החלול מפראג

א

אנדרטת ברונזה, מצבת בכייה ומחשבות על סכנה

זו הייתה שעת בוקר שבתית. שמש אירופית הבליחה ממעטה עננים ציורי, ויצרה מזג אוויר חגיגי. הרחוב הראשי של פראג העתיקה נראה כמו צילום של גלויה. תיירים בשלל צבעים מילאו את בתי הקפה ושוחחו בעליצות שקטה. פה ושם, נגיעות של מוזיקת ג'אז נשפכו מאחת המסעדות.

היוצא דופן הרשמי ברחוב, היינו אנחנו. שני יהודים בקפוטות שחורות וטליתות צמר, מתרוצצים בין הצריחים העתיקים ומחפשים את הדרך מבית הכנסת 'ירוזלימסקה' אל רובי יוספוב, כדי להספיק קריאת התורה.

ככה כנראה מרגישים פוליטיקאים במסיבת עיתונאים. מכל עבר מנציחים אותם במצלמות. פה ושם יש גם מלוכסני עיניים, שמחייכים ומלכסנים עוד יותר, מבקשים להצטלם עם הקוריוז הוויזואלי.

למי שקצת מתמצא בהיסטוריה, אין כמו להתבלבל ברחובות פראג. כל בית מספר סיפור מרתק. אפילו ריח הקפה שמלצר בסינר שחור מוזג לאחד הסועדים, מזכיר מאמר מרתק שכתב מיודעי פרופ' מעוז כהנא על "שבת בבית הקפה של קהילת קודש פראג".

שם הוא מספר על מנהג פסול שרווח בקרב יהודי פראג, שחלקם היו נכנסים בשבת בבוקר ל"קאפע-הויז" (-בית קפה), שותים כוס ומתחייבים לשלם עבורה בראשון, ורק אז נכנסים לבית הכנסת. רבינו ה'נודע ביהודה' קרא על כך תיגר בדרשה שנשא בקהילה, ונזף באלו שלא די שנכשלים בשתיית תבשיל שהוכן בשבת, עוד הם באים לאחר מכן לבית הכנסת ומספרים את הנייעס שהם שמעו או קראו "וקול נתנו בבית ה', לבלבל אחרים מהתפילה". בסוף, לא נותרה ברירה, ונאלצו להכשיר בית קפה יהודי מיוחד עם תנאים מעניינים.

אבל עכשיו, מאות שנים אחרי, אנחנו ממהרים לתפוס מנחה גדולה בבית הכנסת היחיד שעוד פתוח.

היה לנו סימן זיהוי אחד. "תשאלו איפה הפסל של קפקא, ושם תמשיכו ישר ושמאלה", אמרו לנו יום קודם. והנה, באמצע רחוב ווזנסקיה, מאחורי שתי קבוצות ענקיות של תיירים, ראיתי אותו. פסל ברונזה שחור וענק. מה שרואים בו, זה אדם חמור-סבר שיושב על צווארו של ענק חסר גוף וחסר פנים. כשמתבוננים קצת יותר, מזהים שבעצם אין שם אדם, רק מעיל-ריק.

במרחק לא גדול מהפסל הזה, התגורר זוג יהודים פשוטים עם נגיעה בורגנית בשם העינך (הרמן) ויטל קפקא. כאן נולד להם בן, אשר אנשיל, שמיד קיבל את הכינוי פרנץ. תוך לא הרבה שנים, הוא יתגלה כילד עם נטיות דיכאוניות וכישרון כתיבה יוצא דופן. כל פרט בחיים שלו, יהיה שילוב של דיכאון וכישרון.

אם השם פרנץ קפקא לא אומר לכם שום דבר, אל תילחצו. תמיד עדיף להכיר את ה'נודע ביהודה' או את המהר"ל ושאר הקדושים של פראג. אבל במבחן עולמי, מדובר באחד היהודים המפורסמים ביותר שחיו שם. מיליוני אנשים בגלובוס קוראים את כתביו המוזרים. ועד היום, כשמדברים על בירוקרטיה אבסורדית, נהוג לכנות אותה 'קפקאית', לציין את התסכול.

"האנדרטה הזו", שמעתי את מדריך-התיירים אומר, "היא ייצוג מדויק של החילון והמודרניזם האירופי. מעיל ריק, כישרון וברזל, אבל בלי פנים ואישיות".

ב

ומה פתאום נזכרתי בפרנץ קפקא בעיצומו של קיץ ישראלי לוהט ועצבני? יש יותר מדי סיבות. אחת מהן, היא הודעה פרסומית שקיבלתי, שסיפרה שבדיוק השבוע מלאו 99 שנה ליום פטירתו (הלועזי) של אותו יהודי אומלל.

נזכרתי, שלמחרת אותה שבת נקראתי להשלים מניין בהלווייתה של יהודייה ישישה (סיפרתי על כך במגזין 'משפחה', 1530), ולאחר מכן צעדתי עם 'הרב הראשי של הרפובליקה הצ'כית' אפרים סידון, והוא הראה לי את מצבת הקבר (שמעריצי ספרות מכל העולם באים אליה להניח פרחים) ושם, מתחת לכיתוב הגרמני, יש טקסט עברי שמבכה על פטירת "הבחור המפואר מה"ר אנשיל ע"ה, בן הנעלה העניך קאפקא נ"י. ת.נ.צ.ב.ה".

בכמה מפגשים שהיו לי עם נוער חילוני שוחר דעה, השתמשתי בקפקא כנציג. אחד המסמכים הכי מצמררים שלו הוא 'מכתב אל האב', טקסט שבו הוא סוגר חשבון עם האבא החילוני שלו, שלטענתו הרס את חייו.

בתוך כל הטענות, קפקא הצעיר מטיח מילים קשות באביו, ובעצם בכל יהודי חילוני בעולם, על היהדות המזויפת שלו. "זה באמת לא היה כלום, בדיחה. אפילו לא בדיחה. ארבעה ימים בשנה היית הולך לבית הכנסת". הוא הכריח גם את הבן "וככה העברתי שם את השעות הרבות בפיהוקים ובנמנומים (שעמום כזה, לא נפל בחלקי אלא בשיעורי הריקוד שלי)".

הוא מתאר את רגע השיא של פתיחת ארון הקודש, שגם הוא היה חלול בעיניו. הוא לא הבין מה הן "הבובות העתיקות חסרות הראשים" – לא היה לו שום כינוי אחר לספרי התורה. "לא הבנתי", צורחת נשמתו של הילד, "איך זה שאתה, שיהדותך שווה כקליפת השום, יכול לבוא אליי בטענות, שאיני מתאמץ ('ולו מתוך דרך ארץ', כלשונך), לקיים גם אני משהו דומה ללא-כלום הזה".

מול היהדות המזויפת והמתבוללת של אביו, הציב קפקא בכתביו את היהודים האמיתיים, אלו שהתגוררו בפולין ובגליציה (רוצים דווקא לשמוע, הוא כמעט נהיה חתן במשפחת דיאמנט הגוראית מפביאניץ…), אלו שהתגאו ביהדותם וחיו אותה לעומקה.

כשעמדתי מול אנדרטת הברונזה החלולה ההיא, לבוש בקפוטה וטלית, ומבטי נישא אל בית הכנסת העתיק – שבו כנראה נכנס קפקא ארבע פעמים בשנה, לא יכולתי שלא לחשוב קצת פנימה.

האם מתחת לקפוטה ולכובע שלנו, יש כן נפש יהודית מחוברת?

ג

כשראיתי את תמונתו של מנהל מאפיית אנג'ל, חבוש בכובע שחור מעניין ועטור זקן מאפיר, נזכרתי שוב בקפקא. כנראה אין סופר יותר טוב ממנו שיתאר את הסיפור הזה שהתחולל כאן בשבועות האחרונים.

זה לא רק אנג'ל, זה קורה גם לרבים מאיתנו. לא פעם קורה שבן אדם זועם ועושה טעות. למשל, אדם שלוקח מגאפון ויוצא לבני ברק להפגין נגד העקרונות של התושבים, שבמקרה הם גם הלקוחות שלו. בתגובה, מתחוללת סערה קטנה. (ושוב, גם אחרי ההצלחה הגדולה, לעניות דעתי הבלתי מחייבת, 'חרם' הוא נשק מסוכן, שאם מפקירים אותו לכל דורש, הוא עלול חלילה להתהפך ולגרום נזק גם לבעלי עסקים חרדים.)

אבל למין האנושי, יש איזה עניין עם זעם. כשאנחנו זועמים, אנחנו מתחפרים ועושים עוד טעות ועוד זעם. במקרה הזה, אנג'ל יכולה הייתה ללחוש 'סליחה' רפה באותו בוקר, ולעשות נו-נו-נו למפגין הסורר, והכל היה נרגע. אבל הזעם בגרון, לא נתן.

ואז, אחרי שהזעם קצת נרגע וההיגיון חוזר, מחפשים את הסולם לרדת ממרומי העץ. עכשיו אין ברירה אלא לבוא, להתקפל, להתנצל, להתבכיין. במקום התנצלות של שורה, נאלצים לנסח מכתבים ארוכים-ארוכים של התנצלות והתרפסות. ומוסר ההשכל זועק.

ואי אפשר שלא לחשוב קצת קפקאית. אחרי שסיימנו למחות על 'כבוד התורה', ולזעוק על ביזוי גדולי ישראל – האם אצלנו הכל בסדר בתחום? כמה מטורף לחשוב שמתחת לחליפה של המוחים והמחרימים מאמש, יושבים נערים חלולים שמנסים בימים אלו להפריח שמועות ולספסר בשאלות של 'מנהיג' ו'ממשיך' בצורה נעדרת תחכום וקלאסה, שלא לדבר על העדר כבוד התורה.

תיזהרו, הציבור החרדי עוד יחרים אתכם.

ד

במהלך השנים, השתרש מונח מחודש בכמה שפות בעולם: 'קפקאיות'. כשאומרים על משהו שהוא 'קפקאי' – מתכוונים לדבר שמישהו מתאמץ לסבך אותו לחינם. בואו נגיד שעמידה בתור בדואר הישראלי, היא סיפור קפקאי מובהק. אבסורדי ומעצבן.

כמו כל בוגר שטיבל חסידי, גם אני מתקשה לחיות בעולם בירוקרטי. אילו היה תלוי בי, כל הטפסים בעולם היו מבוטלים. במקום להציג תעודת זהות בבנק, הייתי מספר שאני חבר של שר השיכון; ובמקום דרכון בנתב"ג, הייתי מקבל אישור בכתב ידו של פרוש.

אבל מסתבר שהעולם שלנו זקוק לפעמים לקצת בירוקרטיה.

תנסו לחשוב על עולם שבו כל עסקן רפואי חברה'מן לוקח סכין והופך למנתח לב. או גרוע יותר, עולם שבו כל טיפוס שיודע לדקלם כמה הלכות, הופך להיות רב. שלא לדבר על מדינה שבה אתה קונה בית, ואיש לא טרח למלא את כל הטופס של הטאבו.

נכון, התרבות החרדית מאוד לא מסתדרת עם עודף בירוקרטיה ורגולציה. טפסים ארוכים עם הרבה סעיפים, הם עסק מייגע. אנחנו מעדיפים שכל מכרז ממשלתי ייראה כמו מכירת עליות באיצקוביץ. קל, פשוט ויעיל. עם הרבה קריצות. אבל ליקום יש כללים קצת אחרים. תשאלו את קפקא.

ועכשיו, בואו נדבר על הסיפור המעצבן של תארים אקדמיים. וכאן אני עומד להסתכסך עם חלק גדול של קוראיי. בתקופה האחרונה, אנו שומעים על ח"כים חרדיים שפועלים לבטל את הרגולציה בלימודי מקצועות מסוימים, כמו למשל מטפלים בתחום הנפש.

למי שלא מתמצא בפרטים, זה עשוי להיראות כמו בשורה גדולה ("תאמין לי, המשגיח שלי בישיבה מכניס בכיס הקטן את כל הפסיכולוגים". זה נכון אגב). אבל כל מי שקצת מבין בתחום הנפש, יודע שהסרת החסם הזה עלולה לגרור גם אסון גדול.

כבר יצא לי להכיר 'פסיכולוג' שאכן למד קצת CBT ואפילו סייע לכמה עשרות בני אדם, אלא שבחוסר ידע מקצועי, גרם אסון אבחוני קולוסלי.

כשם שברור לנו שלעולם לא נכניס את הילד שלנו לניתוח אצל פרא-רופא שרכש לימודים באיזו מכללה לא מוכרת, כך והרבה יותר יש להקפיד ולדקדק בתעודותיו והסמכתו של אדם שמנתח נפשות.

רגע לפני שפותחים את המקצועות הללו לכל 'בת-של' בסמינר, כדאי לעצור את התהליך שכבר מתגלגל ולנסות לבחון באלף עיניים. לחשוב לא רק על ההשלכות הישירות, אלא על התחום כולו. כבר בימינו תחום רפואת הנפש שורץ שרלטנים ורשלנים יומרניים. מפחיד לחשוב מה יקרה ביום שיסירו עוד ועוד רגולציות.

'פרנסה' צורך גדול היא; אבל 'פיקוח נפש' דוחה גם דברים גדולים.