בפרק הזה נכיר את מסוגלות בוני הבניין, נתרגם את האמון למעשה
ארבעה נערים עברו מסלול תופת של מחנות ההשמדה באירופה ושל שדות הקטל בלטרון – וניצלו. הם שרדו בגוף והגיעו לעמק ליפתא, בכניסה לירושלים.
מה את עושה כאשר מגיעים לבניין שלך שכנים חדשים?
שלום / שלט / עוגה / הצעת עזרה / אחר?
מה את עושה אם את שומעת שהשכנים החדשים הם ניצולים, שרידים מהטבח הנורא. בלי משפחה, כמעט בלי ידידים מהיישוב, שלא לדבר על הבית שלא נותר ממנו זכר.
מה את עושה אז?
גם את מרגישה שהטבעיות הפשוטה הולכת ונעלמת?!
מרגישה את ההליכה הזהירה על הקרום הדק. את הפחד, את הרחמים?
רבקה ליבא טננבוים פגשה את ההתמודדות הזאת ליד דלת הבית שלה: ארבעה נערים. שרידים יחידים מעולם שלם שנעלם. הם השכנים החדשים.
דלת הבית שלה הייתה ממוקמת באותו זמן בליפתא. ליפתא, למרגלות הכניסה לירושלים. מכירה? במלחמת השחרור היא פתחה את שעריה לפליטי ירושלים המופגזת.
הנערים הגיעו להיות שומרי השכונה המבודדת. היו בודדים ונהיו יותר ויותר בודדים. טבעות של רחמים סגרו עליהם, הם נאבקו כדי לא להיות נזקקים. שנאו את כולם והיו מיואשים מהעולם.
שולי חברתי ממשיכה לספר לי על סבתא שלה, רבקה ליבא טננבוים. "סבתא ליבא התנהגה ממש אחרת".
היא דפקה להם על הדלת. נכנסה והניחה מגש עוגות מעוצב, לא פרוסות לחם, ובכלל לא נבהלה משתיקתם הצועקת. דפקה למחרת עם מגש עוגות חדש, ביקשה את המגש מאתמול למרות ה"אלם" שגזרו על עצמם ונזפה בהם על שהמגש מלוכלך. הם היו בהלם אבל הדיחו והגישו לה. כאשר ביקשה מהם לנגבו במגבת כלים ולא להחזיר עם נטיפות מים, בלעו את לשונם בתדהמה. אגב, לראשונה הם אכלו ממה שהביאו להם.
היא לא התבלבלה, וציינה בפניהם ביום קר אחד שהם נראים די מחונכים. "אז למה הג'קטים שלכם קרועים? ולמה אתם לא מבקשים משכנה חוט ומחט?" לא פחדה לדבר, דרשה וגם גערה.
אחת מנקודות השיא המרגשות הייתה כאשר הצטופפו כולם בפתח ביתה כדי להביא לה את חולצותיהם לתיקון. משם העניינים המשיכו רק לכיוון הטוב.
הם חשבו לעצמם: "אם אנחנו לא מושא רחמים ואובייקט טיפול – אז אולי אנחנו אנשים נורמליים, שבאים אליהם בדרישות – כמו אל אנשים נורמליים. ואולי, אולי יום אחד יהיו לנו חיים רגילים של אנשים".
לתת אמון אמיתי בילדים זה לראות את כוחות הנפש הפנימיים שלהם. להאמין במסוגלות. ביכולת. להתבונן בפנים האמיתי, בחלק אלוק-ה ממעל, ולחזות במרחבי הנשמה האדירים.
אם הילדים שלנו מסוגלים, אנחנו לא מוותרות. למה שנוותר להם ועליהם?
ואם הילדים שלנו יכולים וחזקים, אז אנחנו יכולות להפסיק את הצעדות המתודרכות על קליפות הביצים וללכת פשוט ויציב:
"לבית ספר הולכים גם אם לא הכי מתחשק…"
"טלפון לחברה בשתיים בלילה אינו אפשרי".
אלה ממש לא רק מילים. אלו שדרים שעוברים מעל, מתחת ומכל הכיוונים. אתה יכול. את מסוגלת.
האמון הוא מתנה. יש לו כוח של קרקע מוצקה גם אם רועדים מעליה דברים.
"לפני שנים", מספרת לי חסידה, קב"סית בבית שמש, "הייתי מורה במקום מסוים. היה לי תלמיד בכיתה ב' בשם יהודה. השקעתי בו הרבה. עבדתי גם בלחבר את הלב שלו לקב"ה. המשפחה היגרה איתו לארה"ב.
היא רחוקה, אבל הקשר עוד נשמר. פעם בכמה זמן, ככה ב'יום של מעשים טובים', אני מתקשרת אל יהודה: 'מה שלומך? אתה מניח תפילין? ומה עם שיעור תורה?'
הוא תמיד רוצה. אבל לא תמיד מוצא… את הזמן, את המקום, את הדמות.
ואני מנסה להציע 'אולי כדאי שתשאל את הרב? אולי חבר? אולי בבית הכנסת?'
הוא בטח כבר עוקף אותי בגובה, אבל אני מתקשרת ומושיטה חוט וחבל. את, שרה, עשית לי טלטלה".
"???"
"את העברת אצלנו בצוות תוכנית העצמה 'שלג כצמר'. הייתה לי חוויה עוצמתית, מסעירה ומטלטלת. סיפרת על רבקה ליבא טננבוים. הרגשתי חזק שבמקום שבו אני נמצאת – יש לי כוח.
את העברת את התוכנית ביום רביעי. בחמישי התקשרתי אל יהודה. פתאום מצאתי את עצמי מדברת איתו בביטחון ובאמון אמיתי. הרגשתי שהתוכנית הולכת איתי. הרגשתי שיש לו יכולת ומסוגלות. אמרתי לו: 'יהודה – אם אתה באמת רוצה, אתה תדאג לעצמך! אני בטוחה. אתה תחפש ואתה תמצא. אולי שיעור ב'עין יעקב', אולי במשנה. אם אתה באמת רוצה, אתה תצליח'.
הרגשתי את זה כל כך אמיתי. הרגשתי שאני סומכת עליו. ואני גם לגמרי בטוחה שזה הרצון האמיתי שלו. הרגשתי שהוא גם הרגיש. וזאת הייתה מתנה אמיתית".
איתך מאמינה
שרה
כלי עבודה בפעם הבאה שאת רוצה לוותר לאחד הילדים על משימה שנכון שיעמוד בה, ושהוא מסוגל לה – תראי אותו מסוגל, יכול ומלא כוחות. משם תרגישי בעצמך מה את רוצה לומר לו.
משפט יסודי אמון הוא חוט משי דק – דרישה בלי ויתור, עם אהבה גדולה.
