שלום, חבר: מה חיפש השבוע ראש המוסד הישראלי במוסדות השלטון האמריקני? • ההסכם ושברו: מי מכיר את יחסו של נשיא ארה"ב ה-46 למדינת ישראל ולנתניהו? • הקצב מבגדד: איך הפך נער עיראקי שמשפחה יהודית הצילה את חייו, לרודן מסוכן? • מיוחד: איש אמ"ן פרופ' אמציה ברעם, חוזר אל ימי מלחמת המפרץ
1.
מבקשים נקמה
אתמול (רביעי) הושבע לתפקידו נשיאה ה-46 של ארצות-הברית ג'ו ביידן.
במרוצת השנים הפך הליך ההשבעה מאירוע פורמלי, רשמי, המחויב על פי חוק, לטקס נוצץ, חגיגי, שופע מוזמנים ומפגני ראווה. בסבב הנוכחי, יחד עם הנשיא היוצא, נעדרה גם החגיגיות: הקורונה רוקנה מאדם את רחבת המוזמנים מול גבעת הקפיטול, והחרם של טראמפ השלים את תמונת המצב העגומה שבה נתונה מעצמת העולם החופשי: משבר בריאותי חריף, כאוס מוחלט בניהול מבצע החיסונים, ושני עמים החולקים ארץ אחת שזקוקה נואשות למבוגר אחראי שיאחה את פצעיה.
אמריקה של היום מפולגת. שסועה. מקוטבת. הנשיא הנכנס ביידן ניסה בנאומו לדבר אחדות, אבל חברי מפלגתו בקונגרס יבקשו נקמה. הם לא מסתפקים בכך שטראמפ עזב; הם רוצים דם, אש ותימרות עשן. לא בהכרח החומרים שמהם מייצרים פיוס לאומי.
עבורנו, בניגוד למה שנוטים לחשוב, חילוף הנשיאים מייצר הזדמנות: זה הזמן לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית; להשיב למקומה הראוי את המחויבות ההיסטורית, הדו-מפלגתית, לשלומה וביטחונה של מדינת היהודים. אחרי נאום המחלוקת בקונגרס בשנת 2015, ואחרי העימותים התכופים עם ממשל אובמה, כניסתו של ביידן יכולה לחולל מפנה. כמדומני, שמדובר בנשיא הכי פרו-ישראלי שהמפלגה הדמוקרטית הצמיחה מתוכה בעשורים האחרונים.
המסרים מוושינגטון מעודדים. קודם כל, המציאות היא שלא מאפשרת לנשיא החדש להפנות את תשומת הלב לנושאים שאינם קורונה. נוספת לכך העובדה, שהוא פשוט מעוניין לדלג מעל הטעויות של קודמו: כסגן הנשיא, ראה מקרוב את תוצאות הלחץ האגרסיבי שמופעל על בעלת הברית ישראל ועל יתר מדינות העולם.
שום דבר טוב לא יצא מהרצון "לחנך" את הישראלים, שום הישג לא נרשם מהניסיונות לקרוץ לפלסטינים, ושום בשורה לא הגיעה מהאיפוק שנרשם מול ממשל אסד כשזה הפציץ את אזרחיו בנשק כימי – הקו האדום שהציב לו הממשל האמריקני ונחצה שוב ושוב.
והיו גם הפלישה הרוסית לאוקראינה, 'נאום קהיר' וההתרפסות לעולם הערבי, ומעל כל אלו: טהרנות היתר מול ההפיכות במדינות ערב – במיוחד זו שננקטה כלפי הנשיא מובארק, כשניסה להדוף את הכוחות הפונדמנטליסטיים בארצו ולמנוע מהם להשתלט על ההנהגה.
התברר שפציפיזם טוב אולי להרצאות באקדמיה, לספרות הגותית או למצע בחירות לוועד המנהל של ארגוני זכויות אדם. לא כשאתה מנהיג העולם החופשי, שצריך להילחם נגד כוחות רשע שיגדעו כל יד פייסנית – שלא לומר תבוסתנית – שתושט לעברם.
ביידן הפנים אל הלקח. במקום רם עמנואל האגרסיבי, נקבל את מזכיר המדינה טוני בלינקן, סגן ראש המועצה לביטחון לאומי בתקופת אובמה, אישיות פרו-ישראלית מוצהרת שהתעמתה לא פעם עם הממונים עליה בעניין היחס לישראל.
2.
הראשון שמזהה
נתניהו מזהה את פגיעותו של המשמר הנכנס. הנושא הפלסטיני אמנם לא יעמוד על סדר יומו, אבל הגרעין האיראני בהחלט כן. הוא משוכנע שיצליח להיכנס לחדר המשא ומתן ולהטמיע את הסעיפים שנעדרו מההסכם המקורי. להערכתו, זה יקרה בלי הצורך להתעמת עם הממשל.
מעבר לכימיה האישית ("אני לא מסכים איתו על שום דבר", אמר עליו פעם ביידן, "אבל אני אוהב אותו"), הנשיא הנכנס רואה איתו עין בעין את הסוגיה האיראנית. הוא אמנם התנגד ליציאה מההסכם, אבל אתם יודעים מה? גם הישראלים התנגדו; להסכם וגם ליציאה ממנו.
הנשיא טראמפ ביקש לצאת, כאן ועכשיו, בלי אסטרטגיה סדורה שהייתה אמורה להבטיח כניסה מחודשת בתנאים טובים יותר. נתניהו, מדינאי מפוכח, ניסה להניא אותו מלשרוף את המועדון: הוא הציע חלופות כדי שגם יתר הצדדים החתומים ישתפו פעולה. טראמפ סבר אחרת: הוא היה משוכנע שאם יחריף את הסנקציות, האיראנים יבואו כנועים. זה לא קרה. הקנאות הדתית, נוסח המנהיג העליון ח'אמנאי, מבכרת חרפת רעב על פני כניעה לכופרים. במקום הסכם, קיבלנו העשרת אורניום מואצת שמקרבת מאוד את האייתולות לגרעין.
הכותרות מדברות על כוונתו של הממשל החדש לחזור להסכם הגרעין, אבל בירושלים כבר קיבלו מסרים על הרצון לשתף פעולה: בימים האחרונים מתקיימים גישושים בין הצדדים. לנו נודע שראש המוסד יוסי כהן, שביקר בשבוע שעבר בארה"ב, נפגש עם בכירים בממשל החדש, ועם אנשיו של מזכיר המדינה הנכנס אנתוני בלינקן. לפי אותו מקור, כהן העלה מחדש את הדרישה הישראלית, להכניס בהסכם הגרעין סעיף האוסר על איראן לחמש ארגוני טרור במזרח התיכון. בשעתו, כשנתניהו דרש זאת מהנשיא אובמה, הוא סירב. ביידן ניסה לסייע: מלבד הדאגה לישראל, הוא נחשב למקורבם של הכורדים, והיה מודאג מכך שהמיליציות השיעיות בצפון עיראק יתודלקו בכספים שהופשרו במסגרת הסרת הסנקציות.
אבל אובמה רצה לנקות שולחן. תרמה לכך לא מעט ההערכה שישראל מתכוונת לתקוף צבאית את מתקני הגרעין. הבית הלבן שחשש מכך, האיץ את שיחותיו עם האיראנים, וההמשך ידוע.
נחש צפע
אף שכבר חלפו שלושה עשורים, אני זוכר היטב את הימים ההם: ילד בן שבע שנותר בבית, עם זוג הורים עובדים, שהתחלקו בתורנות ההשגחה עלינו, הילדים. בגיחות הקצרות שעשינו עם אבא לפארק הסמוך ("פארק יונתן" ע"ש יוני נתניהו, אח של, מפקד סיירת מטכ"ל שנפל במהלך מבצע אנטבה לשחרור החטופים הישראלים), היינו מרותקים לחייל הג"א שישב בתוך מגדל צר וגבוה, ומשם, בהינתן האות, הפעיל את האזעקה. כשזו נשמעה היינו נחפזים לשוב הביתה, להסתגר בחדר האטום, ולחבוש את מסכות האב"כ, שלצידן הונחו גם מזרקי אטרופין, לשימוש במקרה של חשיפה לגז עצבים.
בימיה הראשונים של המלחמה, הפאניקה השתלטה על שגרת החיים. איומי 'הקצב מבגדד' לשגר טילים עם ראשי נפץ כימי וביולוגי, הכניסו את המדינה להיסטריה. בהמשך התברר, שסדאם בכל זאת חשש להשתמש בנשק הקטלני: לגורמי המודיעין הגיעה הקלטה מתוך ישיבה סגורה שבה הוא נשמע מעריך, שאם ישגר נשק לא קונבנציונלי לישראל, זו תגיב בנשק גרעיני.
ממשל בוש האב הציב יעד מוגדר, צנוע, למלחמה: הסגת הכוחות העיראקיים מכוויית. כדי למנוע אסקלציה, פעלו האמריקנים לשכנע את ראש הממשלה שמיר להימנע מתגובה, אם וכאשר יתממשו איומי העיראקים.
ראש הממשלה שמיר, חרף התנגדות שר הביטחון ארנס, הסכים לדרישה האמריקנית. הקואליציה המערבית הפעילה מכונת הרס אדירה מהאוויר, עם מספר גיחות עצום, ושמיר סבר שעדיף לשמור על היחסים עם ממשל בוש מאשר להתעקש על תגובה ישראלית – שלא בהכרח תתרום משמעותית ללחימה.
כשהמערכה החלה, סדאם מימש את איומו ושיגר טילי סקאד לעבר ישראל. האמריקנים, כפי שהתחייבו, ניסו לאתר, ללא הצלחה, את מחפורות הטילים, ולהשמידן מהאוויר.
בשלב הזה, שקלו בירושלים לשלוח למדבר העיראקי כוח קומנדו שיאתר את מתקני השיגור וישמיד אותם. במקביל להיערכות המבצעית, פנו אנשיו של שמיר לפרופ' אמציה ברעם, איש חטיבת המחקר באמ"ן, מומחה לעולם הערבי ולעיראק בפרט. "הם רצו לדעת", מספר לי השבוע ברעם, "מה תהיה תגובת האוכלוסייה המקומית. במדבר העיראקי התגוררו שבטים בדואים, שעסקו בחקלאות ובעיקר במרעה, ומידת הנאמנות שלהם לסדאם לא הייתה ברורה. אמרתי להם, שאם הם יהיו חמושים הם יירו בישראלים, ואם לא, הם יחפשו בכל דרך להודיע לצבא העיראקי שהם רואים יחידה ישראלית שמשוטטת באזור. בקיצור: הערכתי שאי אפשר לסמוך על כך שיראו אותנו ולא ידווחו עלינו. זה מה שמנע את הפעולה הקרקעית".
למה סדאם בחר לשגר טילים לישראל בתגובה לפעילות האמריקנית?
"מפני שלתפיסתו, אמריקה והמערב הם האויב הקטן, השטן הגדול זאת ישראל. כשהתחילו המתקפות עליו, הוא אמר: 'אני היחידי מאז 1948 שפוגע בתל אביב'. הפלסטינים בגדה המערבית, בג'נין ובשכם, עמדו על הגגות ושרו 'יא סדאם, יא חביב, אודרוב, אודרוב תל-אביב'. בשבילו זה היה כבוד עצום.
"ברחוב הערבי, אני לא מדבר על השליטים, אלא על החינוך העממי הערבי – בגני הילדים, בבתי הספר – האויב הכי נורא ושנוא הוא היהודים; לא אמריקה ולא סעודיה. ולכן, עבורו זה היה כבוד עצום, להיות המנהיג הערבי הראשון בהיסטוריה מאז 48', שהצליח להפציץ את תל אביב".
ידעתם בוודאות שהוא ישגר טילים לישראל?
"בכל הניתוחים שלי אמרתי בשכנוע מלא שהוא יגיב בירי על ישראל. כאיש אמ"ן ידעתי שכוחותיו מוצבים במדבר המערבי, ולא היה לי ספק שהוא ישתמש בהם. הוא היה מוכרח ללחוץ על ההדק כדי להשיב את כבודו. מול האמריקנים והקואליציה שהם הובילו לא היה לו סיכוי, ולכן הוא בחר בתגובה שתיתפס כמשהו הרואי.
"סדאם לא היה טיפש. הוא ידע טוב מאוד מול מי הוא מתמודד. יש לי הקלטות שהוא אומר לקצינים שלו בשיחות פרטיות שישראל היא מעצמה גרעינית. הוא חשש מהתגובה שלה".
ברעם מספר, שכבר באפריל 1990, כמה חודשים לפני שהוא פלש לכוויית, הוא הביע חשש בשיחות עם אנשיו, שישראל וארצות-הברית תפצצנה אותו בגרעין. כדי למנוע אפשרות כזאת, הוא נשא נאום פומבי בפני קציניו הבכירים, שבו הזהיר, שאם ישראל תיגע בגרגיר אדמה אחד משטחה של עיראק, הוא תופצץ בגז עצבים. "אני זוכר את זה כמו היום", משחזר פרופ' ברעם, "הייתי אז במילואים, ונדהמנו כששמענו את זה".
וכל כך למה?
"מכיוון שחודשים ספורים לפני כן, בחודש ינואר, שמיר שלח את יועצו, האלוף אברשה טמיר, לז'נבה, להיפגש עם אחיו הצעיר של סדאם, ולהעביר דרכו מסר של פיוס לנשיא.
"אברשה אמר לו: 'אין לנו שום דבר נגדכם, אתם לא גובלים בשטח שלנו, ואנחנו מעוניינים בפיוס'. אחרי אותה פגישה האח שלח מכתב לסדאם עם תוכן הדברים. בתגובה, הזהיר אותו הנשיא העיראקי מהמשך הקשר עם הישראלים. המטרה הייתה להפיג את המתח. חשבנו שגם אם לא יצא מזה כלום לפחות מפלס המתיחות ירד. התברר שטעינו. שפתאום באפריל סדאם יצא בהצהרה המוזרה שלו. לא ידענו שהוא מתכנן לפלוש לכוויית ושהנאום הזה מגיע כאזהרה מקדימה".
4.
סיפורו של קצב
סיפור חייו של סדאם חוסיין, מרתק. את המסלול לצמרת התחיל מתחתית החברה העיראקית. יתום מאב, בן לאם בעלת אישיות גבולית, שמשפחה יהודית הצילה את חייה. בשלב מסוים, נשלח להתגורר בבית דודו, קצין בצבא העיראקי. שם, בגיל עשר החל ללמוד קרוא-וכתוב, מתמטיקה ומושגים בסיסיים. כמה שנים בבית הספר הספיקו לו. בכיתה י' נטש את הלימודים והשתלב כבריון להשכיר בשירות מפלגת האופוזיציה, הבעת'.
האירוע הראשון שזיכה אותו בנקודות, היה ניסיון ההתנקשות הכושל בשליט הצבאי, הגנרל עבד אל-כרים קאסם. "הוא היה דיקטטור, אבל איש סביר", מתאר אותו פרופ' אמציה ברעם. "קאסם אהב מאוד יהודים. מתחת לפני השטח, היו לו קשרים טובים עם ישראל; במיוחד מול האויב המשותף: נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל נאצר".
מדי יום היה נוסע, במסלול קבוע ובאותה שעה, מביתו ללשכתו. משכך, לסדאם וחבריו היה קל מאוד להתחקות אחריו. אבל חוסר ניסיונם הצבאי (סדאם לא שירת בצבא), הכשיל את המבצע וכמעט שעלה להם בחיים: "הם הכינו לו מארב משני צידי הכביש כאשר שתי הכיתות מפנות את פניהן זו לזו", משחזר ברעם, "כשהם ירו בקאסם, הם בעצם ירו אחד על השני; חוליה ירתה בחוליה".
אחרי אותו אירוע, סדאם נמלט, פצוע, לדמשק, שם התקבל בכבוד מלכים על ידי ראשי מפלגת הבעת' הסורית. הוא שהה בה שנה וחצי, והמשיך ממנה למצרים, כשגם בה מקבלים אותו בזרועות פתוחות. "מבחינתם, סדאם היה גיבור", מסביר פרופ' אמציה ברעם. "הוא הרי ניסה להתנקש בחיי אויבו הגדול של הנשיא נאצר: הגנרל קאסם. בתקופה שהוא התגורר בקהיר הוא קיבל קצבה חודשית שממנה חי יפה כמה שנים".
בזמן שסדאם היה בגלות, ביצעו אנשי הבעת' הפיכה בעיראק והוציאו להורג את הגנרל קאסם. הוא חזר לבגדד והמשיך לעשות את העבודה המלוכלכת עבור בכירי המפלגה: חיסל כל מי שנחשד כמתנגד לשלטון.
תשעה חודשים בלבד החזיקה אותה הפיכה. אחד הגנרלים הצליח שוב להשתלט על ההנהגה, וסדאם, עם בכירי מפלגת הבעת', נעצרו. איכשהו, הוא הצליח להימלט מהכלא. הפעם הוא לא יצא מגבולות המדינה, והשלטונות ניהלו אחריו מרדף מתמיד. בכל לילה הוא התארח במקום אחר, וניסיונות הנפל ללכוד אותו העלו את מניותיו בקרב תומכי המפלגה ובכיריה, והוא הפך למושא ההערצה אצל המיעוט הסוני. כעבור כמה שנים, שוב ביצעה מפלגת הבעת' הפיכה, והפעם היא החזיקה מעמד שלושה עשורים.
כשזה קרה, סדאם התמנה לאחראי על ביטחון הפנים במדינה. בתחילה אחד מכמה, ובהמשך – החברות בין דודו-מאמצו לנשיא המכהן, הביאה למינויו כבוס הכל יכול של ביטחון הפנים בעיראק.
זה לא מנע ממנו, בהמשך, להדיח את הנשיא, מיטיבו, ולהגלותו לטורקיה, שם מצא את פרנסתו כמנהל מלון מקומי. "אחרי עשרים שנה", מספר ברעם, "העיראקים אמרו לו שהוא יכול לשוב למדינה, והוא אכן חזר, קיבל פנסיה חודשית, ומת כאיש מכובד". האכזריות של סדאם, מסביר ברעם, נגעה לאותם אנשים שמהם הוא חשש. אלו שלא איימו על שלטונו לא נפגעו.
וכשהיה צריך לחסל מישהו סדאם לא היסס. כך למשל, בזמן מלחמת איראן-עיראק, באחד הדיונים שהתקיימו בלשכתו, קבל שר הבריאות על כך שקיים מחסור חמור בציוד רפואי בשטח, דבר שלטענתו, מקשה מאוד על הצלת חייהם של הפצועים. סדאם, שסבר שהדברים מכוונים כביקורת כלפיו, נכנס להתקפת אמוק: תוך כדי הדיון הוא קם, שלף את אקדחו וירה שני כדורים בבטנו של שר הבריאות. "שנייה אחר כך", מספר פרופ' אמציה ברעם, "הוא התחרט וביקש משומרי הראש שלו להביא אותו בבהילות לבית החולים הכי טוב בעיראק. זה לא עזר. הרופאים לא הצליחו להציל את חייו".
בפעם אחרת, באותה מלחמה, הודיע סדאם לפיקוד הצבאי שאין סמכות לאיש ממפקדי השטח לסגת, בלי שיקבלו על כך הוראה ישירה ממנו. אחד הגנרלים, שנקלע עם הדיוויזיה שלו לקרב קשה מול האיראנים, הבין שאם לא ייסוג, הצבא העיראקי יספוג אבדות גדולות. בהתאם להוראה, ניסה לתפוס את המפקדה בבגדד שוב ושוב, אך ללא הצלחה. בלית ברירה, נתן פקודה לסגת. מאוחר יותר, אף שסדאם הבין את המשמעות והאילוצים, אותו גנרל הוצא להורג עם המפקדים הכפופים לו. "אתם אולי צודקים", אמר להם כשהתחננו על חייהם, "אבל נתתי הוראה לא לסגת בלי אישור שלי".
ימים ספורים אחרי שסילק את קודמו, הצעד הראשון שלו בתפקיד היה לחסל את אלו שחשד בהם כמי שמתנגדים אליו. הוא כינס את כל בכירי המפלגה, שהגיעו לאירוע מחויטים ומעונבים, בלי לדעת את סיבת ההתכנסות. באותו אירוע, עלה לדוכן הנואמים אחד האנשים שהופיע ברשימת החיסול. הוא פתח את דבריו ואמר: "אני מצהיר בזאת שאני עומד כאן בלי שנכפה עלי דבר, ואני מודה, מרצוני החופשי, שקשרתי קשר לחסל את המנהיג העליון".
בשלב הזה, הוציא אותו אדם נייר מכיסו והחל לקרוא בשמותיהם של אלו שכביכול היו שותפיו למזימה. כל שם שנקרא הובל על ידי מאבטחים עיראקים החוצה, שם מצא עצמו אל מול כיתת יורים. אחד מהם, שהבין להיכן הוא מובל, החל לזעוק בקול חנוק: 'יחי סדאם'; 'תחי עיראק'. זה לא עזר לו במיוחד.
"זה היה בלתי נתפס", אומר פרופ' ברעם, "האנשים האלו היו בכירים במפלגה שהגיעו לכינוס בלי לדעת שעוד שעה הם יוצאו להורג. וכל זה קורה כשסדאם יושב במקומו, מעשן מקטרת, ומאזין לנאום של אותו אחד – שהובטח לו שאם יודה במעשים יינצל. לא צריך לומר שלא הייתה שום קנוניה נגדו. הוא פשוט רצה להרתיע את אלו שמתנגדים לו, ועל הדרך לסגור חשבון עם כמה בכירים במפלגה שהייתה לו איתם יריבות פוליטית".
5.
חרדת דיבייט
במונחי קמפיין, חודשיים זה הרבה זמן. יום אחד מפלגה עולה, למחרת מתרסקת; שבוע אחד מניותיו של גדעון סער בנסיקה, בשבוע שלאחר מכן הוא מאבד מומנטום וצולל מטה. הדינמיקה הפוליטית מתעתעת. תשאלו את נפתלי בנט ובני גנץ.
ובכל זאת, מערכת הבחירות הנוכחית שונה מאלו שקדמו לה. חזית החיסונים תכריע כנראה את הבחירות. עתידו של בנימין נתניהו, לשבט או לחסד, יוכרע על החוסן הלאומי; לא חסינות, אלא התחסנות. היתר יגיע ממילא.
אם היקף החיסונים יצליח להדביר באופן מוחלט את הנגיף, לא יהיה מופרך להעריך, שאותם שנים-עשר מנדטים שאבדו לו מתחילת המגפה, ישובו לעמודת 'הליכוד' ויבטיחו לו כהונה נוספת.
תחשבו על כך שנהיה המדינה הראשונה בעולם שתהפוך לאי ירוק, נטול קורונה. לא צריך להיות פנומן שיווקי כדי למנף את הזהב האלקטורלי הזה: עיני העולם יהיו נשואות למתרחש בסטרטאפ ניישן המזרח תיכוני; השמחה שתפרוץ כאן ברחובות תהיה אדירה. כשהמסעדות, השווקים והקניונים ישובו לשקוק חיים, שום קמפיין לא יצליח להדוף את הזינוק האלקטורלי של מפלגת השלטון.
הסצנריו הזה יתרחש בשלב כלשהו במהלך השנה; החיסונים מתקדמים בקצב מבטיח. העניין הוא, שלא בטוח שזה יקרה עוד לפני יום הבוחר, שנקבע ל-23 במרס. המוטציות החדשות מאיצות את התפשטות התחלואה, וספק גדול אם עד אז יהיה אפשר לברך על סיום המשבר.
עם זאת, אם המצב לא יצא מכלל שליטה, החיסונים עדיין יהיו מניה לא מבוטלת בקמפיין 'הליכוד'. הבאתם ארצה, השפעתם החלקית, והיחס למדינות העולם בוודאי יקרצו לבוחרים רבים. במקרה כזה, מול החיסונים יציגו מפלגות האופוזיציה את כשלי הקורונה: הסגרים, הפגיעה הכלכלית וחוסר העקביות בקבלת ההחלטות.
מי שכנראה ייקח את זה צעד אחד קדימה, הוא יו"ר 'תקווה חדשה' גדעון סער, שלפי מה שאני שומע, בכוונתו לדרוש מנתניהו להתייצב לעימות תקשורתי כמה ימים לפני הבחירות. בניגוד לבני גנץ שדרש זאת פעם אחת וקיווה שנתניהו ישיב בסירוב, סער ממש מצפה לכך. נואמים יש אולי מוצלחים ממנו, אבל מתעמתי דִּיבֵּייטִינְג אין כמותו. הרציונל בדרישה הזאת פשוט: אם ראש הממשלה יסכים, זאת תהיה הזדמנות לעמת אותו עם מחדלי הטיפול במגפה. סיפור אחד זה לשגר סרטונים במרשתת שמאדירים את פועלו, וסיפור אחר לחלוטין הוא כשאתה מתבקש לתת תשובות.
נתניהו, גדול הנואמים, הווירטואוז התקשורתי, ידוע בקרב מכריו כמי שמתקשה בעימותים פנים מול פנים. בישיבות הממשלה כששרים חובטים בו הוא מתעלם; בתדרוכים סגורים לעיתונאים, כשנשאל שאלות נוקבות, הוא נלחץ. כוחו בהופעות יחיד; מול קהל אוהד.
אם יסרב לקיים עימות, סער יזנב בו. "ביבי מסרב להתעמת איתי", יגיד סער, "כי יש לו ממה לחשוש. אילו היה כאן כל כך טוב לא היה פוחד".
