המחנה המשותף

אחרי שנת דיכאון פוליטית, היהדות החרדית בניו יורק הרשתה לעצמה לחייך פעמיים בשבוע האחרון. בפעם הראשונה, כשהגיעה הבשורה מווירג'יניה על ניצחון המועמד הרפובליקני גאלן יאנקגין, אחרי עשור של שליטה דמוקרטית. בבחירות לנשיאות, גבר ביידן בווירג'יניה ברוב מוחץ על טראמפ, מה שרק העצים את תחושות השמחה לאיד ועורר מחדש את התקווה. בפעם השנייה, חייכה הקהילה האורתודוקסית כשהמועמד האפרו-אמריקני אריק אדאמס נבחר לראשות עיריית ניו יורק, בתמיכת הקהילה החרדית.

עוד לא אבדה תקוותם של האורתודוקסים האמריקאים. כשמאות מעסקני הקהילה יתכנסו בשבת הקרובה במסגרת סיעת 'ארץ קודש' של הסוכנות היהודית, במלון רחב ידיים בסמוך למונסי, שנשכר כולו לצורך האירוע, הם ידברו מן הסתם גם על ההתפתחות בווירג'יניה, שהדליקה נר בקצה המנהרה.

אבל אלה היו רגעים של נחת שלא משקפים את הלך הרוח הכללי המלנכולי. בהשוואה למתרחש בישראל, ניתן לדמות זאת לפרץ ההנאה הרגעי, כשיו"רית הקואליציה נתפסה מתדלקת את מכונת ההסתה, בדלק מהול בחצאי-אמיתות, לכאורה. זהו אותו סוג של מתנות קטנות, שהשמחה המוגזמת כשהן ניתנות, רק מספקת דיאגנוזה ומעידה על מצב המטופל הסובל מדיכאון מתמשך.

קו מחבר ישיר עובר בין ממשל ביידן בארה"ב לממשל בנט בישראל. מינוי השגריר החדש בישראל שעליו הוכרז בשבוע שעבר, מתאר על רגל אחת את הסיפור כולו. את השגריר האורתודוקסי דיוויד פרידמן, שהפך ליקיר המגזר ונצפה כשהוא מארגן מניין, 'בלשון הקוידש', על סיפון מטוס רה"מ בדרך לוושינגטון, יחליף השגריר טום ניידס, שמינויו אושר בסופ"ש האחרון בסנאט בעל הרוב הדמוקרטי.

אביו של ניידס הוא ראש קהילה רפורמית בעיר מגוריהם במינסוטה ואימו הייתה מורה לעברית, מה שמספר על תודעה יהודית-רפורמית עמוקה שהונחלה גם לבן. כמו שני קודמיו שגם הם היו יהודים, רוח הממשל תואמת את אופי השגריר היהודי בישראל. אם פרידמן שעבר לירושלים שיקף את הלך הרוח בממשל טראמפ, הרי שקודמו דן שפירו שישב בתל אביב והתגורר בבית השגריר בהרצליה, תאם להלך הרוח הרפורמי-פרוגרסיבי של ממשל אובמה, כמו כפפה ליד, כמו סיפורי מעשיות לעידית סילמן.

שפירו בעל האופי הנוח שהגיע כנער ל'שנת ציונות' בישראל, סיפר לי עם כניסתו לתפקיד בעברית רהוטה כי אשתו הייתה ממייסדות ארגון נשות הכותל. "אני אוהב את הקהילה החרדית, אבל אלה השורשים שלי", אמר בחיוך אדיב שהסתיר אידיאולוגיה נוקשה. כשנתניהו קידם והביא להצבעה בממשלה את 'מתווה הכותל', הוא עשה זאת במשמרת של שפירו כשגריר – בגלל לחץ שהופעל מהממשל בגיבוי הנציג הבכיר בישראל, דובר העברית.

מינויו של ניידס בעל השורשים הרפורמיים, בלחץ סנאטורים מהמפלגה הדמוקרטית, תואם את המגמה של השתלטות אנשי אובמה על מסדרונות הממשל של הסגן לשעבר והנשיא בהווה, ביידן. הנשיא האמריקאי שמתנהל בישנוניות, לא ממהר לאייש את שרשרת התפקידים במשרד החוץ והשגרירויות ברחבי העולם. את הלחץ שהוביל למינוי הצפוי בישראל, הפעילו סנאטורים מהאגף הפרוגרסיבי שלא ראו בעין יפה את העובדה שהשגרירות בישראל מתנהלת מאז כניסתו של ביידן לתפקיד, ללא שגריר מכהן. באגפי שגרירות בירושלים – שהשגריר הקודם פרידמן הקים למן המסד ועד הטפחות – הורגש ניחוח הארומה של הממשל הקודם, מה שהיה לצנינים בעיני הסנאטורים הדמוקרטיים.

השגריר החדש ניידס מן הסתם יפעל במרצ – תרתי משמע – לפתיחת הקונסוליה במזרח ירושלים, ואולי גם ברמאללה, באדיבות ראש הממשלה החלופי ושר החוץ שפליטתו-אומנותו, ושטחיותו-עמקותו. אבל אותנו כידוע, הדת מעניינת לפני המדינה, ובמישור הזה, אין ספק שהרפורמים יכולים להרגיש מעתה ועד לסוף הקדנציה החופפת בישראל ובארה"ב, בני בית ברחובות ירושלים – ולא רק באלה המובילים לכנסת ישראל, אלא גם לשגרירות האמריקאית.

בממשל החדש לא יראו עוד תמונות של יהודים חובשי כיפה שחורה המארגנים מניין לתפילת מנחה על מדשאות הבית הלבן. את הרבנים בעלי המגבעות השחורות והזמר ליפא שמלצר, יחליפו הרבות הרפורמיות בהדלקת הנרות הקרובה, כשבפיהן אותה נוסחה צורמנית של ברכת "שעשה ניסים לאבותינו ולאימותינו", שזכורה מימי הנשיא אובמה.

הרפורמים, פה ושם, בוועדת החוקה בישראל בראשות גלעד קריב, ובמסדרונות הממשל האמריקאי – הם בעלי הבית החדשים. הניסים ימתינו לקדנציה אחרת. לא בימים האלה, לא בזמן הבא, ולוואי שהם יתחוללו, כבר בקדנציה הבאה.

האבנים המתגלגלות

בדיעבד ניתן רק להצטער על כך שהנציגות החרדית לא השכילה – ואולי נכון יותר לומר: לא הצליחה – למצוא פתרון במשמרת הארוכה ורבת המהמורות בממשלת נתניהו, לסוגיית הכותל הרפורמי. על המתווה הישן שנגנז כבר דובר די והותר, למעט החלק שנוגע ליועמ"ש מנדלבליט, שעל אודותיו לא סופר מספיק – ואולי הגיע הזמן.

מנדלבליט כזכור, הוא שעמד מאחורי מתווה הכותל המקורי שאושר בממשלה, והוא שהביא, במו פיו, להימנעות השרים דאז ליצמן ודרעי בהצבעה בישיבת הממשלה. השיחות שקיים עימם לפני ההצבעה, גרמו להם להבין שהמתווה מאמץ בקווים קצת פחות כלליים ומעט יותר ברורים, את ההיתר שניתן בשעתו על ידי מרן הגרי"ש אלישיב ומרן הגר"ע יוסף.

אלמלא היה נתון עניינם המשפטי של שני האדונים הנכבדים – בעינוי דין מתמשך – בידיו של מנדלבליט שאמור להודיע על הכרעתו הדרמטית טרם פרישתו בעוד פחות משלושה חודשים, היו השניים שוברים את חובת השתיקה. שניהם יחד וכל אחד לחוד, היו יכולים לפתוח פה ולספר איך גילו רק אחרי ההצבעה, כי מה שנאמר להם מפיו של היועמ"ש לפני הישיבה, ומה שהסתתר באותיות הקטנות אחרי ההצבעה, היה דבר והיפוכו, כמו ההבדל שבין מִנהל תקין – ללפיד וגיסתו. לפחות לפי מה שמספרים השניים בשיחות סגורות, מנדלבליט אמר להם מפורשות כי לא תהא הכרה רשמית ברפורמים, וזאת בניגוד לסעיף שנחבא כפתקית בין אבני הכותל, ותיקף את ההפך הגמור, עם גושפנקא רשמית לרפורמים כזרם בעל השפעה.

ועדיין, חרף הפח שנטמן להם, לדבריהם, היה די והותר זמן אחרי שהכשל התגלה והמתווה בוטל, כדי לחפש, למצוא פתרון ולקבל החלטה חלופית. תחת ממשל אוהד לקהילה האורתודוקסית כמו זה של טראמפ, ובממשלה ישראלית שהחרדים מחזיקים את צרור המפתחות שלה כמו ממשלת נתניהו האחרונה, ניתן היה להגיע לתוצאה שהיא לכל הפחות הרע במיעוטו. האבנים המתגלגלות בכותל, נעצרו על דלתה של הממשלה החדשה שהרוח הרפורמית שולטת בה כאן בישראל, בגיבוי אמריקאי משמעותי לתפיסותיהם – מעבר לים. ככה לא בונים את חומת ירושלים.

השרים לשעבר והח"כים הבכירים – לשעבר גם כן, מסבירים כי כל מה שהיו מחליטים, היה נדחה ומתבטל ממילא, בעתירה הראשונה שהייתה מוגשת נגד המתווה. עם הקו המנחה הזה, אין טעם להעביר חקיקה בשום נושא: לא בנוגע לגיוס וגם לא לגיור כמשל. ובעצם, המשל הוא גם הנמשל – הואיל וזה בדיוק מה שהיה. גם בשתי הסוגיות הבוערות של גיוס וגיור, הסחבת הפכה לכלי עבודה במשמרת החרדית האחרונה. במבט לאחור, ייתכן שעדיף היה להעביר חקיקה שתיתקל בחומה הבצורה של בג"ץ, מאשר להותיר את ההכרעה כולה בידי הממשלה החדשה.

לתובנה הזאת יש משקל כבד במיוחד, לנוכח שרשרת המשגים של הנציגות החרדית בשנה האחרונה. כעת כולם כבר מודים, כולל הח"כים החרדים, שזו הייתה טעות ממדרגה ראשונה לאפשר לנתניהו להפר את הרוטציה עם גנץ וללכת אחרי ביבי, כמו העדר אחרי העז העיוורת, במשל הבלתי נשכח שהדביק לו מרן הרב עובדיה יוסף.

ייתכן מאוד כי כעת חיה, בעוד שנה, נכה על חטא בדיעבד, גם על ההתנהלות החרדית בתקציב האחרון. כניסה לממשלה לא הייתה באמת אלטרנטיבה, כפי שהעיד בפליטת פה נוספת יאיר לפיד, שאישר את העובדה שכולנו ידענו ולפיה ליברמן מטיל וטו על כניסת החרדים. ועדיין ניתן היה לתמחר כל הצבעה כמנהג אבותינו שישבו באופוזיציה בממשלות ישראל בעבר, רק שאנחנו, בעת החדשה והחלשה, הפכנו לסוג של נטורי קרתא – בשורות נתניהו.

גם אם מדובר במשגה בפן התקציבי, הנתק המוחלט בין החרדים לממשלה – יתרום לטובת המאבק הקרוב על הכותל. ליברמן כבר סימן זאת בקולו כקרב הבא שתוביל הממשלה, כשהפעם, החלטות הממשלה ייתקלו בקונצנזוס של התנגדות מסורתית-חרדית, ויהפכו את כולנו לשומרי החומות, נטורי קרתא, במובן הכי פשטני של המונח.

דבר סקר

המכנה והמחנה המשותף לממשלה הישראלית ולממשל האמריקאי לא מתחיל ונגמר רק בסוגיה הרפורמית. בשני עברי האוקיינוס, התקשורת עוסקת באובססיביות, לא במנהיג המכהן אלא בקודמו שאיבד את הכהונה. טראמפ כמו ביבי, כל אחד בדרכו, גדולים מהחיים הפוליטיים, בכמה מידות, על מחליפם.

ההקבלה הזאת עושה חסד עם בנט, יען כי אין מה להשוות בין נשיא בעל הוותק הגדול ביותר בוושינגטון, כסנאטור וכסגן נשיא לשעבר, שזכה בקולותיהם של למעלה משמונים ואחד מיליון מצביעים, לבין פייק-מנהיג שקיבל 273,000 קולות, שאף אותם השיג ברמייה ותוך יצירת מצג שווא. ועדיין, במדד הסקרים שמתפרסמים בישראל ומעבר לים, באותה מידה של אובססיה, שני האישים נתפסים כמנהיגים כושלים, וסובלים מקריסה בסקרים בשיעור חסר תקדים, ששום מנהיג לפניהם לא חווה בשלב זה של הכהונה.

הסקרים בישראל רק מעצימים את התסכול ומדביקים את ראש-הממשלה והשרים לכיסאות עור הצבי. בארה"ב לעומת זאת, יש להלך הרוח הציבורי משמעות עצומה לקראת בחירות האמצע, שעשויות לגרום לביידן לאבד את הרוב שהוא זוכה לו כיום, בשני הבתים.

ההפסד בווירג'יניה נמהל אצל ביידן בהקלה – כשהצליח להעביר בהמשך השבוע את רפורמת התשתיות רחבת ההיקף – משיפוץ כבישים וגשרים ועד לשיפור תשתיות האינטרנט ומבני הציבור – בסכום עתק של 1.2 טריליון דולר.

במונחים אמריקאיים, שמחת הדמוקרטים עם העברת הרפורמה שוות ערך – באווירה ולא בערך הכספי, כמובן – לצהלות העברת התקציב בישראל. ביידן שנבחר בקולותיהם של למעלה משמונים ואחד מיליון מצביעים, הצליח לאשר את הרפורמה אך ורק בשל שליטתו בשני בתי הנבחרים – מה שעשוי להשתנות בסבירות גבוהה בבחירות האמצע הקרובות, לפי הסקרים.

למרבה האבסורד, משני המנהיגים, דווקא ראש-ממשלת ישראל, שנהנה – בהונאה – מתמיכה ציבורית אפסית, יוכל לשרוד בלי לחטוף בכנף אפילו מכה קלה במהלך הכהונה. כל עוד יתמרן בתחכום עם הרוב המצומק של שישים ואחד – שכוחו בחולשתו, שום בחירות אמצע לא יעיבו על המשך כהונתו.

מורשת רבי

הרב יהודה קרינסקי – מזכיר וחבר אגודת חסידי חב"ד העולמית שהחסידים מכנים בפשטות: ר' יודל – הוא דמות מופת בהוויה החב"דית. במשך שלושים ושש שנים שימש מזכירו האישי של הרבי מלובביץ', שמינהו לעמוד בראש המרכז לענייני חינוך ושאר הארגונים המרכזיים של חב"ד בעולם – תפקיד שהוא מחזיק בנאמנות ובאחריות עד היום הזה ממש.

במה שכבר הפך גם עבורי למיני-מסורת, הגעתי בשבוע שעבר (עם שותפיי למשרד עורכי הדין, לצורך הגילוי הנאות) לכינוס שלוחי חב"ד מכל רחבי הגלובוס, כדי לפגוש בהיבטים משפטיים את ראשי תנועת חב"ד העולמית, שמגיעים לניו יורק מדי שנה בשבוע זה.

האווירה הייתה מיוחדת, אחרי הפסקה של שנה שבה התקיים הכינוס בזום בגלל מגפת הקורונה. ההקפדה הייתה מרשימה, לא רק על כללי הטקס אלא גם על הנחיות הבריאות – עם תוספת לחומרא של בדיקה מהירה בכניסה למתחם 'הבנקט' והסבה בטרקלין סמוך עד לקבלת התוצאה.

על כינוס השלוחים וייחודיותו שמעתם וקראתם מן הסתם (כמעט) הכל, ובמובן הזה טוב מראה עיניים, כשתמונה אחת של אלפי שלוחים – שווה אלף מילים. על הרב קרינסקי לעומת זאת, שמעתם כנראה פחות, וזה משום שצניעותו המופלגת של האיש, מתחרה רק עם מידת חשיבותו לשמירת צביון החסידות – גם בחלוף יותר מחצי יובל לפטירת הרבי.

לשכת הרב קרינסקי ממוקמת בצנטרום של הפיילה: בלב הפועם של חסידות חב"ד, בקומה השנייה של המבנה האדום והמוכר ב-770, בשכונת קראון הייטס בברוקלין.

משאבים לא חסרים לתנועת חב"ד, אבל בחדר הזה הפשטות שולטת. לשכתו של ר' יודל רחבה אמנם ביחס לחדרי הבניין, ומהחלונות במשרד הפינתי ניבטת השלכת הניו-יורקית בראשיתה, ירקרקה-צהבהבה ומרהיבת עין. אך בכל ממד השוואתי – לחדר שממנו מנוהלת אימפריה שכזאת בעולם האמיתי – הכל אומר צניעות.

ריהוט העץ ידע ימים טובים יותר, אך נותר במקומו כחבר נאמן לדרך שכבר ראה הכל ביחד עם האיש שיושב לפנינו על כורסת מנהלים נוחה, אך מרופטת בקצותיה. כל האווירה בחדר, כמו נועדה להבהיר ליושב ממול את ההבדל בין עיקר לטפל, ולא רק תורנית אלא גם ניהולית.

על שולחנו של הרב קרינסקי ערומים מסמכים עתיקים וחדשים, סביבו פזורים ספרי הגות – שבתוכם סימניות המעידות על שימוש תמידי. אך מה שאי אפשר להחמיץ, זה את התנוחה העדכנית של רב חסידי, בא בימים ונמרץ כמו צעיר בשנים, המתקתק על מקשי המקלדת, שולף התכתבויות ושולח הנחיות תוך כדי פגישה.

מפגישה משפטית ממוקדת, גלשה השיחה לשעתיים גדושות בסיפורים ואזכורים מימים אחרים, שהמכנה המשותף לכולם – גם ללא מחנה משותף, במקרה הזה – הוא בשתי מילים: אהבת ישראל. רק אחרי שיצאנו, גילינו שהאיש הצעיר ברוחו שמגיע למשרד מדי יום, ויודע לשלב בין הגות חסידית לאחריות מנהלתית, חגג לאחרונה את יום הולדתו התשעים. לא כהתה עינו ולא נס לחו.

חודש כסלו שחנוכה וחג הגאולה חלים בו, הוא חודש של הארה המשפיע על השנה כולה – אמר לנו הרב קרינסקי בצאתנו, עם עין צופייה בדאגה למתרחש במדינה היהודית ומהלכי הממשלה בתחום הדת, שעלולים להביא להרס הסטטוס-קוו העדין, שהרבי קרא תמיד לשמור ולא לשבור.

בלהט הוויכוחים הפוליטיים שגולשים לפסים אישיים ירודים – היה משהו מרשים ויוצא דופן בדאגה הכנה של ר' יודל למתרחש בישראל. בלי לומר מילה רעה, בלי להיתפס לשפה ירודה. בשפה ברורה, אך נעימה.

אז נכון שמעבר לים הייאוש נעשה יותר נוח וקל יותר לשמור על שיווי משקל פרסונלי, אבל אולי גם לנו כאן בישראל יש מה ללמוד מיהודי חכם ובא בימים כמו הרב קרינסקי. עלטה לא מגרשים בהבערת הצד שכנגד. את השיח הירוד, השקרים, ההסתה והבדיות, תנצח רק האמת, שתאיר אך לא תשרוף את הדרך. באנו חושך לגרש, בידינו אור ולא אש.