העיתונים של פעם

הזמנים מתחלפים, משתנים ומושגחים

אחרי ככה וככה שנים שבהן הקפדתי לקום כל בוקר ולקרוא את העיתון בשקידה – מהכותרת הראשית ועד להודעות בית המרקחת – אני קם ומכריז: אינני יכול עוד. ייתכן שזה הגיל שמתקדם והולך. כלי העיכול פשוט לא מצליחים לעמוד במעמסה.

יש לי חשד קל שזה לא רק אני. משהו בקצב של החדשות העולמיות נכנס להילוך כל כך מהיר, שגם אדם צעיר ומרוכז יתקשה להחזיק ראש. כל הסיפור נהיה המוני מדי. אפילו במודעות המאורסים כבר אי אפשר להתמקד. עשרות שמות, שאת חלקם אתה מכיר עוד מ'המהדורה הראשונה' של הסבא שכבר נפטר, מאות בתים. וכן גם בספרי המתים כבר קשה להחזיק ראש.

ואני לא נכנס לכל מה שקורה בידיעות שבאמצע. והפרסומות. והדיווחים. והפרשנויות.

לי אישית כל העסק מרגיש קצת כמו הסיפור של איוב: "עוד זה מדבר וזה בא". לפני שאתה קולט שמישהו תקף, מישהו כבר החזיר. כל הזמן אתה בחדשות האתמול. עוד לפני שסיימת את הידיעה הראשונה, מתברר שהיא כבר לא רלוונטית.

ובכן, אני מעביר את שרביט קריאת העיתונות אל הדור הבא. אני את שלי עשיתי, כמו שאמרו. עכשיו זה שלכם. בדור שלכם יש אמצעים טובים לריכוז. כל מיני כימיקלים שיזרזו את המערכות שם במוח. ואם אתם כבר עם הכימיקלים, תחפשו גם דברים שמטפלים בחרדות ודיכאון.

רק דבר אחד תבטיחו לי: תקראו גם את הטור ההוא בסוף העיתון. יהודים צריכים להתפרנס. אתם לא באמת חייבים לקרוא עד הסוף. אבל מדי פעם, לעלעל, לרפרף, לעקם אף ולהגיד "מבלבל ת'מוח". כן, ככה עשו את זה בדור שלנו.

בשלב זה אתם בטח שואלים את עצמכם מה אני הולך לעשות בכל הזמן שהתפנה לי? ובכן, מסורת היא מסורת. ארוחת בוקר אוכלים עם עיתון. אז בשבועות האחרונים מצאתי פתרון מושלם.

גיליתי מצבור דיגיטלי עתיק של עיתונים ישנים מפעם–פעם, כשהעולם עוד היה עולם. כשמלחמה ארכה כמה שנים רצופות. כשידיעה חדשותית הגיעה רק אחרי שבוע, כשהכתב כבר הבין את התמונה המלאה. אלו עיתונים שאני עוד מסוגל לקרוא.

יש רק בעיה אחת. האותיות קצת שבורות, השפה גבוהה – וברוב המקרים גם כתובה באידיש עם נטיות גרמניות – אבל זה מה יש. תאמינו לי שיותר קל לקרוא "היינט" מווארשה של תר"צ, מאשר כל עיתון ישראלי של שלהי תשפ"ה.

הנה, בואו אקריא לכם כמה קטעים.

רגע, מה התאריך היום?

אוי לא. י"ז באלול.

אם גם אתם בני הדור השלישי עם נטיות חרדיות, התאריך הזה הוא אחד המפחידים בחייכם. כן, היום זה התחיל. הטנקים הגרמניים ששעטו פנימה, אל תוך הממלכה הפולנית שלנו. אוי איזו השפלה זו הייתה.

כל כך הרבה סיפורים סיפרנו לעצמנו. שיש לנו מדינה עצמאית וחזקה. עם חיל פרשים נפלא. עם מרשל פילסודסקי אמיץ ומגודל שפם. הנה תקראו בעמוד הראשון של הדער מאמענט משבוע שעבר, ט' באלול תרצ"ט. זה באמצע העמוד, אחרי הכותרת הראשית שמספרת על מכתבו של צ'מברליין "צו היטלערן". (רק שבוע אחרי זה הם יבינו שלא מזכירים את השם הזה בלי 'יימח שמו וזכרו').

הנה, יש כאן ריאיון מיוחד עם המרשל רידז–שמיגלי, ששבוע הבא יוכתר כמפקד הצבא שלנו. תקראו את הכותרת האמיצה שלו: "פוילען וועט זיך נישט בויגן", הוא מכריז. פולין לא תיכנע! היא גם לא תסכים לפשרות (קאמפראמיסן). חשבנו שאפשר ללכת לישון רגוע. בעמודים הבאים פרסמנו מכירת כרטיסים אחרונים להצגה 'יאשע קאלב'.

והנה תראו מה קרה לנו בבוקר הזה. כל האדמה רועדת. המטוסים מפגיזים ללא הרף. ולא זו בלבד, אלא שרוב מערכות העיתונים נסגרו, אף אחד לא מעדכן אותנו מה קורה. אבל הנה, השגתי לכם עותק נדיר של המתחרה, ההיינט, מי"ז באלול תרצ"ט.

כאן כבר אפשר לזהות פחד. כותרת על מפציצים גרמניים (דייטשער באמבען–אעראפלאן) שמרחפים מעל המדינה שלנו. אוי טאטע. מאמר המערכת כבר ממש לחוץ. יש לו שאלה אחת: "האם הנס אכן יתחולל?" אפשר למשש את הפחד. העיתונאי שכתב את זה ממש מרגיש שמשהו עומד לקרות. עוד לא ברור לו שבתוך שנתיים כל רבבות הקוראים שלו והוא עצמו ייהפכו לאפר.

אבל בואו נירגע. בעמוד האחרון יש גם בדיחות. קריקטורות. אחת מהן על חשבון רבני ורשה. מה נשאר ליהודים לעשות כאשר הכל מסביב מסתחרר? להתבדח. גם אם הבדיחות לא משהו. אבל הנה אחת, די טובה. היא קצת מספרת את כל הטרגדיה של הגאוגרפיה האירופית.

מספרים פה על מצבה עתיקה שנמצאה בבית העלמין בפראג, חרוט עליה הנוסח הבא: פה נטמן יהודי שנולד באימפריה האוסטרית, גדל במדינה הצ'כוסלובקית ונפטר בגרמניה. והוא מעולם לא יצא מעיר הולדתו פראג.

יש עוד כמה בדיחות בסגנון הזה, אבל רגע.

מה?! אתם אומרים שגם בעיתון שלכם כתוב שרוסיה פלשה עם מפציצים אל תוך פולין?! תבדקו את התאריך. אתם בטוחים שזה קרה בי"ז באלול תשפ"ה?! ריבונו של עולם, מה זה ה'רחפנים' האלו?! ואיפה העיתונאים שיספרו כמה בדיחות.

טוב, ייתכן שטעיתי. אולי העיתונים תמיד היו כאלה.

הנה העיתונים של היום.

הפעם המפציצים הם שלנו. יצאו לסבב לא ברור מעל הטריטוריה של קטאר. הפעם אלו יהודים יקרים ששלחו את האש על ראשה של משלחת מלאכי חבלה רעים. ועוד לפני שהם שבו בשלום הביתה, עם שלם קיבל את הבשורה. וכמו שנהוג אצל יהודי זמננו בכל בשורה יש ששמחים ויש שעצובים. הכל תלוי מה אתה חושב על נתניהו. (אם יתברר שהפעולה לא הצליחה, הכל יתהפך.)

כל הסיפור הזה הזכיר לי ניסוי מרתק שעליו כותב חוקר המנהיגות מיכה פופר, באחד מספריו:

קבוצה של קצינים בכירים – בדרגות רב סרן וסגן אלוף – קיבלו משאל אמריקאי. צויר בו תרחיש מצוי: "אתה מפקד גדוד באזור גדר המערכת. המפקד שמעליך הזהיר אותך שלא לזוז מהמוצב ולא להפעיל כוח בלי אישור שלו, גם במקרה שיש תקרית". עד כאן הרקע.

עכשיו הוצגו בפניהם ארבעה תרחישי המשך:

א: קיבלת התרעה שהגדר נפרצה וחוליית מחבלים חדרה כנראה. חיפשת את המפקד ולא מצאת. החלטת לקחת את החיילים ויצאתם לגדר. לא נתקלתם בשום חוליה, וכעבור שעות ספורות חזרת למוצב. לא קרה כלום.

ב: קיבלת התרעה על חדירת מחבלים בגדר. התקשרת למפקד שלא ענה. יצאת עם חלק מהחיילים. בזמן שנעדרת תקפה חוליה את המוצב וכמה חיילים נפצעו.

ג: קיבלת התרעה על חדירת מחבלים בגדר. התקשרת למפקד והוא לא ענה. יצאת עם חלק מהחיילים. נתקלתם בחוליה וחיסלתם אותה.

ד: קיבלת התרעה על חדירת מחבלים בגדר. התקשרת והמפקד לא ענה. החלטת להישאר במוצב, כמו ההנחיות שקיבלת.

עכשיו הקצינים נדרשו לדרג כל אחת מן ההחלטות. רגע לפני שתמשיכו, תנסו בבקשה לדרג בעצמכם את התרחישים. רק אומר לכם שאם בעיניכם תרחיש ג היה הכי טוב, אתם בהחלט יכולים להיות קצינים ישראלים. הם דירגו את ג הכי גבוה ואת ב הכי נמוך.

כשהציגו את השאלון בפני קצינים אמריקאים הם אפילו לא הבינו את השאלה. "מה זאת אומרת", הם שאלו, "הרי קיבלת פקודה לא לזוז מהמקום. אין שום שאלה. פקודה היא פקודה".

אבל מה שיותר מעניין הוא התפיסה הישראלית. שימו לב: בכל שלושת התרחישים הראשונים המפקד קיבל את אותה החלטה. מה שהשתנה הוא רק הנסיבות. אך מסתבר שאנחנו הישראלים נוהגים לשפוט את המנהיגים שלנו לא לפי ההחלטות שהם קיבלו, אלא לפי שורת התוצאה. מבצע מוצלח הופך בעינינו את המנהיג ל'מלך'. מבצע כושל – גם אם הוא נעשה בנועזות ואומץ – יהפוך את מקבל ההחלטה ל'לוזער'.

אולי הגיע הזמן להפסיק לחשוב כ'ישראלים' ולהתחיל לחשוב כ'יהודים'. אנחנו עושים את הפעולות הנכונות. אבל ה'מנהיג' האמיתי נמצא שם למטה, והוא שמביא את השורה התחתונה.

עינינו אליו תלויות.

ואז הגיעו היריות של צומת רמות.

ריבונו של עולם, אתה שלפניך פתוחים ספרי הזיכרונות, לא זקוק לכותרות ועיתונים. אתה יודע רזי עולם וסתרי כל חי. וגם כל היצור לא נכחד ממך.

אתה יודע, אתה מבין. אבל אנחנו אבא, לא מבינים שום דבר.

אנחנו אנשים פשוטים. ראית אותם אבא. עומדים בתחנה, נוסעים באוטובוס הציבורי לעמל יומם. מי כמוך יודע עד כמה הם אוהבים אותך אבא. אף אחד מהם לא חי במותרות. הם מנקבים את הרב־קו לוקחים את הגמרא ואת הסנדוויץ; לוקחות את התיק ואת העגלה – ויוצאים לעבוד אותך. אלו בכולל, אלו במשרדים שבהם מקבלים כסף שיחזיק את הכולל.

אתה ראית אותם. ואתה לבדך יודע מה היה שם באותו בוקר נוראי, שבו יצאו פראי האדם לטבוח בבניך האהובים. אין מי שיאמר לך מה תעשה ומה תפעל. אתה ירדת לתחנת האוטובוס ללקוט שושנים. בחרת לך את הנשמות הקדושות שרצית והותרת מזועזעים את אלו שהותרת.

אבל אתה גם יודע. מאז שסבא עקד את בנו לדבריך אנחנו לא שואלים שאלות. אתה מצווה, ואנחנו אומרים "הנני". שעות ספורות אחרי העקדה כבר עמדו שורות של ילדים וזעקו "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

במוצאי מנוחה הקרוב אנחנו עומדים לבוא עדיך, זוחלים ורועדים. לבקש 'סליחה'.

תהיה שורה אחת שנזעק אליך שוב: "פנה נא אל התלאות ואל לחטאות". נכון, יש לנו כל מיני חשבונות לסגור. אבל אבא אהוב, יש גם חשבון של תלאות. והתלאות האלו כבר בלתי אפשריות. כשל כוח הסבל. פשוט כשל.

אתה שומע אומנם אל הרינה ואל התפילה שלנו, אבל השנה, אבא, אל תסתכל על הגיטרות ועל החזנים, הבט נא אל הלבבות. ראה כי אוזלת ידנו ומפגיע אין בעדנו.

ושוב ברחמים על שארית ישראל, והושיענו למען שמך.