ד"ש משנות הנעורים

פגישה אקראית בבית-ישראל שהולידה כנס בוגרים מוזר עם השלכות נוקבות לימי החנוכה

פרולוג:

לאחרונה אני מרגיש צעיר בעשור וחצי. לא, לא איתרתי אף שיקוי קסמים שנוסך במי שנוטל אותו מלוא החופן חדוות נעורים רעננה. אז מה הסיבה לכך שבימי חנוכה תשפ"א התהלכתי בתחושה של נער בן ח"י שנים שזה עתה החלה לבצבץ בסנטרו פלומת זקנקן ביישנית שעדיה לגדולות? ובכן, כאן עלי לספר לכם על מאורע חיצוני, שמצאתי עצמי נקלע אליו שלא באופן מתוכנן.

ומעשה שהיה, כך היה. לפני אי-אלו שבועות, בסיומו של יום עמלני מול מסך ומקלדת, חשתי בקרקורי קיבה עזים שמתפתחים לכדי תסמינים של סף מצוקה תזונתית. יחד עם – להבדיל – צורך לאתר מניין לתפילת ערבית בשעה מאוחרת שכזו, רגליי נשאוני לשכונת בית ישראל שבירושלים, שם ניתן גם להשיג מניין בשטיבלאך של בית-ישראל, וגם למצוא דבר מזון להשיב בו נפש רעבה. בעודי עושה את דרכי אל השכונה המהווה את בירתה של ישיבת מיר המעטירה – לא שיערתי כי בערב הזה ייפתחו בפניי שערי עיזוז נעורים, שערי צעירוּת ורעננות, וכי עתיד אני להישאב לתוך מנהרת זמן שתחזיר אותי למיטב שנותיי הישיבתיות, עד שאפילו טור נחמד יצֵא לי מזה לשבת של מוצאי-חנוכה.

עודי בורר לי דבר מאכל, ואני חש בטפיחה הגונה על שכמי. אני מסתובב לאחור, ומיד קופא על עומדי: להוציא זקן עבות שאותו לא הכרתי כלל – כל השאר היה מוכר לי מאוד: העיניים, האף, גובה המצח ואפילו גוון העור. כשהצטרפו לכך הקול והמנגינה (אינטונציה בלע"ז) – כבר לא היה לי ספק: זהו מוטי, חברי הטוב מהישיבה. חבר חדר לשעבר. דא עקא, מאז נפרדו דרכינו – לא יצא לנו להיפגש ולשוחח. כל אחד הפליג לו לדרכו. עתה, בחסותו של חיפוש מניין לערבית בתוספת בטן מקרקרת – נוצר המפגש בהיסח הדעת.

אפסח ברשותכם על שלב החלפת הזיכרונות – ואדלג ישירות אל תוצאתו המתמשכת של אותו מפגש: מוטי אמר "חייבים לשמור על קשר". וכדרכו, מוטי התכליתי דאג מיד לאפשר לחברים משנות הישיבה להחליף חוויות ורשמים מפעם לפעם, בעת שיעלה רצון ויתפנה מעט זמן.

בתחילה העמיד מוטי את הבמה עבור בני המחזור שלנו והמחזורים הסמוכים – יהודים שגילם הוא בין שלושים לארבעים – אולם כדרכן של תופעות בתקופתנו, עד מהרה התרחבה הבמה למחוזות מופלגים ובלתי צפויים. בחורים (אני קורא להם 'בחורים', אף כי חלקם השיאו כבר ילדים) שלמדו במחזורים מבוגרים יותר – הצטרפו אף הם, וכיוון שישיבתנו נהגה לפתוח את שעריה אף בפני בני חו"ל – אל החלפת החוויות והזיכרונות שותפים עתה גם יהודים נשואי פנים מארצות הברית, מבריטניה, ומעוד פזורות ישראל, ממגוון פינות ועיסוקים: רבנים, כלי קודש, סופרי סת"ם, סתם סופרים (כמוני), וכמובן אנשי עסקים ואנשי עמל מכל הסגנונות. כך התפתח לו, לגמרי באקראי, מעין כנס בוגרים ענק וחובק עולם.

כנס בוגרים הוא עניין נחמד בהחלט, אבל לא עבורו אני מרהיב עוז להטריח את תשומת ליבכם. מה שחשוב לי לדבר עליו כאן, הוא תובנה פסיכולוגית מאלפת שיוצא לי בימים האחרונים להרהר בה כתוצאה מאותו כנס בוגרים ענק ואקראי שנוצר לו ברגע אחד של היסח הדעת במזנון לממכר ממזון מהיר בשכונת בית ישראל בירושלים.

על כך – בטור שלפניכם.

*****

פרק זמן של כחמש עשרה עד עשרים שנה – הוא נתח חיים נכבד לכל הדעות. בזמן הזה אנשים מספיקים להינשא, להוליד בנים ובנות, לשולחם לחיידר ולבית הספר, לישיבה קטנה ולתיכון, לישיבה גדולה ולסמינר; אחר כך להשיאם, ואפילו – עבור הזריזים – להתחיל כבר לחבוק נכד קטן וחמוד. בזמן הזה אנשים עוברים מעברי-חיים שלמים. רוכשים דירות. עושים חיל – אם בעולמה של תורה או להבדיל בעולם המעשה. מרוויחים. מפסידים. מתעשרים. מִתְדַלְפְנים. איש לפי המזל שנקבע לו משמים. עוברים דברים בלי סוף, ובעיקר – מתבגרים.

כמה מוזר עלול להיראות אדם שבגיל ארבעים, אחרי יותר מעשרים שנה – עדיין מתרגש מאותן חוויות שריגשו אותו כבחור ישיבה הרפתקן עם נפש סוערה שמחפש אקשן בשעת 'בין הסדרים'? ובכן, בניסוי החברתי שאני חלק ממנו בימים האלה – במסגרת הכנס הספונטני עליו סיפרתי לכם בהקדמה מצד ימין – אני מגלה שכן, בהחלט: ישנם אנשים שכאשר הם שוב מוקפים באותן דמויות שהקיפו אותם לפני עשרים שנה – הם חוזרים להיות אותו נער של לפני עשרים שנה.

זה לא כולם. חלק מהמתכנסים בהחלט מגיבים באדישות. שואלים בנימוס מה שלום המשפחה והילדים – הרי לא נעים להיות סנוֹבּ – עורכים השלמת פערים קצרה וממשיכים בעיסוקיהם. אבל חלק אחר – כמה מפתיע – ממש חווה את הבחרות מחדש. כמובן שבראש הרשימה צועדות החוויות הרוחניות והתורניות: נזכרים בהגדרות-הזהב של מגיד השיעור רֶבְּ זכריה, תלמידו של רבי לייב מאלין זצ"ל שהיה התלמיד של רבי שמעון שקוֹפּ זצ"ל, בסוגיית רבי חנינא סגן הכהנים (שמקלה עלינו בלימוד הסוגיה הסבוכה השבוע ב'דף היומי').

נזכרים בשיעורים הכלליים העמקניים של ראש הישיבה, ובמגיד השיעור הנפלא לחבורת הבחורים שלמדה במסלול 'יורה דעה', תלמיד חכם מחסידות גור בשם הרב נאגל, שפתח בפנינו שערים למושגים כמו 'חנ"ן' (חתיכה נעשית נבלה), 'נ"ט בר נ"ט' (נותן טעם בן נותן טעם), 'אין מבטלין איסור לכתחילה', והמושג המאלף מכל: 'איידי דטריד למפלט – מיבלע לא בלע' (כלל בהלכות מליחה שקובע כי חתיכת בשר שטרודה בפליטת הדם שבתוכה, בגלל המלח שפוזר עליה – אין חשש כי תבלע בו בזמן דם מחתיכת בשר סמוכה). אפשר ללמוד מהכלל הזה הרבה לחיים.

אבל לצד הזיכרונות התורניים – יש את אינספור החוויות הארציות, הקונדסיות וההיפר-אקטיביות: החברים בכנס הבוגרים שוב מתקצפים על ה'וֶועקֶער' – הוא המקיץ נרדמים הנמרץ שנוהג היה לפרקים להפוך את מיטתו של בחור עָצֵל על פניה אגב התזת ספל הנֶעגְל-וַואסֶער המלאה על פניו הטרוטות בשצף-קצף; שוב מתלהבים מאיזה מעשה קונדס שנעשה בחדר האוכל; שוב מעלים את גֵרַת האוכל הטעים של משה, הטבח הגרוזיני (שאיש מקרב מאות המכונסים בכנס הבוגרים לא יודע לספר מה עלה בגורלו מאז), וממש מתלהבים לשחזר כיצד היו 'מתפלחים' באישון ליל-שבת 'לסחוב' צלחת צ'ולנט מהבילה.

שוב הם מתלהבים עד כדי ניצוץ שובב בעיניים מסיפור השבת ההיא שנעשתה באופן פיראטי בעמוקה, לאחר הקפת המתחם בחוטי עירוב מאולתרים; חיים מחדש את הלילה של נסיעה בטרמפים למירון ונסיעה אחרת לקברו של יהושע בן נון בכיף-אל-חרס (בחורי הדור הזה – אל תנסו את זה!); ושוב הפאות כמו נרטבות כשעולה זכרה של הטבילה הרעננה במעיין במוצא (שכבר הכזיבו מימיו מזמן והוא יבש למרבה הצער). ויש את הבוגר – משיא ילדים כמדומני – שלא מפסיק להזכיר את המקרה השולי שבו כמה בחורים החליטו באמצע הלילה לצאת לרחוב כנפי נשרים עטופי טליתות, במעין שילוב של התבודדות ברסלבית כסופה וסתם מעשה שובבות נערִי (זה נגמר כאשר נהג מבוהל עצר בחריקת בלמים והתקשר לדווח למשטרה על נפטרים מהר-המנוחות הסמוך שיצאו מקבריהם לטיול מבעית).

בקיצור, כאילו לא חלפו עשרים שנה והחיים התקדמו, ומשפחות הוקמו, וילדים נולדו והכל השתנה מקצה לקצה. הבחורים של שלהי שנות הנו"ן ותחילת שנות הסמ"ך – שבו לעיזוז-נעוריהם בשנות הפ"א, וזה מרגיש לגמרי כמו בשנים ההן, בלא שום שינוי כלל ועיקר. הגדיל לעשות מאן-דהו שהציע לחזור ולעשות שבת שלמה באותו בניין עתיק ששימש את הישיבה (הצעה שלמרבה המזל נדחתה על הסף). לבסוף סיכמו הכל ש"חייבים להיפגש" (מה שלהערכתי לא יקרה. בין שעשועי נוסטלגיה לאילוצי החיים של אנשים בוגרים ובעלי משפחות – פעורה תהום רבה).

מה מביא חבורת אנשים שמאז החליפה עיסוק ותחומי עניין וטרדות להתלהב שוב מצלחת צ'ולנט שנסחבה בחשאי מהמטבח? אני מניח שכיום, כשהדבר חוקי ומותר – אף אחד מהם לא נכנס למטבח ביתו בליל שבת לקחת לו צלחת חמין. גם בבוקר השבת – בקושי אוכלים (האמירה גורסת, כי ההבדל בין בחור ישיבה לאברך היא, שבחור ישיבה אוכל צ'ולנט בימי חמישי ושישי ושבת, ואילו אברך נאלץ לאכול חמין בשבת, בראשון ובשני).

הפסיכולוג הרוסי איוואן פבלוב היה זה שעלה על תגלית ההתניה הקלאסית. התגלית, שמכונה גם 'התניה פבלובית' על שם ממציאה – גורסת, כי אנשים נוטים להגיב באופן קבוע כאשר יופיע בפניהם גירוי שמתקשר בתת-המודע לאותה תגובה. ובכן, כאשר שוב אנו מוקפים בבחורים שהיינו מוקפים בהם בגילאי העשרֵה – אנחנו חוזרים להתלהב כמו נערים מצלחת צ'ולנט גנובה בליל-שישי.

חשתי זאת על בשרי כאשר לפני כמה שנים נקלעתי לחדרו של ה'משגיח' בתלמוד התורה שבו למדתי בילדות, שידוע היה כמי שזורק מרה בתלמידיו: פתאום, כאילו לא חלפו שלושה עשורים כמעט – חשתי באותו פיק ברכיים ילדותי שנהג לפקוד אותי בשנות הילדות בחדר הזה, אף שכיום אין שום היגיון לפחד הזה.

כמנהג דרשנים חשובים, זה השלב שבו הדרשה צריכה להתכנס לשאלה איך כל זה קשור לענייני דיומא. ובכן, בדיוק על העניין הזה רציתי לדבר איתכם. על 'הימים ההם' בשעה שהם פוגשים את 'הזמן הזה' והמסתעף.

כולנו חגגנו השבוע את ימי החנוכה בתחושות נעלוֹת. הוספנו והלכנו מלילה ללילה כדעת בית-הלל, עוד נר ועוד נר, עוד אור ועוד אור. ישבנו איש וביתו (בכל זאת, ימי קורונה, משהו שבישיבה לא ידענו לשער כי יבואו אי פעם), שוררנו ממיטב שירי הימים הקדושים והמאירים. אלה המזלזלים בדיאטה אף סעדו את ליבם במיני סופגנין (שמתם לב שבשנים האחרונות המאכל היהודי העתיק הזה איבד את צורתו כשהוא כורע תחת מעמסה לא פרופורציונלית של קרמים, ציפויים, סוכריות, נוגטים ומרציפנים? אבל זה כבר עניין לטור ב'טעימות'). בקיצור, חגגנו חנוכה כהלכתו – בגשמיות וברוחניות. כן השם אלוקינו יגיענו לעוד ועוד ימי חנוכה אפופי אורה ועמוסי הלל והודיה.

אבל היה שלב מסוים – שבו נעצרתי. זה היה בעקבות עוד שידור חי של איזה פוליטיקאי ישראלי גנרי שעמד מול נרות שסודרו כחול ולבן לסירוגין, הדליק את הנרות (כמובן את הנר הימני קודם, כפי שקורה למי שאינו מיומן בסדר ההלכתי), ואז פצח בנאום פוליטי מרהיב – גנרי אף הוא – על "גבורת המכבים".

גבורת המכבים זה נחמד בהחלט. בטח בפרספקטיבה היסטורית: מי לא מתלהב מסיפורם ההרואי של אב זקן וחמשת בניו, שיחד עם קומץ זעום של יהודים חלשלושים יצאו לקרב נחוש ואיתן מול הצבא היווני האדיר, המצויד בפילים אימתניים וכלי מלחמה משוכללים. ממרחק השנים אנחנו מתרגשים מהניסים ומהפורקן ומהגבורות ומהנפלאות, ומתפעלים מהמעטים שניצחו את הרבים, הגיבורים שנמסרו ביד החלשים, הטהורים שהביסו את הטמאים, והזדים שניגפו בידי עוסקי תורתך.

אבל רגע. כמה מאיתנו באמת מזוהים במובן הנפשי העמוק והאמיתי עם מתתיהו הצדיק ובניו הקדושים – וכמה עושים זאת בעיקר בפרספקטיבה היסטורית, רק בגלל סיפור הגבורה שהסתיים בניצחון מפתיע של המעטים? אשאל זאת באופן נוקב יותר: אִילו מלחמת המכבים הקדושים מול כוחות ההתייוונות ההולכים ומתפשטים הייתה נערכת בימינו; כמה מהפוליטיקאים שנדדו השבוע מהדלקה להדלקה, מנאום רהב אחד על "גבורת המכבים" לזה שאחריו (כשהמסקנה תמיד היא: "תצביעו לי בבחירות הרביעיות") – היו מזדהים עם המכבים בזמן אמת? רמז: אף אחד.

כדי לקבל מבט היסטורי, שווה להגות בתיאורי חז"ל ולעיין להבדיל בספרי ההיסטוריה: תקראו שם על כוח תרבותי קורץ שהילך קסמים על רוב העם היהודי שבאותו הדור. היוונים הציגו תרבות 'יפה', כזו שכלל לא שללה את חכמת התורה. להפך: היא עודדה לימוד תורה, בתור עוד חכמה שכלתנית עם הרבה עומק ורוחב; היא רק שללה את היותה חכמה אלוקית ואת היותה נבדלת משאר החכמות המלומדות שהיוונים שאפו להטמיע. עד היום, מלומדים נכרים מתפעלים מה'מיתולוגיה היוונית' וסיפוריה (אגב: זה הזמן לשרש מהשיח את הביטוי 'מיתולוגי'. מקורו בתרבות עבודת האלילים היוונית. רוצים להלל את הגבאי הוותיק ורב-העלילות של האדמו"ר הגדול? אִמרו: 'הגבאי האגדי'. עזבו אתכם ממיתולוגיה. כך אני נוהג בעריכה בגיליון זה).

נמשיך ברשותכם: בניגוד לדמותו הנבערת של המן, בעל הנעליים המחודדות והנוצה על הכובע מציורי המגילה – היוונים כלל לא חפצו להשמיד את היהודים; מלחמתם הייתה על הנפש. על האמונה. תקיימו את התורה, אולם כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל. היוונים לא רצו להחריב את בית המקדש, כמו הבבלים שקדמו להם והרומאים שבאו אחריהם; אדרבה: בית המקדש היה בעיניהם מבנה ארכיטקטוני יפהפה. חבל לשרוף אותו. הם רק רצו (והצליחו זמנית) לעקור ממנו את קדושתו. שיישאר כמבנה מפואר ומרשים, אך שלא יהיה מקום טהור. שידליקו נרות – אך שהשמן לא יהיה חתום בחותמו של כהן. וכך הלאה והלאה. תתפלאו: לא כל היהודים שבאותו הדור ראו בכך אסון.

ומול הקסם היווני החלול שהלך והתפשט בעם – ניצב קומץ יהודים שנראו אז 'מיושנים', 'פרימיטיביים', לא 'מעודכנים': מתתיהו ובניו. נקל לשער מה הייתה תגובת ההמון – גם מהעם היהודי – לנוכח הצעד הנועז והנאיבי של התארגנות קלושת-כוח מול אימפריה אדירה. "וכל כך למה?" בטח אמרו אז רבים-רבים בעמנו. "בגלל מלחמה מטופשת על הרוח? למה לא ללמוד תורה בסגנון יווני? היוונים הם עם חכם עם מיתולוגיה יפה". עפ"ל, כמובן.

הסוף ידוע: הקדוש ברוך הוא היה בצד של המכבים. הם ניצחו. נגד הטבע. הביסו את האימפריה היוונית. החזירו לתורה את נשמתה. טיהרו את בית המקדש, ולא פחות מכך – טיהרו את נפש העם שהלך בחושך אחר הקסם היווני והמיתולוגיה המתעתעת שלו. הם החזירו את האור – אותו אור צלול וטהור שהשבוע שוב האיר לנו בשמונת הימים – אל לב התודעה היהודית שכבר הוחשכה מרצון.

אחרי הניצחון המפואר הזה – קל מאוד להזדהות עם מתתיהו ובניו. תמיד נחמד להזדהות עם הצד המנצח. אבל האם בזמן אמת, בעוד המלחמה ניטשת, בעוד הקרב האבוד של המכבים החלשים מתנהל מול צבא יוון העוצמתי נגד כל היגיון צבאי ומדיני – כולנו היינו מזוהים בכל ליבנו עם הצד שהכריז 'מי כמוכה באלים השם'? הרי אם כל עם ישראל היה בצד של המכבים – אלה לא היו 'מעטים' ו'חלשים'.

לתשומת ליבם של כל המלהגים מההדלקות הפוליטיות.

כאן אני נדרש שוב לכנס הבוגרים של חבריי לישיבה, שהפך בצוק העיתים לניסוי פסיכולוגי מעניין. כשחוזרים אל 'הימים ההם' – קל מאוד להישאב ולשכוח את 'הזמן הזה'. שוקעים בנוסטלגיה. מספרים סיפור. תקועים בעבר. העבר אף פעם לא מחייב. אפשר להפליג למחוזותיו ולהרגיש כמו בחלום מתוק. פתאום, אברכים בני שלושים וחמש שוב מתלהבים מצלחת צ'ולנט שנלקחה מתחת לאפו של הטבח בישיבה.

האתגר הוא להשליך מהימים ההם – אל הזמן הזה. לבחון את ה'אז' – בפרספקטיבה של עכשיו. לא להיות כמו אדם שבגיל חמישים יתלהב ממגדל לגו שבנה בגיל ארבע. כדאי שכל אחד מאיתנו יעשה עם עצמו את הניסוי הכֵּן הזה: אילו הימים ההם היו פוגשים את הזמן הזה; אילו מלחמת המכבים והיוונים הייתה נערכת בה"א אלפים תי"ו שי"ן פ"א אל"ף – האם היינו באמת ובתמים ובלב שלם בצד של מתתיהו הצדיק ובניו? או שמא, לפחות בלב היינו נוצרים איזו התפעלות קטנה – אולי גדולה – מול ההצלחה התרבותית והצבאית של היוונים, כשאנו נדים בראש מול חבורת היהודים המועטה והעקשנית שמונהגת בידי מתתיהו הזקן. לא צריך לערוך ניסוי: יש לנו אינספור דוגמאות בהווה.

ואם התשובה אינה חד משמעית – לא צריך להיבהל. פשוט צריך לעשות את הסוויץ' בראש ולהיענות להכרזה הנצחית של 'מי להשם אלי'. גם אנחנו להשם. ניסי החנוכה אינם סיפור-דברים היסטורי, אירוע שאבד עליו הכלח האקטואלי, מגילה שנקראת למפרע, או אם תרצו: כנס בוגרים של בחורים שנזכרים בקערת הנעגל-וואסער שנשפכה עליהם כשנותרו סרוחים על ערשותם בשעה מאוחרת בבוקר. הימים האלה נזכרים ונעשים. בכל דור ודור.