הצלה או סכנה?

זהו למעשה המענה המרכזי לסוגיית הגיוס לצבא כפי שהוא נראה כיום, וזו גם התשובה לאותם שפוערים פיהם כנגד לומדי התורה, מתוך זלזול בגדולי ישראל, ואינם מבינים את הגישה והדרישה של התורה

ננסה ללמוד משהו מהפרשה שלנו ומחג החנוכה הבעל"ט לגבי רמת העדיפות שצריך לתת לדברים רוחניים לעומת היתרון שנותנים לדברים גשמיים. אם נשאל כל אדם, מי הגן על יוסף? מי עשה יותר בשביל יוסף? במבט ראשון נראה שיהודה הוא שהציל את יוסף ממוות בטוח, שכן הכל מבינים שאילו יוסף היה נשאר בבור היה זה גזר דין מוות ודאי. הוא היה מת או מצמא או מרעב או מנחשים ועקרבים.

לכאורה, בהסתכלות שטחית, יש פה שלושה שלבים שהולכים ומתפתחים מהקל אל הכבד. מסכנת חיים ממשית ראובן 'משפר' להורדה לבור, שאומנם יש בו נחשים ועקרבים, אבל זו לא הריגה בידיים, ואז בא יהודה ומציע רעיון הצלה גדול יותר: למכור לישמעאלים.

אולם מי שמעיין בפסוקים רואה ששבח ההצלחה מיוחס דוקא לראובן.

בימים אלו זוכים לומדי הדף היומי להתחיל בלימוד מסכת סנהדרין. בתחילת המסכת (ו.) יפגשו הלומדים מאמר של רבי מאיר, שדורש על יהודה את הפסוק 'וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ השם'.

"לא נאמר 'בוצע' אלא כנגד יהודה – וכל המברך את יהודה, הרי מנאץ".

איך ניתן להבין את הדברים?! הרי יהודה הוציא את יוסף מהבור?!

יתרה מזו, במדרש נאמר שראובן זכה ואמר לו הקב"ה: "אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומך 'את בצר במדבר לראובני'".

איך ניתן להבין? יהודה, שהציל, אסור לברך אותו, ואילו את ראובן יש לרומם וערי מקלט נפלו בחלקו?!

כדי להבין זאת נביט שוב אל הפסוקים שעוסקים במעשי ראובן. "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם". ראובן אומר להם: "הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ". והתורה מעידה שכוונתו הייתה: "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו".

למה נכתב פעמיים 'ראובן'? ומה זו הכפילות 'לא נכנו נפש', 'ואל תשפכו דם'? ומדוע נכתב פעמיים 'ויאמר'?

התשובות לכל השאלות מתומצתות במאמר חז"ל אחד: "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". זהו משפט שמרבים לצטט, אך כדי לחיות אותו חייבים המון כוח. זה מחייב להרגיל את מושגי החשיבה שלנו ולהתאימם לדברי התורה הקדושה.

מקור הדברים בפרשת כי תצא. המצרים שעבדו ועינו את ישראל והם מותרים לבוא בקהל בדור שלישי, ואילו עמון ומואב, שהחטיאו את ישראל, אסור להתחתן איתם עד עולם. ומכאן שהמחטיא גרוע מההורג.

יש לכך הסבר: ההורגו – הורגו בעולם הזה; והמחטיאו – בעולם הזה ובעולם הבא.

רבנו האור החיים הקדוש בפרשת ויגש (מו, ל) מרחיב ומסביר שכאשר נודע ליעקב שיוסף חי, היה מהסס מלשמוח. "ויפג ליבו כי לא האמין להם". רק כאשר "וירא את העגלות – ותחי רוח יעקב אביהם".

כשפגש יעקב את יוסף אמר: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי". כי עד לרגע המפגש עדיין לא היה יעקב רגוע במאה אחוז לגבי הרוחניות של יוסף. רק כשראה את פניו וידע ששמר על קדושתו, רק אז הסכים לשמוח.

"ודבר ידוע הוא", כותב האור החיים משפט מצמרר, "כי הצדיקים, יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש". הצדיקים מעדיפים בן שמור בקדושה מאשר בן שמסתובב בעולם 'חי'.

לפי זה הכל ברור. ראובן שם את יוסף בבור, אבל התוכנית הייתה 'להשיבו אל אביו'. לעומת זאת, יהודה אומנם הוציא אותו מבור הנחשים, אך הוא מכר אותו לישמעאלים. המכירה הזו, מבחינה רוחנית, נחשבת להריגה.

ולכן כל מי שרוצה לשבח את יהודה הרי הוא מנאץ. כי על פניו מה שיהודה עשה, מעשה שנראה טוב – להציל את אחיו מהבור, זה מעשה שראוי לגינוי. כיצד מסרתו לידי אומה שפלה, שהם יכולים להחטיא אותו? גדול המחטיאו יותר מן ההורגו.

אבל ראובן הרי 'תיקן' את הבעיה הזאת. התורה כתבה פעמיים את הפסוקים, כדי לומר לך שהוא דאג לשני המישורים. פעם ראשונה: "וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם". מה פשר הכפילות? ומדוע כתוב פעמיים 'ויאמר'? אלא שיש פה שתי אמירות, כל אמירה מדברת על משהו אחר. "לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ" – כלפי החלק הרוחני. ואחר כך הוא מוסיף ואומר להם: "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם" – על החלק הגשמי.

לכן הקב"ה הבטיח לראובן: אתה, שפתחת בהצלת נפשות תחילה, 'לא נכנו נפש', תזכה לעיר מקלט בחלקך. שכן המעשה שלך הייתה בו הצלה כפולה, רוחנית וגם גשמית. הצלת הגוף – 'אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם' בידיים (ואם יהא ראוי לנס, מסתמא יינצל בבור), אך בלי לוותר על הנשמה – 'לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ'. כי הנשמה לא יכולה בלי הגוף, והגוף לא יכול בלי הנשמה.

אבל יהודה, שהכניס את יוסף לסכנת אבדון רוחני, התורה אומרת שאסור לברך אותו. ולכן גם מייד אחרי המכירה אנחנו קוראים ש'הורידוהו מגדולתו', כיוון שהייתה עליו טענה גדולה מדוע וכיצד אִפשר סיכון רוחני ליוסף.

יש לדברים ממד אקטואלי חשוב לימינו. קשה להסביר זאת לאחינו הרחוקים, ולא בטוח שכדאי להשיב לאלו שפוערים את פיהם כנגד לומדי התורה ומזלזלים במנהיגי הדור. אך זו האמת. הצדיקים חוששים על שרפת הנשמה הרבה יותר מאשר על שרפת הגוף.

ומכאן לימי חנוכה הבאים לקראתנו.

בהלכה ('שולחן ערוך' או"ח סימן תרע) מבואר שכיוון שכל הגזרה של חנוכה הייתה גזרת שמד רוחנית, לפיכך יש מצווה להרבות את העוצמות הרוחניות, להגביר את האור, להוסיף בשיר ובהלל, שכל אלו הם דברים רוחניים.

יהי רצון שנזכה לקבל את כל השפע של ימי החנוכה ובעיקר להבין כי שמירה על הרוחניות היא עיקר הכל.