שמעון ברייטקופף
ט' אייר התשפ"ג
…
איך אתה מעז
בשנים האחרונות אני מקבל לא מעט ביקורת על הנכתב בשורות האלה. חלק ניכר מהביקורת מוצדק – ועל כך אני מתנצל מעומק הלב. חלק מהביקורת נובע מאי הבנה – ואותה אני אשתדל להסביר. ויש חלק שלישי שנוגע בחילוקי דעות מהותיים, ואותו אין לי איך להסביר או על מה להתנצל.
מה שאתם רואים, זה מה יש.
נתחיל ממה שבוער כאן על השולחן. השיחה שקיימתי עם קובי אריאלי בחג הפסח האחרון. אני לא יכול להגיד שלא צפיתי את גלי הביקורת שיבואו, אבל ניתן בהם סימנים.
היו שלושה סוגי ביקורות:
הראשון: משפט שממנו השתמעה ביקורת על אברכים ותלמידי חכמים. משפט שלא הייתי מעלה בדעתי לחשוב עליו, ודאי שלא לכתוב אותו, אבל הוא נכנס בצורה לא נכונה, כנראה בעטיה של עייפות החומר. אנשים נפגעו – ועל כך אני מתנצל מעומק לב. ולכל העם בשגגה. מי שרוצה לראות את הקונטקסט המלא של המשפט מוזמן להציץ במדור מכתבים למערכת במגזין ויראה ישועות.
השני: מה פתאום להביא כזה מרואיין? איך נותנים לגיטימציה וכו' וכו'. או בלשונם הזהב: "איך אתה מעז?" "מי שמך?" "יצא המרצע מן השק" וכהנה.
אז אולי זה המקום לחדד את מה שבעיניי היה מובן מאליו: אני לא עומד בראש ארגון הלגיטימציה הארצי. לא ממני שואבים הכרה או מעמד. לא אני ולא המערכת שבה אני עובד נפוחים מעצמם עד כדי כך שאנחנו חושבים שמאיתנו תורה ומאיתנו ברכה לעם ישראל כולו. ביקשו טור נחמד לפרויקט חג – נתתי. חלק שמחו מאוד, חלק התעצבנו מאוד, חלק הצליחו לחלק את רגשותיהם במידה שווה ולכעוס ולשמוח גם יחד. ברכם אבינו כולם כאחד.
רק זאת ייאמר: מי שמדפדף בעיתון החג והדבר היחיד שהוא לוקח ממנו הוא לגיטימציה לפלוני והכרה לאלמוני, שילך ללמוד קצת. העיתון קטן למידותיו בכמה מספרים.
והשלישי: מה זה להביא ליצונע'ס בעיתון? אין לך מה לעשות? נגמרו לך הנושאים? ליצונע'ס??? בעיתון החג???
עם הקבוצה האחרונה אני חלוק על המהות. אין לי איך להגיע איתם לעמק השווה, והאמת – אין לי איתם שיג ושיח. בכל משפט שהם שמים סימן שאלה בסופו, אני שם סימן קריאה. אכן כן, יש לי חדשות סודיות בשבילכם: אזלו לי הנושאים, ומה לעשות.
…
השוליים במרכז
אבל גלי הביקורת על הריאיון הזה, הם המשך ישיר לביקורת שמופיעה שוב ושוב כלפי כותב השורות על 'האדרה' שיש בטור הזה לתופעות משולי החברה החרדית.
יש הטוענים – במידה לא מבוטלת של צדק – שההאדרה הזו מגיעה לעיתים תכופות על חשבון הזרם המרכזי. על חשבון האברכים ועמלי התורה. קשה לכתוב על המקום שיש לנוער מתמודד בחברה החרדית, או לסיפורה של משפחה ספרדית שלא התקבלה למוסד לימודים רק בשל צבע עורה, או על מקומם של אברכים שנאלצו לצאת לשוק העבודה בתוך מרקם החיים החרדי, בלי לערער – אולי בשוגג – על המיינסטרים החרדי.
אחד המגיבים האהובים עלי, הוא בחור או אברך צעיר שמתקשר לעיתים תכופות ומעלה שאלות שנועדו להגחיך את התזות שנכתבות פה. "אני נוסע לר' שעיה ב"ר משה", הוא פותח את השיחה בקול מתנשף, "לכמה זמן אני פטור ממנחה?"
פעם אחרת הוא שאל בדחיפות: "אם אני שר שירים של קרליבך, אני צריך להניח באותו יום תפילין או שאני פטור?"
הבנתם את הרעיון.
כשאני עונה לו, אני מרגיש מיני ר' ישעי'לה שחיבק גם את גדולי יריביו ועוקציו.
כל אחד והתיקון שלו. וכמובן, תמשיך להתקשר.
…
לגנוב את התרעוימס
אבל אין טעם לכחש. זה נכון. הטור הזה משמש לעיתים לפה לתופעות שקורות בשוליים המתרחבים של החברה החרדית ומנסה להאיר בזרקור חיובי פעילות של אנשים שכנראה לא יֵשבו בגלגול הזה ב'מזרח' של פוניבז' או חברון. בסוף, אין מקום לכולם ב'מזרח', ואם כולם ישבו ב'מזרח' הוא כבר לא יהיה מזרח יותר. בבחינת גיטו וידו באים כאחד.
הבחירה לכתוב על הנושאים האלה היא קודם כל נטייה טבעית של הנפש.
שליחות היא מילה גדולה מדי, אבל אני מרגיש שקיבלתי מתנה גדולה ביכולת לעורר אנשים, לגרום להם לחשוב, ללמד זכות על אוכלוסיות שלא תמיד זוכות להגנה או להסבר.
אולי בשביל להמחיש את הטיעון – הנה סיפור קצר ואמיתי:
יש מנהל ישיבה שביקשתי ממנו לקבל לישיבה בחור שעמד בכל הקריטריונים הנדרשים להתקבל לישיבה שהוא מנהל. בחור צנוע ומעלי, מתמיד ובעל מידות. אבל המנהל התעקש מסיבות צדדיות שקשורות לכל דבר חוץ מהעתיד הרוחני של הבחור.
המנהל לא הסכים בשום אופן. כל המאמצים והלחצים – עלו בתוהו.
כשהרמתי ידיים, הוא התקשר ואמר לי: תשמע, יש לי אליך בקשה אחת.
נו, אמרתי.
אני מבקש שלא תהיה לך עלי תרעוימ'ס (תרעומת, קפידא. ש"ב).
תשמע, אמרתי לו. את פניי השבת ריקם – זכותך. הבחור נשאר בינתיים בבית שבר כלי, שלא בצדק. הרסת נשמה קדושה. אתה יודע מה הדבר היחיד שנשאר לי להתנחם בו? מה מעודד אותי בלילה לפני שאני הולך לישון ונזכר בבחור השבור? דבר אחד: התרעוימס עליך. אני אומר לעצמי כמה אתה לא בסדר, וכמה צריך לזכור כשנמצאים למעלה לא לדרוס את הקטנים, וכמה כל נשמה של בחור היא חשובה ויקרה.
אז יש את הדמעות של הבחור, יש את האכזבה האישית שלי מזה שלא הצלחתי במשימה, אבל יש לי איזו פינה קטנה שבה אני יכול להתנחם, משהו קטן שנותר לפלטה: התרעוימ'ס. גם את זה אתה רוצה לקחת? את הנחמה האחרונה? זה אני לא אתן לך.
…
אנשי 'העמוד האחרון'
במה דברים אמורים?
בסוף לציבור המיינסטרים במגזר החרדי יש ברוך ה' הכל. הם נכנסים למוסדות כמו סכין שמחליקה על חמאה. בשידוכים כולם מחזרים אחריהם, נכונים למלא את כל בקשותיהם. הם קמים כל בוקר בתחושת שליחות מוצדקת שהם עושים את רצון הבורא בצורה המיטבית. הם מסתובבים בעולמנו בידיעה שהם-הם נזרי הבריאה, שעליהם עומד העולם, הם הפנים היפות של החברה החרדית. וזה לא נכתב אפילו בטיפת ציניות. אותם שזכו לצעוד במסלול החרוש, לשבת וללמוד כל היום, בלי בעיות של קשב וריכוז, בלי בעיות משפחתיות, בלי בעיות כלכליות חונקות – הם המודל שלנו, הם השאיפה, אליהם כולם נושאים עיניים.
אבל מהצד שכנגד ישנם אלו שאין להם את כל אלו. רוחם שפופה עליהם, לא רודפים אחריהם בשידוכים וגם לא בעולם הישיבות. כדי להכניס ילדה לסמינר הם מקיזים דם. אז לאלו בשוליים נשארות מדי פעם כמה מילות זכות של טור בעמוד האחרון בעיתון 'משפחה', גם את זה צריך לקחת? גם את התרעוימ'ס הקטנה?
המילים שנכתבו פה לא אחת, וייכתבו פה גם בהמשך, הן חלילה לא על חשבון האברכים ותלמידי החכמים. עפר אנחנו תחת כפות רגליהם. בושה שצריך אפילו לחדד את הנקודה הזאת, אבל מותר ואולי גם צריך לתת קצת לימוד זכות על אנשים שלא שפר גורלם. שהדבר היחיד שנשאר להם זה קצת תרעוימ'ס, ועכשיו גם את זה רוצים לקחת להם.
…
איש הלבבות השבורים
בכל זה הרהרתי בשעה שצפיתי בהספד המטלטל של הזמר ליפא שמעלצר על בעל המנגן הרב מיכאל שניצלר ז"ל. לא הכרתי אותו בחייו. האמת, גם השירים שלו לא היו פס הקול הקבוע שלי. אבל דווקא אחרי פטירתו נחשפתי לדמותו הגדולה, ואולי הוא ביטא יותר מכל את מה שאנחנו כותבים עליו פה.
"ביקשת שלא תהיה מרה שחורה בהלוויה שלך, אבל אתה כבר לא בעל הבית. זו ההלוויה שלנו. שלנו, אלה כל הנשמות האומללות שמצאו אצלך בית ומחסה. כל האנשים שאתה היית להם דמות אב. לפעמים דמות האב היחידה שהם הכירו", פתח ליפא את הספדו המצמרר.
"אני פה, ליפא, מדבר בשם כל הבחורים שעזבו את הישיבה, שלא הצליחו לשרוד, שהחיים לא האירו להם פנים, שמצאו אצלך תרופה לנשמה הפצועה שלהם. אתמול שמעתי באוטו את הניגונים שלך, ונזכרתי איך בגיל 16, כשהייתי בחור ישיבה מסקווירא, בחור שלא מצא את עצמו בישיבה, אתה היית היחיד שנתת לי צ'אנס. היחיד מכל העולם!
"היה לנו קשר של עליות וירידות. של לבד וביחד. מי כמוך, מיכאל, יודע, שהחיים הם פרקים. אי אפשר להתחיל אף פעם מהאמצע. כמו שהתורה בלי ספר דברים או במדבר היא לא תורה, גם החיים של בן אדם מורכבים מפרקים. כשאדם נפטר, בדרך כלל כולם זוכרים לו את הפרשה האחרונה. את הסוף. אנשים שוכחים את הבראשית של הבן אדם. אבל אסור לשכוח. אתה תורה אחת שלמה. הבראשית שלך הייתה צער וייסורים בלתי נתפסים. היית ילד קטן ויתום שעבר סבל שאף אחד מאיתנו לעולם לא יבין. אתה לוקח איתך לקבר כאב שעליו לא דיברת מעולם. עברת קשיים כמעט בכל תחום. היית שוטף חלונות בחנויות בשביל הפרנסה. כשהתחלת לשיר היית שר עם הגב לקהל מרוב בושה, אבל זה לא מנע ממך אף פעם לעזור בפרנסה למאות אנשים שהתפרנסו ממך.
"אני אומר לכם את האמת, אני לא הייתי עומד פה בכובע וחליפה היום בלי ר' מיכאל, לא יודע אם הייתי עומד בכלל בעולם באיזה שהוא מקום היום. אתה לימדת אותי כל מה שאני יודע. מי יודע איפה אני ואיפה עוד אלפים היו היום בלעדיך?
"הבאתי פה היום את החליפה הכי יפה שלי. הכי יקרה שלי. הבאתי את החליפה היקרה שלי לעשות בשם כולם, בשם כל הזוגות השבורים שהצלת להם את השלום-בית, כל הבחורים שנפלטו מהמסגרות שהצלת, כל הלבבות השבורים, נשברי הלב, עבורם אני עושה את הקריעה עכשיו.
"העבודה האחרונה שלך הייתה בארץ ישראל בחג הפסח. לפני זה, ביקשו ממך לבוא לשמח יתומים. כבר היית בלי כוח. לא הרגשת טוב. אבל לא סיפרת לאף אחד. לא רצית להיות תלותי באף אחד. ראיתי תיעוד שלך עם היתומים, ואתה אומר להם: אני הגעתי לפה היום בלי כוח, כי אני יודע מצוין מה זה להיות יתום.
"סיפרת להם את הסיפור על בעל ה'מאור עיניים' זיע"א שהיה עסוק הרבה במצוות פדיון שבויים, ופעם אחת נלקח למאסר בעצמו. כשיצא שאלו אותו 'זו תורה וזו שכרה?' והוא אמר: 'הקב"ה רצה לתת לי להרגיש איך מרגיש יהודי שנמצא במאסר. לתת לי עוד כוח לעסוק במצווה החשובה הזו'.
"אתה עברת את כל סוגי הכאבים האפשריים. היית בכל תהום. ביקרת בכל צער. הקב"ה ניסה אותך בכל ניסיון וידעת טוב מכולם איך לדבר עם שבורי לב. מכל סוג. כל מה שלא שמעת, כל צרה שלא סיפרו לך – ידעת לטפל, כי היית שם. חווית את זה.
"הגמרא בתענית מספרת על רבי ברוקא שהיה בשוק עם אליהו הנביא ושאל אותו אם יש מי שראוי לעולם הבא. בהתחלה אליהו הנביא עונה לו בשלילה. אין ראוי לעולם הבא. זה הכל חסד ורחמים. אבל אז עוברים שם שניים, ואליהו הנביא אומר: אלה, השניים האלה, הם בני העולם הבא.
"רבי ברוקא רץ אחריהם לבדוק מה עושים שני הצדיקים שראויים לעולם הבא, והם אומרים לו: אנחנו שני בדחנים. רואים יהודים שבורי לב ומשמחים אותם.
"אני יכול לומר שאתה לבד היית כמו שני הבדחנים ביחד. בחוץ תמיד היית שמח ומשמח, אבל בפנים שברי שברים. אף אחד לא ידע שמתחת לחיוך הגדול יש לב נשבר ונדכה. אנשים חושבים שזמר שמסתובב בין הבמות, הוא שמח ומאושר. כל היום חגיגות, כל יום חתונה חדשה. אבל מתחת לחזות הזאת, יש אדם בשר ודם, ומיכאל סחב איתו חבילות קשות.
"זה היה החלום שלך. שעם ישראל יחיה בשלום. שהורים יחיו בשלום עם הילדים, שבעלים יחיו בשלום עם נשותיהם, שמשגיחים בישיבה יחיו בשלום עם הבחורים שלהם, שיהיה שלום בעולם. אם אתם מסתובבים עם ייסורי מצפון תקבלו עליכם קבלה: לעשות שלום בעולם. לחיות בשלום עם הסובבים שלכם.
"ויש עוד קבלה אחת שאני רוצה לבקש מכם לקבל: ישבתי איתך לפני החג, מיכאל. היית לבד ממש. אני גם לצערי יודע קצת מה זה להיות לבד, אבל זה לא הלבד שלך, מיכאל. יש אנשים שמסתובבים עם הרבה אנשים סביבם, אבל הם לבד, אוהו כמה הם לבד. מיכאל היה אחד כזה. הוא הגיע לתהומות של לבד, שאף אחד בעולם הזה לא היה בהם. אבל הגדולה שלו הייתה שהוא לא נתן לאף אחד להיות לבד. הבן אדם הבודד בעולם, היה מוכן לנסוע לקצה השני של העולם בשביל שלא יהיה יהודי לבד. אז אם אתם רוצים לקבל משהו לעילוי נשמתו, תקבלו עליכם לא לתת לאנשים להיות לבד. תסתכלו בסביבה שלכם על הבודדים, על הגלמודים. אל תיתנו להם להיות לבד".
…
בלי שיפוטיות
את השורות המדממות הללו אני כותב בתרגום מיידיש – השפה שבה הספיד שמעלצר – בעיצומו של יום ההילולא של הצדיק ופועל הישועות רבי ישעי' ב"ר משה זיע"א.
בכל קרן רחוב נערכות סעודות הילולא לעילוי נשמתו, העיירה קרעסטיר מתמלאת בשעות אלה ברבבות מתפללים מכל רחבי העולם, כמעט ואין פיצה שלא מחלקת היום את מרכולתה בחינם וברחבי הרשת מופצים אין ספור סרטונים על יוזמות לעילוי נשמתו.
אין ספק שבחלקים מסוימים של המגזר החרדי ר' ישעי'לה הוא הרבי הבלתי מעורער.
למה? מה מצאו בו כולם? למה דווקא דמותו הפלאית זכתה לכל הכבוד והיקר הזה כשבסביבתו הקרובה קבורים צדיקי עולם, בהם רבותיו המובהקים שלא זוכים אפילו למניין ביום היארצייט שלהם? מה יש בו, בדמות שלו או במורשת שלו, ששואב רבבות אנשים? מהו מגנט הקסם?
על ר' ישעי'לה כבר נכתב רבות. על חלוקת המזון ברוחב לב, על היד הפתוחה לכל דכפין. אבל יש כאן משהו הרבה מעבר לזה. ר' ישעי'לה, לפחות במורשת שהותיר אחריו, לא רק נתן אוכל, הוא גם זרק את השיפוטיות לפח.
הוא לא בחן בזכוכית מגדלת את היהודים שעזר להם. לא הייתה אצלו ועדת קבלה. הוא מעולם לא בדק אם אדם שיגיע להסתופף בצילו מספיק מכבד אותו, הוא לא חשש שהוא 'יהרוס לי את השם', ומעולם לא הקדיש מחשבה על מה אנשים יחשבו על המקום שלו. הוא מעולם לא ביקש מאף אחד שלא תהיה לו עליו תרעוימס, הוא פשוט דאג שלא תהיה.
לפי סיפורי החסידים, גם את מי שירדו מהדרך, המשכילים שבאו כדי ללעוג לו, האכיל ברוחב לב ובמאור פנים.
הוא היה רבי שביקש לשמש את הציבור וראה שמחה עצומה מכל חיוך של יהודי.
מספרים כי בני האצולה היהודית ההונגרית (שכונו 'די שיינע יידן') שהיו מגיעים לקרעסטיר לא ראו בעין יפה כיצד היה דואג לאנשים הפשוטים.
כשהייתה מגיעה עגלה מהדרך הארוכה, היה רבי ישעי'לה מזנק מייד לנוסעים הרעבים מהדרך הארוכה ולמורת רוחם משרת אותם במסירות. פעמים רבות אלו היו עגלונים גסי רוח, ורבי ישעי'לה היה מכניסם במאור פנים לתוך היכלו ומציע להם את כל המטבח לאכול לשובע נפשם הרעבה.
פעם שאלו אותו, ילמדנו רבנו, האם זה לא ביזיון התורה לעשות זאת עבור יהודים נחותי דרגה שכאלו? מילא, חס וחלילה לא רוצים שתרעיב אותם. אדרבה, שיאכלו לשובע. אבל רבנו, למה כאן בתוך ההיכל? שישבו בצד ליד אורוות הסוסים והמשרתים יביאו אליהם את האוכל.
ורבי ישעי'לה היה שוחק כנגדם. דווקא אותם, את היהלומים הללו, אני שומר לעצמי. לא למשרתים, ואת הבנים הללו של הקב"ה אני שמח ושש לארח בביתי בלב פתוח. המצווה הזו היא החביבה עלי ביותר.
רבי ישעי'לה לא שפט אף אחד ולא פשפש בצלחתו. הוא גם לא רצה שזה יהיה נושא. הוא רצה שיהודים באמת ובתמים ירגישו טוב.
ידוע שהחלות שהכין לשבת היו גדולות מאוד ושמען יצא למרחוק. שאלו אותו: "מדוע אינך מכין חלות קטנות יותר?"
"יהודים רבים מתביישים לקחת חתיכה גדולה", השיב.
"מחלה קטנה, פיסה גדולה ניכרת. אבל מחלה גדולה אפשר לקחת פיסה גדולה בלי להתבייש".
כשנקלע לבית שלו עובר דרכים, מגודל שיער עם פרעושים בבגדים ועל הגוף, אמרו לו בני הבית שמוטב כי יישן בחוץ ולא ייכנס פנימה, אבל רבי ישעי'לה התעקש. "אם אתם רוצים לדאוג לניקיון של הבית, לכו מהר לקנות לו בגדים ותכניסו אותו למקלחת. ואם אתם לא משיגים, תישארו אתם בחוץ. יהודי לא משאירים בחוץ בגלל פרעושים".
כאשר נפטרה הרבנית, אשתו הראשונה, והרבי החל לחפש זיווג שני, הציעו לפניו אישה מאחת המשפחות החשובות והמיוחסות של הונגריה. אך בלי להיכנס לעומק העניין הוא סירב לכך מייד.
"אני צריך רק אישה פשוטה כמוני", הסביר לשדכן שהעלה את ההצעה.
כשאחד מחסידיו רצה להתנדב ולשמשו, הפטיר לעברו: "אין אני מחפש גבאי. אלא עוד יהודי שצריך פרנסה שישמשני ואני אשלם לו".
אז נכון, בדור שבו אנו שבויים באובססיה תמידית בשאלת ה'מה יאמרו', ומה מתאים ומה יאה, הסיפורים הללו נשמעים קצת מנותקים.
אבל האיר הקב"ה בעולמנו דווקא בשנים האחרונות את אורו של רבי ישעי'לה, אולי כי אנחנו דור שזקוק יותר מכל לרבי ישעי'לה.
…
יהודים של 12 בצהריים
רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל שימש ראב"ד העדה החרדית ורב שכונת זכרון משה. הוא היה מספר תמיד שבמשך שנים הוא היה עובר ליד שטיבלאך זכרון משה, ורואה יהודים שמתפללים שחרית בשעה שסמוכה לשעת חצות היום – ויוצא מדעתו.
מה עם זמן קריאת שמע? מה עם זמן תפילה? ובכלל יהודי צריך סדר יום. ללמוד, לעבוד. מה זה הדבר הזה שבשעה 12 מתפללים שחרית?! הוא לא היה מסוגל לתפוס את זה.
לימים, הוא סיפר, הוא נהיה ראב"ד העדה החרדית והתחיל לשבת בדיני תורה. ואז הוא שם לב לתופעה מעניינת: מעולם הוא לא ראה באולמות בית הדין את האנשים שמתפללים ב-12. כל המתדיינים היו אלו שקמים בשעה שש בבוקר או מקסימום בשבע.
מה אפשר לדרוש מיהודי שבשבע וחצי הוא על הרגליים אחרי ארוחת בוקר? מה עוד יש לו לעשות חוץ מלהסתכל החוצה לחריגות בנייה של השכנים ובתשע להתייצב בבית דין עם כתב תביעה מנומק?
מאז, אמר ר' ישראל יעקב, שיניתי את ההסתכלות שלי על אותם אנשים. לא שיש לזה הצדקה בהלכה, וודאי שהם צריכים לעשות תשובה, אבל האנשים שקמים מאוחר, הם אולי שלעפרס ולא יוצלחים, אבל לפחות הם לא תובעים אף אחד, ואתם יודעים מה, גם אף אחד לא תובע אותם.
רוצה לומר: יהי חלקי עם מתפללי הנץ, אבל מותר למצוא לימוד זכות והארה גם אצל יהודים שעדיין מתקשים לקום בבוקר. זה נכון לשעת הקימה ונכון לכל תחומי החיים. השאיפה לטוב ביותר, לא צריכה למחוק את כל השאר. החיים הם לא משחק של שחור ולבן, אחת או אפס. הם תמיד מורכבים יותר. אין יהודי שהוא רק רשע, יש יהודי שהוא גם רשע, אבל יש בו גם תכונות טובות וצדקות, ואפשר להסתכל גם על החלקים האלה.
…
דור הפנאי דורש תשובה
ובחזרה לנושא שעמד בתחילת הטור הזה: העיסוק בשוליים הפחות זוהרים של המגזר.
אנחנו חיים בדור הפנאי הראשון.
עד לפני כמה עשרות שנים, לכבס בגדים ארך יום שלם, למרוט באצבעות נוצות של זוג תרנגולות עוד יום. לאפות לחם ולהתפיח עוד חצי יום, לנסוע לכפר הסמוך יומיים. לאנשים לא היה זמן להתעסק בנפש. החיים עצמם שאבו אותם לגמרי.
היום, התהפכו היוצרות. אנשים עובדים הרבה פחות, והצפי הוא שעם התקדמות הבינה המלאכותית והרובוטיקה אנשים יעבדו פחות ופחות.
זכינו ששמנה וסולתה של היהדות החרדית יושבים בבית המדרשות וממלאים את יומם בלימוד תורה. אברכים יקרים ומסולאים שעולמם מלא בהוויות אביי ורבא. מי פילל ומי מילל.
אבל אני לא חושב שהשליחות שלי עוסקת בהם.
לצידם, יש לא מעט אנשים שלא מוצאים את עצמם במסגרות הרגילות. חלק שלעפרס שקמים ב-12, חלק נושרים, חלק סובלים מאפליה, חלק תלושים שלא מוצאים את עצמם בעולמו של הקב"ה. אם בעבר ההישרדות הייתה דוחקת את המחשבות וגם מי שלא מצא את עצמו כחלק מהחברה נאלץ לרוץ לשדה להביא חיטים מה שהיה מדחיק את המחשבות, כיום אי אפשר לברוח מזה.
וככל שהציבור גדל, גם השוליים גדלים. העובדה שכותבים באהדה או בהכלה על ציבורים שלא נמצאים במרכז הצנטרום החרדי, לא נועדה לפגוע חס ושלום או להמעיט מסיירת המטכ"ל שלנו, מכותל המזרח של העולם כולו. היא נועדה להאיר פנס על אלו שלא זכו להיות ולהרגיש כלי הקודש שנמצאים בוויטרינה.
ידוע שאחרי פטירת הבעל שם טוב, מיררו הגנבים של העיירה מעז'יבוז בבכי. "כולם רוצים להיות רבע'ס של הצדיקים, של הישרים ושל הטובים – אבל רבנו הבעל שם היה גם הרב'ה של הגנבים והפושעים. ועכשיו, אין מי שימלא את מקומו".
אבל ברוך ה' לא אלמן הדור.
בכל דור ודור נוטע הקב"ה גם גנבים וגם רבע'ס של גנבים.
מסתמא כל אחד היה שמח לכתוב הגיגים על פרשת שבוע או עיונים בעומק הסוגיה במוסף שבת קודש של 'יתד נאמן'. אבל הרבבות אצל רבי ישעי'לה בהונגריה, והאלפים בהלוויה של ר' מיכאל מטאמס-ריבר, פיזית ווירטואלית, מלמדים שיש אנשים שצריכים משהו קצת אחר.
ולוואי שנזכה.
