הלנו אתם אם לצרינו

בשבועות האחרונים, שתי הצעות חוק שעלו על שולחנה של הכנסת עוררו סערה עזה ויוצאת דופן בקרב חלקים נרחבים בציבור הדתי–לאומי בישראל. הראשונה שבהן הייתה הצעת "חוק יסוד: לימוד התורה", חקיקה שמטרתה להעניק הכרה חוקתית לערך עליון זה של עמל התורה, על מנת ליצור את העוגן הפוליטי והמשפטי הנחוץ להסדר ארוך טווח עבור לומדי התורה. השנייה הייתה הוראת שעה לחוק הגיוס שביקשה בסך הכל להשעות את מעצרם של עשרות אלפי לומדי תורה בגיל גיוס המוגדרים כעת כעריקים.

התנגדותם של הארגונים הפרוגרסיביים, המנהלים דרך קבע קמפיינים נגד הציבור החרדי, לא הפתיעה איש. אבל ההתנגדות החריפה ביותר הגיעה דווקא – מלב המגזר הדתי–לאומי.

פעיל בולט בציונות הדתית ובארגוני המילואים פירסם טור שבו הוקיע את החקיקה כנעיצת סכין בגב המשרתים, התאבדות לאומית, זהו נסיון להפוך אותנו לאומה של חלאות ובעיקר זוהי "בגידה" בתורת ישראל. לשיטתו, אפילו ניסיון למנוע מעצר ומאסר של לומדי תורה על ידי המדינה היהודית הוא לא פחות מבגידה בתורה.

מודעה ענקית שהתפרסמה בעיתון המזוהה עם הציבור הדתי–לאומי, "מקור ראשון", הציגה שאלה נוקבת: "חברי מפלגת הציונות הדתית – למי אתם דואגים באמת?". המודעה, שמומנה על ידי ארגון נשים דתי–לאומי בשם "שותפות לשירות", הציגה את חברי הכנסת של הציונות הדתית שהצביעו בעד החוק כבובות על חוט המופעלות בידי עמיתיהם החרדים.

הטקסט הנלווה האשים את חברי הכנסת בתמיכה במה שכינה "חוק יסוד ביזוי התורה", לצד מתן הגנה משפטית ל"משתמטים" מפני מעצר וסנקציות. כותבי המודעה הכריזו כי תמיכה זו מהווה חילול השם ובגידה ב"תורתם של גיבורי ישראל שיצאו מבית המדרש אל הקרב".

מדהים לא פחות היה טור דעה שהתפרסם באותו עיתון ממש, שתיאר את חוק יסוד לימוד התורה כ"חוק האנטי–דתי הראשון של ישראל". במפגן מדהים של בורות קבע מחבר הטור בביטחון כי עד היום לא חוקקה מדינת ישראל אף חוק הסותר את ההלכה או את השולחן ערוך, למעט כמה חוקים "אזוטריים" כהגדרתו. רק החקיקה החדשה שמטרתה לעגן את ההכרה בלימוד התורה במדינה יהודית, עומדת, לדבריו בסתירה ללא פחות מהרמב"ם עצמו – שהרי היא מעודדת אנשים שלא לעבוד ושלא לשרת בצבא. במילים אחרות: משום שהיא מאפשרת את המשך קיומו של אורח החיים החרדי.

אם הצלחנו להגיע למסקנה העקומה שהצלת לומדי תורה ממאסר היא בגידה בתורה, או מהווה חוק "אנטי תורני", קשה שלא לתהות בשם איזו תורה הם מדברים, והאם הוויכוח הזה עדיין עוסק בשירות צבאי.

מאז פרוץ המלחמה אנחנו, ב"משפחה", השתדלנו לרוב להימנע מלהגיב בפומבי לביקורת שהגיעה מהציונות הדתית על הציבור החרדי וגדולי התורה שלו בשל העובדה שבני הישיבות לא נענו לקריאה לעזוב את בית המדרש ולהתגייס, הגם שהרגשנו שהיא עושה עוול לציבור גדול של יראי השם. לא משום שחסרו לנו תשובות, אלא משום שהאמנו שאחר הטרגדיה הגדולה ביותר שחוותה מדינת ישראל מזה עשורים, האיפוק הוא הדרך האחראית. הבנו שאין מרצים לאדם בשעת כעסו, ואין מנהלים איתו וויכוחים אידיאולוגיים בשעה שהוא קובר את מיטב בניו. לבנו יצא מהכאב הגדול מנשוא של קהילה זו, שאיבדה כל כך הרבה בנים, בעלים, תלמידים וחברים. קהילה שגילתה מסירות נפש למען עם ישראל ושילמה מחיר יקר על כך. לא ראינו כל ערך בהעמקת הקרע הכואב בלאו הכי בין שתי קהילות המחויבות לתורה וקשורות בגורל משותף.

זהו גם הרוח שנשבה גם מדבריו של כ"ק האדמו"ר מסאטמאר. בימיה הראשונים של המלחמה פירסמנו ראיון במהדורה העברית של "משפחה" עם האדמו"ר, שכידוע לכל התהום אידאולוגית עמוקה מפרידה בין בית המדרש שלו לבין הציונות הדתית. אבל האדמו"ר בחר בראיון שלא להתפלמס, אלא רק הביע אמפתיה עמוקה לכאב ולקורבן הבלתי נתפסים של הציבור הדתי–לאומי.

המראיין הצביע על כך שמי שמובילים כיום את הדרישה לגיוס בני הישיבות הם בני הציבור הדתי–לאומי. "זו טרגדיה נוראה" ענה לו הרבי; "בחודשים האחרונים נהרגו כל כך הרבה חיילים מהקהילה הדתית–לאומית. חלקם עוברים ליד בתי המדרש החרדיים, והם פשוט אינם יכולים לשאת את העובדה שהחרדים אינם מתגייסים. הם מפעילים לחץ עצום". כשנשאל כיצד על הציבור החרדי להשיב להם, הרבי נאנח אנחה עמוקה: "מה נוכל לומר? מה בכלל אפשר לומר? שהשם יעזור שנינצל מהצער הזה. זו טרגדיה עצומה. עלינו להתפלל להינצל מכך".

לפעמים ההכרה בכאבו של הזולת חשובה בהרבה מניצחון בוויכוח.

על פי הרוח הזאת קיימתי לא מכבר שיחה עם ראש ישיבה מאחת מישיבות ההסדר המובילות בישראל. שוחחנו בכנות על המתחים הגוברים בין הציבור החרדי לציבור הדתי–לאומי. שיתפתי אותו בדאגה שהעיקה עליי מאוד: בעוד מנהיגים רבים בציונות הדתית מדברים בלהט על השירות הצבאי, מעטים מדי דיברו בבהירות מוסרית דומה נגד מה שחרדים רבים חווים כמסע צלב חסר תקדים נגד לומדי התורה. הוא הקשיב קשב רב. ואז, להפתעתי, הודה לי. הוא אמר לי שהעליתי נקודה שהוא לא היה רגיש אליה מספיק. אולי, הודה, על רבנים נוספים מהציונות הדתית לדבר פומבית נגד הרדיפה שמפניה חשים כיום לומדי תורה רבים. רק שאז הוא ביקש לשתף אותי בסיפור אישי.

"אחד מבני כבר שירת מאות ימי מילואים במלחמה. לא מכבר, הוא ורעייתו לקחו את נכדתם בת השש למאפיה כדי לשמח אותה. הם שאלו אותה מה הייתה רוצה לקבל. התשובה שלה שברה את לבם: 'אני רק רוצה שאבא יחזור הביתה. אני רק רוצה שאבא לא ייפצע, ושלא ימות'". לא ידעתי במהלך השיחה שהבן אחר של אותו ראש ישיבה נפצע אנושות במהלך המלחמה וניצל בנס.

לא שכחתי את השיחה הזו. הכאב הוא אמיתי. הקורבן הוא אמיתי. במשך זמן רב האמנתי שהכאב הזה לבדו מסביר את העויינות הגוברת כלפי העולם החרדי.

אלא שבחודשים האחרונים עם התגברות הרדיפה הקשה נגד עולם התורה ולומדי התורה, מעצרים של מאות לומדי תורה, סנקציות על כלל הציבור החרדי אני מגלה שלא רק שהציונות הדתית לא משמיעה את קולה במחאה על חילול השם הנורא, אלא שגופים מתוך הציונות משמשים כחוד החנית במאבק, מקצינים את הרטוריקה נגד הציבור החרדי ובני הישיבות, ואפילו מעיזים לדבר בחוצפה ובעזות מצח כנגד גדולי התורה. פתאום הבנתי שזה לא רק מכונים וקרנות ליברליים שמנצלים את המשבר על מנת לקדם את תפיסת העולם שלהם ולנסות לפרק את עולם התורה ואת אורח החיים החרדי – מה שהם מכנים כעת: "פירוק האוטונומיה". גם בציונות הדתית, לכאורה מי שאמורה ללחום איתנו כתף אל כתף את מלחמת השם ותורתו – ישנום גופים וארגונים שארחראים לליבוי השיח ועושים הכל לטרפד כל מהלך שעשוי לסייע בהורדת הלהבות וביצירת תשתית שתאפשר לתת גם פתרונות פתרונות אפקטיביים לאתגרי הבטחון. לפתע הבנתי שארגונים אלו הם חלק ממכונת הרעל ששמה לה למטרה לפגוע בכל מערכות החיים של העולם החרדי ולקדםחינוך מחדש של הציבור החרדי.

מצער מאוד להיווכח שחלק מהארגונים המובילים כיום את המאבק נגד עולם התורה בארץ ישראל נתמכים על ידי אותן קרנות פילנתרופיות המנסות מזה שנים להנדס מחדש את החברה החרדית. בעוד שבעבר קו ברור הפריד בין מטרות שמאל פרוגרסיביות לבין הזרם הדתי–לאומי, באקלים הנוכחי הקו הזה הולך ומטשטש. ושתי המחנות מתאחדים במשימה הלא קדושה של מלחמת חורמה בלומדי התורה החרדים.

לאחרונה, פעילה אחת מתנועת "שותפות לשירות" הביעה את הרעיון בכנות מדהימה. בתגובה לדברים שכתבתי, הכריזה כי תורתו של הציבור החרדי אינה תורה כלל, שכן לטענתה אנו מסרבים לקיים את מצוות השירות הצבאי ועוברים על הלא–תעשה של "לא תעמוד על דם רעך". "התורה שלכם אינה שלמה", כתב לי אותה פעילה. "התורה שלנו כן". לא התורה מעניינת את הרבנים שלכם אלא שימור הכיתתיות. פעיל אחר, שבעבר סייע לשלב חרדים בתעשיית ההייטק, השווה בהתכתבות איתי את החרדים לרפורמים "שבוחרים לקיים רק את המצוות שנוחות להם" והוסיף שבעיניו חילונים שמשרתים בצבא הם יותר דתיים מלומדי תורה כי הם מקיימים את המצוה החשובה של שירות וגם מצוות בין אדם לחבירו.

כמה עזות מצח נדרש לדבר כך על קהילה של תלמידי חכמים, של גדולי ישראל, של יהודים יראי שמים שמדקדקים בקלה כבחמורה?

אמירות אלו הבהירו לי שיש תהום בין חלקים גדולים מהציונות הדתית לעולם התורה שבעיניהם מצוות השירות הפכה להיות המדד היחיד שייקבע מהי תורה ומהו קיום מצוות.

.לפני שנתיים קראתי מאמר שכתב ר"מ באחת מישיבות ההסדר הגדולות. הוא נדרש לשאלת היחס לצבא כגורם שמעודד חילון ויציאה מהדת. התשובה שלו הייתה לא פחות ממדהימה. "אנחנו שולחים את הבנים שלנו לצבא, למרות שאנחנו יודעים שיש סיכון שאולי חלילה הם לא יחזרו בחיים. אנחנו לוקחים גם את הסיכון שהם לא יחזרו דתיים. שני הסיכונים לא פוטרים אותנו מלקיים את המצווה הגדולה של שירות צבאי". ולזה הם קוראים "תורה המביאה לידי מעשה". לזה, ולא לקיום של ארבעת חלקי השולחן ערוך במלואם.

כמובן, לאף אחד אין ערובה להצלחה מלאה של דרך החינוך שלו. ההבדל הוא בשיווין הנפש שבו הדבר מתקבל.

מתברר שהמאבק של אותם רבנים וארגוני מחאה הוא לא על צרכי הבטחון (האמיתיים) והאיומים שניצבים בפני מדינת ישראל, הוא גם לא על השאלה כיצד הציבור החרדי יכול לשאת בעול עם חיילי המילואים וכלל החיילים שקורסים אחרי מאות ימי מילואים, כל השאלות הללו הם רק מצע לניהול ויכוח על לימוד התורה והישיבות שנבנו ועוצבו על ידי גדולי עולם, על מקומה של המדינה והצבא בעולם התורני. המשבר הבטחוני הקשה יצר בעיניהם הזדמנות להציע לציבור החרדי ולרבניו תפיסת עולם מהי תורה אמיתית, מה היא תורה שיש בה מעשה.

כמובן, אין בכך משום להכליל. ישנם בציונות הדתית גם תלמידי חכמים ואנשים רבים שהם אוהבי תורה ולומדיה. ישנם כאלו שדווקא בשעות הללו מתגלים כבני ברית אמיצים. אבל אי אפשר להתעלם מהביקורת המופנית כלפי אותו ציבור שמבקש לא רק לבטא את הקושי האמיתי שלו ולבקש פתרונות לעול הבלתי–ניתן להכחשה שהוא נושא על כתפיו – אלא, בדיוק כמו רעיו הליברליים, מקדש את המשבר, מטרפד הסדרים ורותם אותו לאותה מלחמה אידיאולוגית.

בשנתיים האחרונות נפגשתי פעמים רבות עם ארגוני המילואים מהציונות הדתית ועם ארגונים של נשות מילואים, הקשבתי קשב רב לכאב ולקושי העצום של משפחות הלוחמים שחודשים נעדרו מהבית וסיכנו את חייהם. הייתי מעורב ביוזמות של ארגונים כמו "אחיות מברזל" שרתמו אלפי מתנדבות חרדיות לסייע לנשות מילואים מדי שבוע, ויוזמות נוספות של נשים חרדיות שבכל שבוע דאגו לשלוח חלות ועגות למשפחות נשות המילואים עם מכתבי תודה ותמיכה.

לא הסתפקתי רק בסיוע ובתמיכה אלא ניסיתי לקדם פתרונות אמיתיים שיכלו לסייע להפחתת העומס הגדול של חיילי המילואים מעבר לתרומה הבטחונית החשובה שלו. ישבתי עם רבים מאותם פעילים בציונות הדתית שנלחמו למען גיוס חרדים, והצגתי בפניהם סקרים שנערכו על ידי המכון לאסטרטגיה ומדיניות חרדית שמצאו ש 70% מהגברים החרדים העובדים הביעו נכונות להשתלב בשירות מילואים משמעותי. סקרים אלו נערכו חודשים ספורים אחרי פרוץ המלחמה ולפני שהחל מסע הרדיפה בעקבות פסיקת בג"ץ. הצגתי להם את הפתרונות האפשריים שהיו יכולים לתת מענה לצרכי הצבא באמצעות גיוס של חרדים עובדים–נשואים, מבלי לפגוע כמלוא נימה בעולם התורה החרדים. הייתי משוכנע שמי שחוה באופן אישי את מצוקת הגיוס ימהר לאמץ את הפתרונות הללו. אבל לא כך היה. הם דחו כל פתרון, כל נסיון להסדרה ולהרגעה של המצב, כל דבר שהיה עשוי להנמיך את הלהבות ולטרפד את מלחמת הקודש שלהם בציבור החרדי. הארגונים הללו הופיעו בכל הדיונים שהתקיימו על חוק הגיוס ועסקו אך ורק בטרפוד כל יוזמה להסדרת מעמד בני הישיבות כשהם משמתשים בסנטימנט שקשה לעמוד מולו – הנטל הגדול של חיילי המילואים – וזה למרות שהם ידעו שיש פתרונות מיידים שיכלו להקל מאד על הנטל ולסייע בבניית אימון עם הציבור החרדי. כשניסיתי להסביר להם שרק הסדרה של מעמד לומדי התורה והפסקת הסנקציות תאפשר לקדם פתרונות משמעותיים, אמרה לי אחת הפעילות המובילות אנחנו נתעקש שבכל הסדרה יהיו סנקציות על לומדי תורה שלא התגייסו, רק כך הם ירגישו מה עבר עלינו.

המסקנה היא שהמטרה האמיתית של חלק מאותם ארגונים איננה רק שירות צבאי. המטרה היא להנדס מחדש את החברה החרדית, להגדיר מחדש את עולם התורה, ולכפות על הציבור החרדי מדרג ערכים דתי שונה. המטרה של חלקם היא להשניא ולבזות תלמידי חכמים. לקחת את בחורי החמד בני הישיבות ולהפוך אותם לקבוצה השנואה והבזויה ביותר במדינת ישראל. המטרה היא לחלל שם שמים בפרהסיה.

הבנה זו שפכה אור חדש גם על משהו שהפליא אותי במשך חודשים. לא מכבר קיים בית המשפט העליון דיון דרמטי בעתירה לבטל את מעמד פטור ממס לפי סעיף 46 לישיבות שתלמידיהן מוגדרים כעריקים – מכה כלכלית בהיקף של כ-1.7 מיליארד שקלים. במהלך הדיון, המדינה אימצה לחלוטין את עמדת היועצת המשפטית לממשלה, והבהירה כי זו הפכה לעמדתה הרשמית של מדינת ישראל.

בהכירי את שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כיהודי ירא שמיים, התקשיתי להאמין שהוא חש בנוח לראות את המדינה תומכת באופן פעיל במסע צלב חסר תקדים כזה נגד מוסדות התורה. כתבתי לו, ושאלתי כיצד הוא יכול להחשות מול עוול כה עמוק. הוא לא השיב. אבל חבר משותף קרוב ביקש ממני שלא לתקוף אותו כל כך. מדוע? בגלל שאם השר יגן באופן פומבי על עולם התורה המחיר הפוליטי בקרב קהל בוחריו שלו יהיה גבוה מדי. במילים אחרות, השתיקה שלו אמנם לא מלמדת על כך שנוח לו מהמצב, אבל היא בהחלט עשויה ללמד על ציבור הבוחרים שלו והמאבק שלהם בעולם התורה.

כמובן, אין בדברים הללו משום הכללה. יש בציונות הדתית תלמידי חכמים, ראשי ישיבות ואנשים רבים שאוהבים באמת את התורה ואת לומדיה. היו גם ראשי ישיבות ותלמידי חכמים חשובים שהשתתפו בעצרת התפילה הגדולה למען עולם התורה והביעו בכך שותפות עמוקה לכאבו של הציבור החרדי. ישנם גם מי שמתגלים דווקא בימים אלה כבני ברית אמיצים.

אבל לצד כל אלה הולך ומתבסס בציונות הדתית גם זרם אחר. זרם שמעדיף לדחות שוב ושוב כל הסדרה מעשית, משום שהמערכה החשובה מבחינתו איננה הגיוס. היא עיצוב מחדש של החברה החרדית ושל עולם התורה, תוך ניסיון לכפות על הציבור החרדי ערכים שזרים לו.

כששופט בית המשפט העליון חובש כיפה סרוגה, שופט שגדל וצמח בציונות הדתית, מאלץ את המשטרה – בניגוד לעמדתה המקצועית – לעצור לומדי תורה, ולא נשמע אף קול מחאה מהנהגה הרבנית של הציונות הדתית שהדבר הזה מנוגד להלכה, מנוגד לתורה, שזהו חילול שם שמים בפרהסיה; זה מטריד מאוד.

קשה להבין כיצד רבנים חשובים בעולם הציונות הדתית, גם אם הם חולקים על הציבור החרדי בסוגיית הגיוס, אינם מוצאים לנכון להשמיע קול ברור, לא קול הקורא לשירות צבאי – אותו שמענו היטב – אלא קול המוכן למתוח קו מוסרי. קול המוכן להצהיר כי גם אם הם מאמינים שחרדים נוספים צריכים לשרת, ישנם גבולות שלעולם אין לפרוץ: שהפללה של עשרות אלפי בחורי ישיבות היא בלתי קבילה; שפירוק עולם התורה באמצעות מלחמה כלכלית הוא בלתי קביל; שערעור על לגיטימיות של תלמידי חכמים הוא בלתי קביל.

בסיפור של קמצא ובר קמצא שעליו חרב הבית אומרת הגמרא "מדשתקו רבנן שמע מינה ניחא להו". שתיקה של ההנהגה רבנית מהציונות הדתית כשלומדי התורה נרדפים היא שתיקה של הסכמה. שתיקתן של החכמים הייתה תחילתו של חורבן הבית.

אלי פלאי הוא מו"ל קבוצת התקשורת "משפחה" ויו"ר המכון לאסטרטגיה ומדיניות חרדית.

(המאמר פורסם השבוע במהדורה הבינלאומית באנגלית של עיתון משפחה).