אני מאשים

לשר המשפטים לשעבר, חיים רמון, יש חלום: הוא רוצה לחזור ולהשלים את המהפכה שאותה החל להוביל בממשלת אולמרט; לשחרר את השלטון מלפיתתה החונקת של האליטה המשפטית ולהחזיר את הכוח לעם, תוך יצירת שיתופי פעולה לא שגרתיים מהצד השמאלי במפה הפוליטית בישראל.

עד לפני כעשור, אז פרש מן המערכת הפוליטית, מילא רמון שורה ארוכה של תפקידים פוליטיים. הוא לקח חלק פעיל בתהליכים שהותירו חותם: כחבר כנסת, כשר, כיו"ר ההסתדרות וכמשנה לראש הממשלה. מ'התרגיל המסריח' בפסח תש"ן (שנכשל) ועד למפץ הפוליטי בהקמתה של מפלגת קדימה (שהצליח זמנית וכבש את השלטון).

מה שמאפיין את רמון זו הישירוּת שלו. הדוגריות. האיש אומר בפנים את מה שהוא חושב בלב. כך היה במאבקו נגד עמיתיו לצמרת 'העבודה' שהגיע לשיאו ב'נאום הלווייתנים' הזכור אשר חזה את קריסת המפלגה בטווח הארוך, וכך היה במלחמה שקידש נגד המהפכה החוקתית המסוכנת של אהרן ברק – מאבק שהפך אותו לעוף מוזר במחנהו-שלו.

הנתונים הללו הם חלק מהסיבות לכך שכאשר החליט רמון לאחרונה לפרסם את זיכרונותיו בספר מיוחד ('נגד הרוח') שיראה אור בימים הקרובים – נכנסו ותיקי המערכת הפוליטית לתזזית. רמון אינו ידוע כבעל לשון עדינה במיוחד או כאחד שנוטה לחסוך את שבט ביקורתו מאנשים שעימם עבד; זה לא רק בגלל שרמון טייל בצמתים משמעותיים בפוליטיקה הישראלית, אלא בגלל שהאיש נוטה לספר הכל, מבלי לטייח דבר.

בספרו החדש, רמון אינו חס על מדינאים, על פוליטיקאים, על משפטנים, על גנרלים, על קצינים, על חברים. גם לא על עצמו: הוא מונה כישלונות והישגים ומתאר רגעי ניצחון ורגעי תבוסה. אבל ההתייחסות הדרמטית בספרו – מבחינת הציבור החרדי לפחות – נוגעת לפרק בשם 'חרדים לגורלנו', שאותו הוא מקדיש לציבור החרדי וליחסיו המקרטעים עם מפלגות השמאל. רמון אינו מטיל את האשמה על המפלגות החרדיות – להפך: הוא עורך חשבון נפש נוקב בשם מחנה השמאל כולו, על היחס המתנשא, האדנותי, המנוכר ובעיקר הלא משתלם – כלפי הציבור החרדי.

כך למשל הוא כותב בפרק המדובר: "בניתוח של החברה הישראלית בכלל ושל הפוליטיקה הישראלית בפרט – בולטת עובדה אחת מהותית: אי-אפשר לאחוז במושכות השלטון ללא תמיכתן של המפלגות הדתיות והחרדיות. מי שהבין זאת והשכיל ליצור ברית עם המפלגות האלה – הצליח להרכיב ממשלה. מי שלא הבין או לא עלה בידו הדבר – נידון לחיי אופוזיציה.

"כך היה מאז קום המדינה, והמקרים החריגים המעטים של הקמת קואליציה ללא המפלגות הדתיות והחרדיות הם בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ובכל מקרה, הקואליציות ההן לא החזיקו מעמד זמן רב. מעניין לציין שהמקרים החריגים האלה היו בתקופות כהונתם של ראשי ממשלות מהימין: ממשלתו השנייה של אריאל שרון (2003), שהייתה הראשונה שהוקמה ללא החרדים, וממשלתו השלישית של נתניהו (2013), שהשאירה את החרדים בחוץ בשל 'ברית האחים' בין יאיר לפיד לנפתלי בנט".

זה מה שיש לרמון לומר על שותפות העבר של 'העבודה' עם המפלגות החרדיות: "מפלגת העבודה לדורותיה מעולם לא הקימה ממשלה בלי דתיים ו/או חרדים, וכאשר הרכיבה את הממשלה והמפלגות הדתיות או החרדיות עזבו את הקואליציה, היא איבדה את השלטון זמן קצר לאחר עזיבתן. הדוגמה הבולטת ביותר היא נפילת ממשלתו של יצחק רבין בעקבות הגעתם של מטוסי F-15 לישראל ביום שישי, 10 בדצמבר 1976, לקראת כניסת השבת. החרדים והדתיים מחו על חילול שבת, ורבין התפטר ונאלץ ללכת לבחירות ב-1977, שהובילו למהפך".

התבונה של בן-גוריון

יודגש מיד: לדעתי אין היתכנות כיום לשותפות עתידית מהסוג האמור. שיתופי הפעולה בין השמאל לציבור החרדי שייכים להיסטוריה. הם אולי התאימו לאקלים הציבורי של פעם. כיום התהום עמוקה מדי. השמאל הרדיקלי של ימינו, עם התהליכים הפוסט-יהודיים שפוקדים חלקים נרחבים במחוזותיו – אינו השמאל בעל הכבוד הבסיסי למסורת של ימי בן-גוריון, רבין ופרס. את השמאל של ימינו מייצגות יותר דמויות קיצוניות כמו יאיר גולן, אהוד ברק ודומיהם. אבל ההכאה על חטא מפיה של דמות בכירה כל כך לשעבר בשלטון השמאל בישראל, מי שהיה קרוב לראש הממשלה רבין ואחרים – יש בה ממד מרתק, בעל השפעה משמעותית.

נאמר זאת כך: אולי בניגוד לשאיפותיו של רמון – איננו מביאים כאן את הדברים על מנת שבשמאל יפנימו אותם – אלא דווקא כדי שבימין ישימו לב אליהם: ישנם רגעים שבהם גורמים בימין מהרהרים בכדאיותה של השותפות עם החרדים, לנוכח המתקפות התקשורתיות והצורך להיות במגננה על כל יחס הוגן, תקציב שוויוני או מחווה ראויה שנעשית כלפי הציבור החרדי. ישנם רגעים שבהם פוליטיקאי ימני יאמר לעצמו 'עם יחס כזה בתקשורת – למה זה אנוכי? האם לא עדיף לייצר חיבורים שימצאו חן בעיני ההגמוניה ולצאת טוב בתקשורת?'

שווה אפוא למנהיגים מימין המפה – נתניהו ואלה שיבואו אחריו – לקרוא בהעמקה את דבריה של אישיות כה בכירה בשמאל הישראלי שרוחשת קנאה על הצלחת הימין לשתף פעולה עם החרדים – ובעיקר להפנים.

בשיחה שאני ועמיתי אריה ארליך ניהלנו עימו השבוע, הסביר רמון כי לדעתו, אין מדובר רק בשותפות לצרכים כדאיים של תחזוק קואליציה ושימור שלטון לטווח ארוך – אלא במשהו מהותי ועמוק יותר. כך הוא כותב: "על המרכז-שמאל להפנים: כדי להיות בשלטון ולשמור על ישראל יהודית – אין ברירה אלא לשתף פעולה עם החרדים ולשלם את מחיר השותפות".

רמון טוען, כי "אחת המעלות הגדולות של בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון ו'האב המייסד' – הייתה הבנתו שהוא חייב להקים ברית עם החרדים ועם הדתיים-לאומיים גם יחד. בן-גוריון היה, כפי שהגדיר את עצמו, יהודי חופשי, ששמר בקנאות על השקפותיו כחילוני. למיטב ידיעתי, אפילו בבית הקברות לא חבש כיפה.

"עם זאת, ביוני 1947 עיצב בן-גוריון את הסכם הסטטוס-קוו הראשון עם החרדים, במכתב ששיגר לראשי אגודת ישראל ובו התחייב כי השבת תהיה יום המנוחה ליהודים במדינת ישראל; שבמטבחים רשמיים יוגש גם אוכל כשר; שסוגיות של נישואים וגירושים יוסדרו לפי הדין הדתי; ושתובטח אוטונומיה חינוכית לזרמים השונים, שבצידה ייקבע בסיס משותף של לימודי ליבה.

"בן-גוריון היה ממוקד במטרה אחת: הקמתה וביסוסה של מדינת ישראל כמדינת יהודים. מטרת מכתבו הייתה להסיר את האיום של החרדים, שהתכוונו להופיע בפני ועדת האו"ם שסיירה בארץ ולהתנגד לתוכנית החלוקה".

רמון מציין, כי "לאורך כל תקופת שלטונה של מפא"י ידע בן-גוריון לשמר את 'הברית ההיסטורית' עם המפלגות הדתיות. ובמונחים של ימינו: הוא מסר לידיהן את השליטה בנושאי דת ומדינה, ובתמורה קיבל תמיכה מלאה, בעיקר בסוגיות של מדיניות חוץ וביטחון. בנוסף, הברית שיצר בן-גוריון עם המפלגות הדתיות קבעה כי נישואים וגירושים ייעשו לפי הגישה האורתודוקסית.

"זה היה הכישרון של בן-גוריון: יכולת מיקוד שאפשרה לו לקבוע סדרי עדיפויות, כולל נכונות לשלם מחיר למען מטרות בדרגת חשיבות נמוכה מבחינתו, ובלבד שיושגו המטרות שבדרגת חשיבות גבוהה. כבן-גוריוניסט משחר נעוריי, יכולת זו היא חלק מהדי-אן-אי הפוליטי שלי. והיא עיקר המשנה שאני מציג בספר זה: פוליטיקה היא בראש ובראשונה אמנות המיקוד".

כאן מגיע רמון לחשבון הנפש שהוא עורך עם המחנה הפוליטי שהוא אחד מבכיריו לשעבר: "למרבה הצער, בהדרגה החלה מפא"י לאבד את בעלי בריתה הדתיים והחרדים.

"מי שהשכיל ללכת בדרכו של בן-גוריון היה מנהיג הליכוד מנחם בגין, שהבין היטב את חשיבותו של גוש המפלגות הדתיות-לאומיות והחרדיות, שמנה בין 15 ל-20 מנדטים, ואת משמעות תמיכתו. כך הלכה והתהדקה הברית בין המחנה הדתי-חרדי ובין מחנה הימין. ברית זאת באה לידי ביטוי כבר במשא ומתן הקואליציוני לכינון הממשלה ב-1977, כאשר בגין הסכים להגדיל את מספר הפטורים מגיוס, הרבה מעבר למספר שהקציב בן-גוריון, דבר שהיה חשוב מאוד לחרדים האשכנזים לאור הגידול המשמעותי באוכלוסייתם.

"גם הפסקת טיסותיה של אל-על בשבת מבטאת את הברית הזאת. אריה האן, ששימש כמזכיר סיעת המפד"ל בכנסת, סיפר לי שלאחר סיום המשא ומתן הקואליציוני עם הסיעות החרדיות פנה חבר הכנסת שלמה לורנץ מאגודת ישראל לבגין ואמר: 'יש עוד דבר קטן אחד: נשמח מאוד אם ניתן יהיה להשבית את טיסות אל-על בשבת'. הוא לא האמין שבגין ייענה לבקשה, אך למרבה ההפתעה השיב בגין: 'למה לא? זו חברת תעופה של מדינה יהודית, ומן הראוי שלא תטוס בשבת'…"

הברית עם ש"ס

רמון ידוע כמי שלאורך השנים שמר על קשרים חמים עם הנהגתה הפוליטית של תנועת שס. הוא היה בן-בית בביתו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל וחברותו עם אריה דרעי הניבה לא מעט נכסים לציבור החרדי-ספרדי בכל הצמתים, כאשר גם מחנה השמאל נהנה מהשותפות הפוליטית הזו. רמון מעולם לא ידע לומר לדרעי 'לא'. עוד נגיע לזה.

"את הוואקום שנוצר בין מפלגת העבודה לבין הציבור הדתי-חרדי מילאה מפלגת שס. לשס היה פוטנציאל לשמש גשר בין הממסד האשכנזי החילוני לבין הציבור הספרדי המופלה לרעה. בראשות הרשימה הראשונה של שס לכנסת עמד הרב יצחק פרץ, שהיה קיצוני בדעותיו המדיניות, אך הוא לא היה דמות משמעותית במפלגה. לצידו התבלט כבר באותם ימים אריה דרעי, שהיה מתון בדעותיו.

"בכנסת ה-11, שכוננה ב-1984, ישבו שס ומפלגת העבודה לראשונה זו לצד זו בממשלת האחדות של יצחק שמיר ושמעון פרס. אך טבעי היה שדעותיו המדיניות המתונות של [מרן] הגר"ע יוסף עוררו תקווה ליצירת ברית חדשה בין דתיים-חרדים לבין מפלגת העבודה; אך התקווה התבדתה בפרשת התרגיל המסריח.

"ועדיין", יתאר רמון בספרו, "לא היה זה הפרק האחרון בשיתוף הפעולה בין העבודה לשס. המפלגה בראשותו של דרעי הצטרפה לממשלת רבין לאחר ניצחון העבודה בבחירות 1992, לא לפני שערמה קשיים… האפיזודות האלה הוכיחו שגוש השמאל-מרכז אינו יכול להקים ממשלה עם הדתיים והחרדים כל עוד מפלגות המרכז והשמאל אינן משיגות יחד 61 מנדטים ויוצרות גוש חוסם. רק כאשר ברור שהימין והחרדים אינם יכולים להקים ממשלה, יסכימו אנשים כמו דרעי, ומפלגות ימין מתונות, להצטרף לממשלה.

"אחת הסיבות לתמיכתי הנחרצת בשיטת הבחירה הישירה הייתה הצורך להתגבר על הקושי של המרכז-שמאל ליצור גוש חוסם. הבחירות הישירות ב-1999 הוכיחו את צדקת גישתי. כאשר אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה הצטרפו החרדים והדתיים לממשלתו – כיוון שהיותו ראש הממשלה כבר היה בבחינת עובדה מוגמרת שאינה תלויה בהם.

"לדאבוני, מפלגת העבודה האובדנית עמדה בראש המחנה שפעל לביטול הבחירות הישירות. היא הצליחה לגרום לביטול החוק לאחר בחירתו של אריאל שרון לראש הממשלה ב-2001 תוך שיתוף פעולה עם חברי הכנסת מטעם הליכוד, שהיה להם אינטרס לחזור לשיטת הבחירות הקודמת.

"הקואליציה של המרכז-שמאל עם הדתיים והחרדים, שכוננה ביולי 1999, הייתה אפוא חריג שנבע משיטת הבחירות הישירות. אבל אפילו קואליציה זו לא החזיקה מעמד לאורך זמן, וכעבור כחודשיים, בספטמבר 1999, פרשה יהדות התורה מהממשלה בגלל פרשת המַּשְׁחֵן והסעתו בליל שבת. פרשה זו היא דוגמה מצוינת לקוצר ראוּת ולהיעדר מיקוד בסדר העדיפויות הפוליטי. ממשלה, שהייתה אמורה להוביל להסכם שלום היסטורי, התפוררה בגלל סכסוך שנבע מהתעקשות שטותית להסיע חלקי טורבינה של חברת החשמל בליל שבת".

עיוורון פוליטי בשמאל

מכאן עובר רמון לשבח את בנימין נתניהו על הצלחתו לחדש את הברית ההיסטורית בין הימין לחרדים ולשמר אותה לאורך כמעט כל שנות שלטונו. כך יתאר רמון בספרו: "מי שירש את ז'בוטינסקי, בן-גוריון ובגין, בהבנת החשיבות של הברית עם החרדים, הוא בנימין נתניהו שמאז חזרתו לשלטון ב-2009 מגדיר את הדתיים הלאומיים ואת החרדים כשותפיו הטבעיים.

"אמנם, ב-2013 כונן נתניהו ממשלה בלי החרדים, בשל האולטימטום מצד 'ברית האחים' בין נפתלי בנט ויאיר לפיד, אך לאורך השנתיים של כהונת ממשלתו עשה כמיטב יכולתו כדי לצרפם לממשלה. ב-2015 פירק נתניהו את הממשלה והלך לבחירות, לאחר שהחרדים איימו עליו שיאבד אותם. נתניהו הבין את חומרת האיום, התנער מהברית עם בנט ולפיד, ויצר ברית מחודשת עם החרדים שבמסגרתה נכנע לכל דרישותיהם. נתניהו מבין שללא החרדים הוא לא יוכל להוציא לפועל את מדיניותו, שתכליתה שימור הסטטוס-קוו, סיפוח שטחים דה-פקטו ושמירה על השלטון.

"הברית ההדוקה בין נתניהו לחרדים באה לידי ביטוי בשלוש מערכות הבחירות שהתקיימו ב-2020-2019, שבהן הצליח נתניהו לשמור באדיקות על הגוש חרדים-ימין. הוא נשבע להם אמונים, והם נשבעו לו. אין ספק שעובדה זו מנעה מבני גנץ להקים ממשלה ואפשרה לנתניהו להקים את ממשלת הרוטציה עם גנץ, אף על פי שהגוש שבראשו עמד נתניהו לא זכה ב-61 מנדטים.

כאן עובר רמון להסקת מסקנות לפי ראייתו הפוליטית: "הגיעה השעה שגוש המרכז-שמאל יפנים את המסקנה המתבקשת – כדי להיות בשלטון במטרה לעשות שלום ו/או להגיע להסדר מדיני ו/או לשמור על ישראל כמדינת היהודים, אין ברירה אלא להיות חרדים לגורלנו, כלומר: לחדש את הברית עם החרדים, על כל הכרוך בה".

בסוגיית הגיוס – קרע ארוך שנים בין הציבור החרדי למדינה, שמעולם לא התאחה – מציג רמון עמדה מקורית ורעננה: בעניין זה אני שואל את עצמי לא פעם – עד כמה הציבור החילוני יכול להיות חסר היגיון?!"… מכאן ואילך מרחיב רמון בקלקוליה של הדרישה החילונית מהציבור החרדי להתגייס, על כל האבסורדים שכרוכים בה, והוא עובר להציג את השקפתו שלו:

"הצעתי היא לתת פטור מצה"ל לכל חרדי שאורח חייו ואמונתו אינם מאפשרים לו לשרת בצבא, בדומה לפטור הניתן לצעירים ערבים ולבנות דתיות. יש לנהוג בצעירים החרדים שמסרבים להתגייס כמו בצעירים חילונים שפטורים מגיוס מסיבה כזאת או אחרת: בגיל 18 יקבלו פטור ויוכלו לעשות ככל העולה על רוחם – לימוד בישיבה, כניסה לשוק העבודה, לימודים – אך לא יקבלו סיוע מהמדינה.

"בכל פעם שעולה הרעיון לתת פטור לחרדים מגיוס לצה"ל, כפי שהוא ניתן לערבים, קמה צעקה דווקא מצד ארגונים שמזוהים עם השמאל, וכולם חוזרים על המנטרה: 'שוויון בנטל'. הם טוענים כי מתן פטור לחרדים יפגע בעיקרון, שלפיו חובת השירות הצבאי חלה על כל אזרחי המדינה, אם כי בפועל העיקרון הזה אינו קיים, ומאז קום המדינה לא גויס אף צעיר חרדי בכפייה. כיום מתוך כלל בני ה-18 פחות מ-50% מתגייסים. השאר – לא מעט נשים, וכן ערבים וחרדים – אינם משרתים. עקרון השוויון בנטל קיים אפוא רק מן השפה ולחוץ.

"יתרה מזאת: אותם ארגוני שמאל הקוראים לשוויון, מגלים הבנה מוחלטת לפטור לצעירים ערבים, ומקצתם מקבלים בהבנה את התנגדות ההנהגה הערבית לשירות לאומי. ואני שואל: הרי הצעירים הערבים מחויבים להתגייס לצבא לפי אותו חוק שמחייב את החרדים. מדוע החרדים צריכים להתגייס והערבים לא? ואם תוגש לבג"ץ עתירה מטעם החרדים לגייס את הצעירים הערבים, האם בג"ץ – המחייב לגייס את החרדים – יחייב לגייס גם את הערבים?"

ורמון מסכם: "עמדתו של מחנה המרכז-שמאל בסוגיה זו לוקה בחוסר היגיון, וטבעי שבעקבותיה נוצר נתק בינו לבין החרדים… יש להודות על האמת: עד היום, כל הניסיונות לגייס חרדים לצה"ל עלו בתוהו. זה יהיה גם גורלו של חוק ליברמן", הוא מנבא. "גם בעקבותיו לא יתגייס לצה"ל אף חרדי שאינו חפץ בכך. הפתרון האמיתי היחיד הוא מתן פטור מלא לחרדים".

והוא מסיים בנימה פסימית: "לצערי, אין סיכוי שהצעה ברוח זו תתקבל כיום, כיוון שהמצב הנוכחי נוח ומועיל לכל הצדדים, והגורמים האנטי-חרדיים, כמו לפיד וליברמן, יכולים להבטיח הבטחות חסרות כיסוי כאילו יש ביכולתם להביא לגיוס החרדים. הפוליטיקה הקטנה והמפַלגת מנצחת את ההיגיון, והעסקנים מנצחים את השכל הישר. נקווה שלא לנצח".

שאגת אריה

החלק המרתק מכל – הוא חשיפה מלאה של יחסיו הקרובים עם אריה דרעי. הקשר האישי הזה הוא הכל חוץ ממובן מאליו: רמון הוא שמאלן אשכנזי ואתאיסט, ואילו אריה דרעי, כידוע, הוא יהודי חרדי מאמין, בן גאה לעדות המזרח. שום דבר לא אמור לחבר בין אריה מכלוף יליד מקנס שבמרוקו, לחיימק'ה מיפו, בנם של אשר וישניא ובינה לבית נודלברג, יוצאי העיירה מעזריטש שליד לובלין הפולנית. רמון עצמו, בבואו לתאר את החברוּת הקרובה הזו, משתמש בציטוט של בלז פסקאל לפיו: "ללב יש היגיון משלו שההיגיון איננו מכיר".

"כבר בפגישתנו הראשונה נקשרו נפשותינו זו בזו, מצאנו לא מעט נושאי עניין משותפים ונעשינו ידידים טובים. אם תרצו, מערכת היחסים המורכבת שלי עם דרעי, שידעה גם משברים ואכזבות, משקפת במידה רבה את מערכת היחסים המורכבת של מפלגת העבודה עם המפלגות החרדיות.

"ראיתי את דרעי לראשונה במסדרונות הכנסת ב-1984. הייתי אז חבר כנסת טרי למדי, ולשס הייתה זו הקדנציה הראשונה בכנסת, לאחר שזכתה בארבעה מנדטים. דרעי, ששימש כמזכיר מועצת חכמי התורה של שס, קוּדם בהמשך לתפקיד עוזרו של ראש הסיעה ושר הפנים, הרב יצחק פרץ, ולמעשה שימש כמעין 'משגיח' עליו מטעם מועצת חכמי התורה.

"נהגנו לשבת במזנון ולשוחח. גיליתי בחור חריף ומרתק שתענוג לדבר איתו, על אף גילו הצעיר, בן 25 בלבד. אריה מעולם לא ניסה לשכנע אותי 'להתחזק' ומעולם לא ביקש ממני לשמור אפילו על מקצת תרי"ג מצוות, פרט למקרה אחד, בשנה שבה חיכה לפסק דינו במשפט שהתנהל נגדו: הוא ביקש ממני לצום ביום כיפור. מעצם הבקשה החריגה הבנתי עד כמה הוא במצוקה. מובן שצמתי.

"הידידות בינינו באה לידי ביטוי גם בברית פוליטית, ששיאה היה ב-1994, כאשר הקמתי את סיעת חיים חדשים בהסתדרות. יצירת רשימה משותפת של יוצאי מפלגת העבודה עם אנשי מרצ ושס הייתה מעין מעשה קוסמוּת פוליטי. אלמלא רצח רבין, הברית הזאת יכלה לשנות את המפה הפוליטית בבחירות הכלליות שנועדו להתקיים בנובמבר 1996.

"בספטמבר 2000 החל דרעי לרצות את שלוש שנות המאסר שנגזרו עליו בעקבות הרשעתו בדין. החלטתי להפריד לחלוטין בין המשפט וההרשעה, לבין החברות. בחרתי בחברות, ונהגתי לבקרו בכלא מעשיהו מדי כמה שבועות. גם לאחר שחרורו נשארנו חברים טובים ונפגשנו לעיתים קרובות. ב-2007 נישאתי לוורד, רעייתי. הרב שערך את טקס החופה והקידושין היה דרעי".

מחשבות לעצמאות

והנה סיפור שרמון מציג בחשיפה ראשונה.

"ב-2013, לקראת תום תקופת הקלון שהושתה עליו, התלבט אריה אם לחזור לשס או לעמוד בראש מפלגה ספרדית-מסורתית-חברתית שהרכבה לא יהיה חרדי בלבד. מסקרים שהזמין באותם ימים התברר שיקבל שישה-שבעה מנדטים אם יעמוד בראש רשימה עצמאית ומתונה מבחינה מדינית, ללא תלות בשס. אריה התלבט. 'חיים', אמר לי באחד הימים, 'אלך אל הרב (מרן הגר"ע יוסף זצ"ל – י"א) ואבקש את ברכתו לקיומה של שס שלי לצד שס של אלי ישי, ואגיד לו שגם אני, כמו ישי, אציית לו ואכבד אותו ואעשה כרצונו'.

'זה פתרון מעניין', עניתי.

'ואם הרב לא יסכים?' הקשה דרעי.

'במקרה הזה תבטיח לרב שגם אם שס תתקוף אותך, וגם אם הרב עצמו יצֵא נגדך – אתה לא תתקוף בחזרה, אלא תקבל את ההתקפות בהכנעה ותמשיך לכבד את הרב ולא תאמר מילה רעה על שס'.

'ואם חלילה אקים מפלגה עצמאית', המשיך דרעי ושאל, "וזמן קצר לאחר מכן הרב ילך לעולמו? מילא מה יאמרו עלי אחרים, אבל אני עצמי אתייסר ואחוש שגרמתי לרב למות משברון לב. איך אני אחיה עם זה?'"

רמון ממשיך לתאר בהרחבה את הדיאלוגים שניהל עימו דרעי במסגרת התלבטויותיו הפוליטיות ומסכם: "נפשית, אריה לא היה מסוגל לבצע את המהלך הזה. לפיכך, חזר להנהיג את שס, ומאז הוא מתמקד בדבר אחד: דאגה לרווחתם הכלכלית והרוחנית של 'בני שבטו', בלשונו.

"אני מניח שלא רבים יודעים כי בכל שנות חברותו בקבינט המדיני-הביטחוני בממשלות רבין ונתניהו ייצג דרעי את ההשקפות המתונות והאחראיות, ולא אחת מנע קבלת החלטות פזיזות שהיו עלולות לעלות לישראל בדם ולסבכה מבחינה צבאית ומדינית. גם בקבינט המדיני-ביטחוני, בממשלה הכי ימנית שכיהנה, בין השנים 2020-2015, אריה דרעי מילא את תפקיד המבוגר האחראי.

"באחד הימים הצגתי בפניו את רעיון התנועה להצלת ירושלים היהודית. 'הרעיון נראה הגיוני', אמר, 'אבל אני מתמקד עכשיו בדאגה לשבט שלי. זו המשימה שלי. אני יהודי מאמין, ואני מאמין שזו השליחות שהטיל עלי הקדוש ברוך הוא. אני תומך בביבי, כי זה מה שרוב הציבור שלי רוצה, ואני משיג ממנו כל מה שאני רוצה עבור בוחריי'".

רמון התאכזב מהתשובה ומתאר את הדיאלוג הנוקב שהתפתח בינו לדרעי: "אריה", עניתי, "יכול להיות שבזכותך מצבם של החבר'ה שלך ישתפר, אבל הוא ישתפר על הטיטאניק. הספינה הזאת טובעת!"

'אנחנו, החרדים, נשרוד כיהודים בכל מצב', השיב נחרצות.

'אני מסכים איתך', הודיתי, 'אבל תזכור שרבים בציבור שלך הם מסורתיים אך לא חרדים. לא כולם ישרדו'.

'זה נכון', הוא הסכים, 'אבל החלק המשמעותי ישרוד'.

'אתה לא מרחם עלינו, החילונים, שאנחנו לא נשרוד כיהודים?'

"'אז תתחרדו!' אמר אריה. נפרדנו בחיוך".