הלוחמים של כולנו

כנגד הקשיים במלחמת היצר אין ברירה אלא לאמץ כמה מודלים צבאיים שיכולים לחולל פלאים

שבוע נחזור לטור שהתפרסם לפני פסח בכותרת 'צו גיוס', שעסק בהבדלים שיש בין חייל שמוכן לחרף את נפשו בקרב כדי להכניע את האויב, לבין האדם הפשוט שמנסה שנים להילחם ביצרו הרע ונכשל שוב ושוב ובסוף גם מתייאש.

באותו טור סיפרתי על לוחם־יצר שהעמיק לנסות ולהבין את ההבדלים שבין שתי הזירות וכך הוא פיתח שיטה מעניינת שיכולה להועיל ולעזור.

הנקודה החשובה היא שזו לא שיטה שיכולה למגר ולהכניע כליל דחפים ויצרים, כי מלחמת היצר – בשונה ממלחמה באויב בשר ודם – היא אירוע שנמשך כל ימי חיותו של האדם. המלחמה הזאת היא תכלית בריאת האדם ועל כך מקבלים שכר בעולם הזה והבא.

במלחמה ידיעת האויב היא המפתח העיקרי, ולכן אותו יהודי הכין רשימה שמתאימה את תכונות החייל המצטיין משדה הקרב לתכונות הלוחם נגד היצר:

כדי שהקורא לא יתבלבל נקבע מראש שחייל הוא כינוי למי שנלחם בשדה הקרב הגשמי, ולוחם הוא כינוי ללוחם ביצר הרע.

הנקודה הראשונה היא החוויה ותחושת השליחות של החייל, לעומת הלוחם שמרגיש חסר ערך במאבקו. הפתרון הוא עבודה עצמית שמחזקת אצל הלוחם את הידיעה שבמלחמתו היום יומית הוא בתפקיד בכיר של תיקון עולם וביעור הרע, וככל שיצרו גדול יותר כך משימת השליחות שלו חשובה יותר. הוא נבחר משמיים להיכנס למקומות החשוכים והאפלים ביותר, כדי להתמודד עם הדברים הקשים ביותר, כי הוא יכול. גם לצדיקים שלידו יש משימות, אבל להם לא נתנו כאלו ניסיונות. הוא לוחם השייטת של עם ישראל, כנגד הרע בעולם. הוא מהבודדים שעברו את המיונים הקשים ונבחר להיכנס למקומות המסוכנים, לנקות ולנצח.

הדברים הבאים ברשימה עסקו בעוד עזרים חיצוניים שנותנים מוטיבציה לחייל, כמו מדים, דרגות, סמלים ודגלים. כל הדברים הללו יכולים להיראות חסרי חשיבות, אך הם הכרחיים ליצור זהות, שייכות, סיפוק ועוד.

אותו האיש עשה דבר מעניין מאוד: הוא הכין לעצמו  שרשרת עם דסקית, ממש כמו שיש לחיילים. הוא רשם את השם שלו ומאחור: "שיוויתי השם לנגדי תמיד". נשמע מוזר, אבל מגע המתכת על ליבו, מתחת לבגדים, עשה את העבודה והזכיר לו תמיד שהוא בתפקיד רם ונשגב.

לחייל יש אמצעי לחימה והגנה מתקדמים; ללוחם יש ציצית מהודרת וגדולה שבאמצעות כוח הדמיון מעניקה תחושה של נשק אמיתי, של 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות השם'. ובכלל, השיטה הזאת מחייבת הרבה שימוש בדמיון שמפיק הרגשה פנימית, שבסוף יכולה להפוך גם למציאות של לוחם לכל דבר.

נקודה נוספת היא כל העניין של ההכנה והערנות לקראת האויב. בעוד שחייל מתאמן ומתכונן לקרב, הוא לומד ומכיר אותו ואת נקודות התורפה, נוסף לדריכות וערנות מתמדת; הלוחם תמיד מופתע ולא יודע מאיזה צד הוא יחטוף. הפתרון הוא בדיוק זה: על הלוחם מוטלת עבודה רציפה של 'בואו חשבון': הוא חייב להכיר את עצמו ואת נקודות החולשה שלו, עליו לערוך רשימה שעוזרת לו לברר עם עצמו מה גורם לו ליפול, מתי זה קורה לו וגם מה יכול לעזור לו להימנע ממפגשים קטלניים כאלו ככל האפשר.

מודעות עצמית במלחמת היצר היא המפתח. לדוגמה: אם זה כעס – לזהות מתי, למה ואיך זה קורה וממילא להימנע מלהגיע למצבים ולזירות שבהם יש סכנה. כך גם בשאר הניסיונות.

לחייל יש יתרון נוסף: הכוח החברתי והסביבתי. הוא חלק מקבוצה גדולה שתומכת, מעודדת ומגינה והוא גם זוכה להערכה וכבוד מצד המשפחה והחברה, בעוד שבדרך כלל לוחם הוא איש בודד בכל המובנים, והוא אפילו מתאמץ להסתיר את המאבקים הפנימיים והלא מחמיאים שיש לו.

האמת שכשאני חושב על הנקודה הזאת, אינני יכול שלא להתפעל מהגאונות של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, שאחד ממפעליו הרבים היה 'צבאות השם'. הוא לקח את כל ילדי החסידות והכניס בהם תודעה של חיילים בתוך צבא של תשב"ר שמטרתם להילחם ביצר הרע. זה דבר אדיר, אלא שבהמשך החיים, כשהתמימות של הילד מתחלפת בבדידות ומורכבות, זה הולך ודועך.

אותו ידיד מציע למצוא לפחות חברותא אחת שאפשר להיות עימה גלוי ולדבר על הכל מלב אל לב, בלי פילטרים ומסננים. אני מכיר ישיבה ייחודית כזו שיש בה חברותות כאלו, לא ללימודים אלא לנפש. יש גם קבוצות ויש גם המלצה על קבוצות וירטואליות כמו 'שמור עיניך', שדרך השיתוף והתמיכה איש ברעהו מצליחות לחולל פלאות.

לחייל ברור שהאויב שלו הוא התגלמות הרוע בעולם. הוא שונא ומתעב אותו ומלא רצון לנקום ולבער אותו מהעולם. לעומת זאת אחד החסמים הגדולים המלחמה ביצר הרע הוא שבתוך תוכו של האדם הוא לא סגור עד הסוף שהוא רוצה לחיות בלי היצר הזה. כשהוא נופל הוא שבור ורצוץ, אבל אחר כך הוא רוצה אותו שוב. כמו אדם מכור. החייל גם נלחם במישהו חיצוני, הלוחם נלחם בעצמו, מלחמה של הנפש נגד הגוף.

הנקודה הזאת היא עוד מפתח בסיסי להצלחה. כל מי שהתמודד עם התמכרות קשה יודע שאם הוא הצליח לצאת ממנה בחסדי שמיים, זה היה בשלב שהיה ברור לו שזה רע לו באמת. רק אחרי הרגע הזה של הצרחה לשמיים "אינני יכול עוד", "אני חייב לעזור לעצמי, אחרת אני מת ח"ו", וגם אז, אם האדם לא מואס ברע בכל מאודו, יהיה לו קשה להצליח.

הנקודה האחרונה היא שהחייל פועל עם יעד ברור ומוגדר עד הניצחון המוחלט. התמורה למאמץ שלו ניכרת והוא זוכה לשכר, תהילה וכבוד. הלוחם צריך להבין שהניצחון שלו הוא עצם המלחמה היום יומית. יתרה מכך, הרצון והנחישות לא להתייאש ולהילחם כל יום מחדש, הם הניצחון המוחלט.

ומה עם השכר? בשביל זה חייבים קצת ללמוד באין ספור המקורות והסיפורים, ולדעת מה משיגים מפעם אחת של מאמץ והתגברות, גם אם בדרך יש הרבה נפילות, בדיוק כמו שאומר הפסוק 'שבע ייפול צדיק וקם'. אם אתה מסוגל לקום, אזי גם כאשר אתה נופל, אתה עדיין 'צדיק'.

בהצלחה, לוחמים יקרים. אנחנו זקוקים לכם.