המוזות רועמות

תאוריית הלחימה המודרנית מקלאזוביץ ועד לבן-גוריון

א.

גם לכם קורה בימים האחרונים שפתאום הגב זקוף מדי? אוקי. אל תילחצו. הפסיכולוג שלי טוען שזה ממש-פ'סדר להרגיש ככה בימים אלו. כן, ניצחנו במבצע הזה של שמירת החומות. אבל הפעם על אמת. נקשנו בגגות, שיבשנו קווים במערות, בקיצור, הורדנו אותם על הברכיים. הראנו להם מה זה.

טוב, נכון שגם פה ושם יש עפיפונים ושרפות. ונכון גם שיש כמה וכמה הרוגים. ונכון שיש עוד לא מעט טילים במחסנים של השכנים. אבל "ניצחון", כמו שאמר פעם מחזאי בריטי, "זה בסך הכל להיראות שמח יותר מהבחור שאיתו התעסקת". אז בואו ניראה שמחים. זה קריטי. כי כמו שאמר פעם מלך הניצחונות, נפוליאון בונפרטה, "הרגע המסוכן ביותר בא עם הניצחון". ותסמכו על נפוליאון שהוא ידע על מה הוא מדבר.

ועכשיו ברצינות. מי שרק יודע להתבונן ולהתעמק במה שמתחולל כאן באזור, ממש יתקשה להיות רגוע. 'תמונת הניצחון' שעליה מדברים, רחוקה מלהיות אמינה. יותר נראה כמו הפוגה לצורך התחמשות מחודשת.

וכמו בכל הרצאה צבאית עם ניחוח אקדמית, חייבים לצטט את 'קלאזוביץ". אם אתם לא מכירים, תנסו לברר על קרל פון קלאזוביץ', הגנרל הפרוסי שמת לפני 190 שנה, אבל התאוריות הצבאיות שלו הן אבן יסוד בתורת הלחימה המודרנית. הוא הראשון שהבין למשל את הערבוב המוזר שבין מלחמה, פסיכולוגיה ופוליטיקה.

למרות שניסיתי לקרוא את אחד מספריו, גנרל גדול כבר לא יצמח ממני, כי תוך חצי עמוד הלכתי לאיבוד. ובכל זאת, מעניין לצטט כמה משפטים מעניינים שלו. "המלחמה", הוא כותב, "היא מעין זיקית המשנה את אופייה לכאן ולכאן". לדבריו יש שלושה רכיבים שנדרשים לניהול מערכה:

1. הרגש הלאומי של העם. כשהלוחמים בשטח מרגישים שהם תומך בהם, והם משוכנעים בנחיצות המערכה ובצדקתה. 2. המוכנות של הצבא. כשהמפקדים בשטח מובילים למינימום של מקריות ומקסימום ודאות. 3. החכמה והחשיבה של הממשל. במילה אחת: פוליטיקה. האם המנהיגים המדיניים רואים נכון את היעדים, והם מתווים את התוכניות ההתקפיות.

בקיצור, כשרק מנסים לחשב את מה שראינו בחודש האחרון – בשלושת הפרמטרים – כנראה שעוד מוקדם לדבר על ניצחונות. נתעלם לרגע מהעניין הצבאי – שבו אין לי שמץ מושג – וננסה להתמקד בשניים הנותרים. הפוליטיקה מעולם לא נראתה במצב מצוקה שכזה. אבל מה שיותר מטריד, הוא המרכיב הראשון: רגש הצדק והלאומיות.

אם בשנים עברו התרגלנו שבשעת מלחמה, המטורפים משתתקים, הרי שהפעם קרה ההפך. קבוצה קטנה של אנשי אליטה ותקשורת, נתמכת בסייענים ערבים-ישראלים, לא שתקה לרגע. ברגעי האסון הכי קשים, הם התעקשו להסביר לנו עד כמה אנחנו לא צודקים. ועד כמה היהודים הם הטרוריסטים שדווקא אותם צריכים לגנות.

ויש לזה השלכות דרמטיות. הנה, עבר חודש. ה'טרוריסטים היהודים' כבר נעצרו עד האחרון. ואילו ה'מוחים' הפלסטינים – זוכים לתמיכה וגיבוי. אני מבטיח שבפעם הראשונה שקראתי את עמדת הפרקליטות על הלינץ' בתל-אביב, חשבתי שזאת פרודיה מרושעת. חייכתי בנימוס.

אבל אז נחרדתי להבין שהפעם הבדיחה היא עלינו. "מחומר הראיות עלה כי הקרבן לא לבש סממנים יהודיים כלשהם", כותבת הפרקליטה. "אין די ראיות להוכיח מעבר לכל ספק סביר, שהמעשים בוצעו על רקע גזעני". הבנתם?! אז בפעם הבאה שתגידו למישהו שהולך בלי כיפה שהוא 'לא יהודי', תזכירו לו שזאת עמדת פרקליטות תל-אביב.

מלחמה היא דבר מטופש, אבל הטיפשות תמיד מנצחת.

ב.

ולנו היהודים יש מלחמות משלנו.

באחד הקטעים הכי מפורסמים של הספר 'חובות הלבבות', מתואר 'חסיד' שפגש לוחמים ששבו משדה הקרב ושלל בידם. "אמר להם: 'שבתם מן המלחמה הקטנה, שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה'. אמרו לו: 'ומה היא המלחמה הגדולה?' אמר להם: 'מלחמת היצר וחייליו'".

[אגב, אם אתם שוחרי דו-קיום, תתפלאו לשמוע שבכמה מקורות 'מחקריים' נטען שמי שהגה את המשוואה הזו, הוא הפילוסוף המוסלמי אבו-חמאד אל ע'זאלי. דמות מרתקת שספרו 'מאזני צדק' תורגם ללשון-הקודש על ידי רבי אברהם אבן חסדאי 'הנשיא' מברצלונה. יש רק בעיה קטנה ב'מחקר', שהספר של אל-ע'זאלי, חובר אחרי ה'חובות הלבבות'].

חוץ מהמסר הרוחני החשוב שיש כאן, יש כאן גם אבחון מציאות נוקב. אויבים אפשר לנצח, את ההרגלים האישיים, הרבה יותר קשה. הנה קחו דוגמה כואבת. תרשו לי לספר לכם משהו מההיסטוריה הרחוקה. לא זוכר בדיוק באיזו שנה זה התרחש, אבל זה היה בל"ג בעומר במירון. היה שם אסון נוראי, נהרגו ארבעים וחמישה יהודים.

אתם שואלים למה אין לי יותר פרטים? פשוט, כי אף אחד לא חקר את מה שקרה שם. ולמה לא חקרו? אתם שואלים. ובכן, האמת היא שאני לא ממש יודע לתת תשובה. כל אלו שהיו אמורים לדאוג שיחקרו, החליטו משום מה לעשות הכל כדי שלא יחקרו. ולא חלילה שיש להם בעיה עם חקירות. להפך, הם הכי בעד. "הם יעשו הכל, כולל הכל, כדי לבדוק". הבעיה היא שהחקירה עלולה לקחת יותר מדי זמן. אז לכן, עדיף בכלל לא לבדוק. ואם כבר לבדוק, אז ועדה כזאת שבראשה יעמוד טבח, זגג ועציץ (נקוב כמובן).

ושוב אני נאלץ להתוודות כאן בפומבי. בחודש האחרון למדתי על הפוליטיקה החרדית יותר מעשור שנים בעיתונות. ככל שאתה חופר אתה מגלה סבך של אינטרסים ובעיקר חששות. כמעט כל ח"כ הגיוני שתתפוס בצד ותשאל מה דעתו על מירון, ידבר איתך בצורה הרבה יותר הגיונית וקיצונית ממה שאפשר לשער. (למשל: "צריך לשטח את ההר"). אלא שאז אתה מראיין אותו רשמית, ופתאום אתה רואה מולך 'נוטר קרתא' שמפגיז קלישאות מסרים מטומטמות.

"אל תסבך אותי", אמרו לי יותר מח"כ אחד בשס ויהדות התורה, "תכתוב את מה שכולם אומרים. אין לי כוח להסתבך. יגידו שאני קשור ללפיד. שאני רוצה להביא רפורמים למירון. ואני גם מציע לך עצמך, אל תסתבך. תן לאחרים לעשות את זה".

ברגע האמת – מחזירים חקירה להשתקה.

ג.

קצב האירועים במדינה מזכיר לונה פארק אירופי. המרוץ לנשיאות משעמם כמו גלגל ענק, ומשפט נתניהו נראה כמו רכבת הרים מטלטלת. אבל הפעם נדבר על רכבל. משום שבניגוד לירון לונדון שכתב אחרי אסון מירון שאין בו צער על מות חרדים, לנו יש צער גדול מאסון שאירע לכל יהודי אחר.

המחשבה הזו על שלושה דורות שנספו השבוע בקריסת הרכבל באיטליה, החזירה אותי אל אותה שבת קסומה שעשיתי שם, בעיירה סטרזה, לפני שנתיים. נערך שם 'דינר' מפואר, מישהו בהפקה חשב שאוכל להדריך את המטיילים וכך זכיתי בשבת למרגלות הרי האלפים.

ביום שישי בבוקר הגענו אל אותו רכבל ידוע לשמצה. כן, אינני מהנדס, אבל לעולם לא אשכח את הפחד כשאתה תלוי על חוט בין שמים לארץ. כל רגע אתה משוכנע שהנה זה קורה. ואתה מתגלגל את ההר איברים-איברים.

"אתה רואה", לחש לי אז ידידי המרצה, ר' ישראל פנחס טירנואר. "מה שאנחנו עושים עכשיו, זה נקרא 'אמונה'". ברגע הראשון לא הבנתי. והוא המשיך להסביר כשעיניו נישאות אל ההרים. "אין שום היגיון שאנשים נורמליים יסכימו להיכנס לכזה קרון שמתנדנד על חוט. זה מנוגד לכל הרגשות הכי בסיסיים שלנו. אבל אנחנו עושים את זה בגלל שאנחנו סומכים ובטוחים שהיה כאן מהנדס אחראי שבדק ותיקן. אתה מבין, זה נקרא אמונה. בלי שום שאלות ושום התחכמויות, פשוט לסמוך על המהנדס".

ויהיו הדברים לטובת נשמת משפחות כהן ובירן.

ד.

ויש רגעים מרתקים של עונג. אחד כזה הזדמן לי השבוע, כשעליתי אל משרדי בית המכירות הירושלמי 'תפארת'. כל ביקור שם ושיחה עם חבריי הסוחרים הידענים ר' יהודה ברייער ור' אביגדור רובינשטיין – מזמן הפתעות מרתקות.

"אתה תאהב את זה", מכריז ברייער ומוציא כמה גלויות-אוויר כחולות עתיקות שעומדות למכירה בקרוב. לפי החיוך שלו אני מבין שמדובר במשהו ששווה לצטט. אני מתיישב ומתחיל להקליד שורות. מדובר במכתב ששלח האדמו"ר הלונדוני, רבי שלום משאץ זצ"ל, אל אחד ממקורבי מרן ה'דברי יואל' מסאטמר זצ"ל, בבקשה שיקרא את האיגרת כולה באוזני הצדיק.

באותם ימים תכנן הרבי מסאטמר לנסוע ארצה. הרבי משאץ ביקש ממנו לנצל את הביקור בארץ לפגישה אישית עם… דוד בן-גוריון. הרבי משאץ משוכנע שמפגש כזה יחולל שינוי בליבו של ראש הציונים. "כי עתה בבואו לארץ הקודש ויהיו בקבלת פניו כעשרת אלפי איש … ושמע הרשע (-ב"ג) מזה, אי אפשר שלא יפעל אצלו מה … וידבר איתו רכות, ולבסוף ידבר דיבורי קשות".

ו"אני מאוד תמהתי על איש גדול וקדוש כהגה"צ מסאטמר, מדוע מתעקש שלא לילך בהשתדלות. בדורות שלפנינו, כל הצדיקים והגדולים מסרו נפשם בהשתדלות עבור אחינו בני ישראל, מרן הגה"צ (-מהרי"ד) מבעלזא זצוק"ל, בעת לחמו עם הציונים וקללם בקללות נמרצות בפרהסיה על שולחנו הטהור – וכי מה בזה כי ייקח עימו איזה רבנים לילך לממשלת זדון?!" ויש אפילו אזהרה: "אם חלילה לא ילך, בוודאי בבואו לביתו נאוה קודש יתחרט, מדוע לא הלכתי".

ובטוח הרבי משאץ כי "בזכותו הגדול וזכות אבותיו הקדושים, וזכות הרבים אולי יפעל מה".

באמת מרגש.