבוריו.
אך לא רק פשוטי העם מצאו עניין רב בחיבורו, אלא גם הרבנים וגדולי הדור חיבבו עד למאוד את ספריו. ה'חיי אדם' כותב שאחד מרבני וילנא אמר לו: "מה שצריך לחזור תמיד ב'שולחן ערוך' ביגיעה ב' שבועות לפחות הלכות מליחה, יכול לחזור מחיבורי ביום אחד או ב' ימים".
אמנם היו כאלו שניסו להטיל ספק בגדלותו ובמעמדו ההלכתי של הספר, בשל כך שהוציא את ספרו לאור בהיותו עדיין סוחר. כבר בהקדמת חיבורו 'חכמת אדם' כותב: "והנה ידעתי כי יתלחשו עלי ויאמרו הגם שאול בנביאים, הלא זה האיש ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ פרנקפורט ולייפסיג (-לייפציג) יותר מט"ו שנים ותורתו אימת נעשית והתורה העידה לא מעבר לים היא, שאינה מצויה לא בתגרנין ולא בסחרנין.
"דע לך אחי, כי נסיעתי למרחקים לא היה לקבץ עושר חלילה, יעיד עליו אדון הכל רק לפרנס בני ביתי וכו', ולא זזה הוראה מתוך ביתי זה יותר מעשרים שנה ולא נעשה דבר גדול בקהילתנו בלתי הסכמתי לא בכסף ולא במחיר, עד זה שנתיים שֶׁמָטָה ידי והייתי מוכרח לקבל עלי עול הוראה בקבלת פרס, שהתירה התורה לתלמידי חכמים בזקנותם. וברוך אשר עשה לי הנפש הזה מעודי שלא לאהוב ממון".
הוא ממשיך ומתאר, שאף בזמן נסיעותיו בענייני מסחרו "ויעידו עלי הסוחרים שאפילו בעת נסיעתי בלייפסיג לא מנעתי ליקח עימי גמרא ומקרא ומשנה ואפילו בשעת יריד כמעט שלמדתי בכל יום דף וחצי גמרא חוץ ממשניות".
ה'שדי חמד' (חלק ו' כללי הפוסקים סי' ט"ו אות ל"ב דף נ"ד ע"ב) מתאר בספרו את דיון זה: "'חיי אדם' ו'חכמת אדם' הם ספרים נכבדים, ומאשר נתפשטו מאוד בקרב ישראל נדפסו וחזרו ונדפסו כמה וכמה פעמים, אות היא כי כוונת המחבר רצויה לשמים ונוח לבריות. ופעם אחת הוריתי דין על פי מה שכתב בספר הנ"ל, וכשנודע לאיש פלוני תמה עלי ואמר שמקובל שאין פוסקין דין ממנו, כי המחבר לא היה רב מובהק, כי רק היה איש סוחר ולמדן וכו'.
"ואני אמרתי לו, אם קבלה לא נקבל. ועינינו רואות כי ידיו רב לו. ורשום בזיכרוני שמזכירים דבריו גדולים חקרי לב הבאים אחריו. לכן רחש לבי לרשום פה בלי נדר את אשר יזדמן לי לראות דברי רבני האחרונים המזכירים אותו לברכה.
"עיין שו"ת 'שואל ומשיב'… שהרב השואל רצה לדחות ראיית ה'בינת אדם', והמחבר כתב אליו, שראיית ה'בינת אדם' נכונה, אך חלק עליו מטעם אחר וכו'. ובשו"ת 'תפארת יוסף'… וזה לשונו: 'וראה זה מצאתי שכבר נשאל בספר 'חכמת אדם'. והגאון 'מים חיים'… כל אותה תשובה היא לפלפל על דברי הרב ב'חכמת אדם'. גם הגאון 'חתם סופר' (יו"ד סי' שכ"ז) מזכיר ספר 'חכמת אדם'. והרבנים 'תפארת ישראל'… ו'פתח הדביר'… וגדול בדורנו הגאון נצי"ב מלך בספרו הנורא 'העמק שאלה' נושא ונותן בדבריו, וכן בשו"ת שלו. וכן מזכיר דבריו בשו"ת 'דברי נחמיה' ושו"ת 'צמח צדק' החדש ובשו"ת 'בית שלמה'…
"ואחרי שראיתי שהגאון 'שואל ומשיב' כתב שהמחבר 'חיי אדם' היה תלמיד חכם גדול וצדיק, עיין שם, אמרתי פוק חזי גברא רבה דמסהיד עליה ותיסגי ליה סהדותיה. ואין צריך לרשום עוד איזה מחברים מזכירין אותו לשבח ושותים בצמא את דבריו. אף שבאמת ראיתי בכמה ספרים מרבני גאוני זמננו, לקדושים אשר בארץ ואשר הם חיים ויחיו, מחבבים דבריו ונושאים ונותנים בהם לבנות ולסתור כדרכה של תורה…
"רק זאת אגיד, כי ידידי הגאון אבד"ק בוקרסט נ"י, בספרו הבהיר 'מאורי אור' שנדפס עתה, הראה לנו לדעת שלמד כל ספר 'חיי אדם' והגיה עליו אורו". עד כאן לשונו של ה'שדי חמד'.
בספר תולדות 'ערוגת הבושם' (עמוד צ"ד) מסופר: "גם מהגאון רבי שמעון סופר ז"ל אב"ד קראקא בן מרן ה'חתם סופר' ז"ל קיבל רבנו (בעל 'ערוגת הבושם') התרת הוראה, הוא אמר לו אז בתוך השיחים, שמקובל בידו מאביו ה'חתם סופר', שנכון לכל מורה הוראה בעת הוראתו לעיין במקור ההלכה, ובאם אי אפשר לו מאפיסת הפנאי וכיוצא בו, יעיין על כל פנים בספר 'חכמת אדם' ויוכל לסמוך על הוראתו".
גם בספר 'תולדות יעקב' (על בעל ה'קהילות יעקב') מובא בשם הסטייפלר, שנהגו החתנים ללמוד לפני הנישואין את הלכות הבית היהודי מתוך הספר 'חכמת אדם'. מפי השמועה נמסר בשמו, שזהו ספר ההלכה היסודי בעניינים אלו.
רבי אברהם נפטר בתאריך ד' בתשרי תקפ"א, בהיותו בן 73 שנה. דורשי רשומות המליצו על כך, שימיו כימי חיבורו המפורסם 'חיי אדם' העולה בגימטריה 73.
