לפני שנים רבות נחשפתי לראיון עם בני מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, הגאונים רבי דוד זצ"ל (שנסתלק מאיתנו לאחרונה) ואחיו יבל"ח, רבי ראובן שליט"א. אחת מהשאלות עסקה בזיכרונו הפנומנלי של אביהם זצ"ל. למיטב זיכרוני, הבנים ענו שהעובדה שרבי משה זכר כל מה שלמד לא נבעה דווקא מכישרון מיוחד של זיכרון, אלא מכך שכל מה שראה בתורה היה עבורו חידוש, וטבע האדם הוא לזכור דברים מחודשים.
בסיפור 'קטן' זה מונח מסר גדול. אנחנו רגילים מקטנות לקרוא בתורה פסוקים או ללמוד משניות וגמרא באופן ש"כך זה אמור להיות", ואם זה כתוב, זה לא יכול להיות אחרת. אמת, שגישה זו שורשה בקדושת התורה המושרשת בנו, אבל בדרכי הלימוד, ייתכן שאם נעצור בכל דבר הנלמד ונשאל את עצמנו מדוע באמת כך כתבה התורה, מדוע אין אפשרות אחרת – אולי נצליח להשיג את תחושת החידוש הטמון בדברי התורה.
בדומה לכך, שמענו מתלמיד נאמן של הגרי"ז גוסטמן זצ"ל (בעל 'קונטרסי שיעורים'), שדרכו בלימוד הייתה ללמוד תחילה רק את מילות הגמרא מבלי לעיין ברש"י כלל, והיה מפרש את דברי הגמרא לפי הבנתו הוא. רק בשלב השני היה מעיין ברש"י ועמל להבין מדוע רש"י לא פירש כמותו. באופן כזה הוא הצליח לדלות מדברי רש"י את החידוש שיש בדבריו.
אנו מורגלים מילדות שאחד מרגעי השיא של השנה הוא ליל הסדר. ברור לנו שהדרך הנכונה לציין את יום יציאת מצרים היא על ידי אכילת מצה דווקא בהסבה, על ידי אכילת מרור ללא הסבה ועל ידי שתיית ארבע כוסות וכל שאר המצוות המעשיות של ליל הסדר. האם עצרנו לרגע לשאול את עצמנו – למה דווקא כך? האם אין דרך טובה יותר לזכור ולגרום להחדרת המאורע הכביר של יציאת מצרים לדורות הבאים?
אולי אנחנו לא מעיזים לשאול שאלה זו, כי ברור לנו שכך צריך להיות – הרי כך ציוותה התורה. אבל אחד מגדולי בעלי המחשבה, שהיה גם מגדולי ראשי הישיבות ומגדולי הדור בליטא לפני השואה, שאל שאלה זו בצורה חדה ביותר. הבה נעיין בדבריו הנוקבים של הגאון רבי יוסף לייב בלוך זצ"ל, ראש ישיבת ואב"ד טלז:
"כמו כן עוררתי זה כבר בעניין סדר ליל פסח, שנתקן כולו על כל משפטיו וחוקותיו – לזיכרון, להזכיר ולעורר בנו עניין יציאת מצרים: אוכלים בהסבה – זכר לחירות, מרור – בלי הסבה – זכר ל'וימררו את חייהם', מצה – זכר ללחם עוני וכן זרוע ושאר דברים הנהוגים בלילה ההוא. סימנים קלים בלתי אפקטיים (יעילים, אז"ג) כלל. וכל זה נשנה, חוזר ונשנה בכל שנה ושנה"('שיעורי דעת' – נשמת התורה).
בשלב זה רבי יוסף לייב רק מציין שהפעולות שנבחרו אינן מרשימות במיוחד. לכאורה, פעולות אכילה פשוטות. האם אין דרך אחרת לציין מאורעות כה מרשימים כדוגמת ניסי יציאת מצרים?
רבי יוסף לייב מציע איך הייתה אמורה להיראות, לדעתו, בהשקפה ראשונה, דרך מרשימה יותר לציון מאורעות האומה:
"הלא לפי דמיוננו לכאורה היה יותר מועיל ויותר מעורר אילו עשו בכל עיר ועיר משתה גדול לכל העם, בשירים ונאומים לכבוד היום. עוד יותר מעורר היה, אילו ערכו גם חיזיון (הצגה, אז"ג) לתאר את כל עניין יציאת מצרים. ובימינו היה אפשר גם להשתמש בהמצאת הטכניק (הטכנולוגיה, אז"ג) החדישות, שהיה אפשר על ידם לפאר ולהדר את מחזה הנשף ההיסטורי של יציאת מצרים, ולצייר בדיוק את אופני השעבוד שנשתעבדו אבותינו בחומר ובלבנים. כמדומה, שבזה היו זוכרים ביותר את כל עניין יציאת מצרים, ויותר היו באים לידי התפעלות והתעוררות מאשר על ידי טעימת מרור, הסבה וכדומה" (שם).
שאלה בסיסית זאת כל כך קשה, עד שאנו מוכרחים להגיע למסקנה שיש לתורה הקדושה דרך משלה להשפיע על נפש האדם. מוכרחים לומר, כי כל דרך אחרת פגם יש בה, עד שבגינה לא בחרה בה התורה כדי להעביר את המסר של יציאת מצרים דרכה.
רבי יוסף לייב מבאר מדוע אכן לא בחרה התורה בדרך שהציע. ביאורו טומן בתוכו עומק פסיכולוגי ומלמד אותנו יסוד חשוב בנפש האדם:
###"והנה, כל זה עוררני לחידוש הגדול, והוא אולי ההפך מכפי שרגילים לחשוב תמיד, אבל כמדומה שהוא הנכון. אדרבה, אפשר שהתועלת הרצויה היא דווקא על ידי דברים כאלו שאינם מעוררים התפעלות ורק מניחים רשמים דקים, שאז מגיעים הם לנימים הדקות שבנפש האדם ומעוררין אותן.
"כי כשנעשים דברים יותר אפקטיים (מרשימים, אז"ג) ויותר ניכרים, אף שבשעת מעשה נדמה שהם עושים רושם גדול על האדם ומביאים אותו לידי התפעלות והתרגשות מרובה, אבל באמת אינם פועלים כל כך, שדווקא מחמת שהם עושים רושם חיצוני גדול, הם מניעים את הכוחות היותר קטנים שבאדם והרושם מתרחב ומתפשט בכל הכוחות ההם כל כך, עד שאינו מגיע אל הכוחות היותר עליונים ודקים, ששם באמת היה צריך להגיע"### (שם).
רבי יוסף לייב בלוך מלמד אותנו כי פעולות מרשימות אמנם מעוררות התפעלות, אבל זו התעוררות רגעית. שינוי פנימי בנפש האדם יגיע דווקא על ידי פעולות קטנות, אבל חוזרות ונשנות. יתרה מזו, חוויות עזות נתפסות רק באמצעות החושים הקולטים רשמים חיצוניים, ואינן מגיעות אל 'הנימים הדקים שבנפש'.
גם אומות העולם, להבדיל, הגיעו למסקנה זו לאחר אלפי שנים. אנשי שיווק סבורים כיום שמסר מינורי החוזר ונשנה, מצליח להחדיר את תוכנו לנפש האדם יותר מאשר פרסומת מטלטלת, שאמנם עושה רושם ראשוני, אבל מאבדת את כוחה לאחר זמן מועט.
המסר הטמון במצה
אבל עשינו גם אחרי שלמדנו כיצד מחדירים מסר, עברנו רק חצי מהדרך. מה הוא באמת המסר שהתורה ביקשה להעביר לנו דרך אכילת המצה? האם לא ניתן היה לבחור משהו שונה, כדי להחדיר את עניין היציאה ממצרים? גם שאלה זו עלינו לשאול כדי לעמוד על החידוש שבמצוות אכילת מצה.
הגאון רבי נתן רוטמן שליט"א, אחד מגדולי המחשבה החיים איתנו לאוי"ט, מתייחס לנקודה זו. כהקדמה לביאורו הוא מחזיר אותנו לשאלה ולתמיהה הרבה יותר יסודית ביחס למצוות מצה.
אנחנו מורגלים מקטנות לכך שמצה מסמלת את הלחם שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים, אבל יש ראשונים – ולכאורה כך גם מדויק מלשונו של בעל ההגדה – הסבורים כי מצה זהו גם הלחם שאכלו אבותינו בהיותם משועבדים במצרים.
על הפסוק (דברים ט"ז, ג') "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" – כותב הרמב"ן (בסוף הפסוק הקודם): "וביאר בכאן דברים רבים. כי הזכיר במצה שתהיה לחם עוני, להגיד כי ציווה לזכור שיצאו בחיפזון. והיא עוני, זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ. והנה תרמוז לשני דברים. וכן אמרו 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים'".
לדעת הרמב"ן המצה היא זכר גם ל'לחם צר' שאכלו ישראל במצרים תחת השעבוד, ולא רק כזכר לאוכל שאכלו ביציאה ממצרים. דברים מפורשים מצאנו בדומה לזה באבודרהם (הגדה, 'הא לחמא עניא'): "ופירש ה"ר יוסף האזובי בשם בן עזרא, שהיה שבוי בהודו והיו מאכילין אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ, והטעם מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט, וכן היו עושים המצרים לישראל".
דברי הרמב"ן הללו מעוררים תמיהה גדולה. כשאנו מבקשים לציין שעבוד, אנו מצפים שייבחר דבר שיתמקד בעניין זה בלבד. כך גם כאשר מבקשים לבחור דבר שעניינו לעורר גאולה. אך מה עומד בבסיס הרעיון לבחור דבר אשר מעורר בו זמנית גם את השעבוד וגם את הגאולה? במבט ראשון, אנו לכאורה מעמעמים בכך את עוצמת זכרון הגאולה? מוכרחת להיות סיבה שבגינה בחרה התורה דווקא בצורה זו.
כותב הגר"נ רוטמן: "והוא מפליא עד מאוד, כיצד זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן – היאך יכול הזיכרון המציין את שעבוד מצרים לשמש גם כזיכרון לגאולה ממצרים" ('התבוננות').
התשובה פותחת צוהר לרעיון הגאולה בעיניים יהודיות, לעומת אומות העולם. בעזרת הבדל מהותי זה, נבין מדוע בחרה התורה דווקא במצה כדי לסמל את עניין הגאולה, וכן מדוע נבחרה פעולה המסמלת הן את השעבוד והן את הגאולה:
"עם ישראל משועבדים לפרעה במצרים, מצפים וממתינים להיגאל. כשננסה לתאר את חלומות הגאולה והשחרור של עבדים שפלים מיד אדוניהם הנוגשים ומענים שאינם מניחים אותם אף לרגע מן העבודה אשר עבדו בהם בפרך, נמצא בדרך כלל שאדם משועבד נושא את נפשו לחיי רווחה ורחבות ללא צר ולחץ, בדמיון מה שרואה ומכיר אצל אדונו. וכך טווה חלומות היאך יהיה היפוך היוצרות, שיהיה הוא עצמו אדון לעבדים שישמשוהו, ולא יעבוד עוד.
"ובאמת היו בהיסטוריה עמים רבים שתכף לאחר שנשתחררו מעול משעבדיהם, חיקו את מעשי אדוניהם ונהגו באכזריות דומה ולעיתים מרעה אל רעה יצאו להגביר את רעתם, הרבה מעבר למה שנעשה בהם בשנות עבודתם" (שם).
החורבן הנורא הנגרם לאישיותו של אדם במצב של עבדות, מתגלה דווקא בחלומות הגאולה של העבד. אין במערכת המושגים של העבד יציאה לגאולה אחרת, אלא חיקוי חייו של משעבדו, שהרי אין לו מערכת מושגים אחרת. בדיוק את זה רצה הקב"ה למנוע.
"הסיכון שעומד בעת היציאה ממצרים הוא שתהיה הגאולה הנכספת גאולה מצרית ולא גאולת ישראל. אפשר היה שיצֵאו ישראל ממצרים מתוך מושגי השעבוד והציפייה של שנות העבדות, וביציאה זו היו ממשיכים לאכול מיני מאכל ומשקה ולעדן בדשן נפשם, ואף היו מקבלים תורה ומצוות לתוספת ברכה, אך אז הציר שעליו סובבת כל הגאולה והמטרה שלשמה יצאו לפי דעתם הנמוכה תהיה לפי מושגי מצרים המשעבדים"(שם).
נשאלת השאלה: איך מונעים זאת? הרי אין להם מושגים אחרים של גאולה. מנין ישאב העבד מושגים 'ישראליים' של גאולה, במקום מושגי גאולה 'מצריים'?
חיפזון כסמל לסוג הגאולה
כאמור, המצה מסמלת גם את היציאה ממצרים בכך שהיא לחם הנאפה ונאכל בחיפזון. מה מסמל החיפזון ומדוע הוא כל כך קריטי בעיצוב תודעת הגאולה ממצרים?
בראש ובראשונה היציאה בחיפזון מצהירה כי כלל ישראל לא יצאו על דעת עצמם ולפי לוח זמנים שהם עצמם קבעו. כלל ישראל מבטאים באכילת לחם החיפזון את העובדה שמישהו אחר קבע עבורם מתי ואיך לצאת ממצרים. העובדה שכלל ישראל משעבדים את עצמם מרצון לרצונו וללוח הזמנים של הקב"ה, מגדירה מחדש לאיזה סוג של גאולה הם הולכים:
"היופי של כלל ישראל, שביום ההיווצרות של העם הם אוכלים לחם פשוט – לחם עוני. בזה הם אומרים שעל החררה הזאת יצאו אחרי הקב"ה, אותו לחם עוני שאכלוהו בהיותם עבדים במצרים, שאוכלים ממנו רק מעט ואי אפשר להוסיף ולאכול עוד, הוא הלחם שאוכלים כעת. אכילה זו מורה, שלא יצאנו על דעתנו אלא על דעתו… ביציאה באופן זה הם משאירים את כל החלומות של השחרור לחיי רחבות עם הבכורות המתים של מצרים והולכים אחרי הקב"ה – 'משכני אחריך נרוצה'" (שם).
התחלנו את המסע בתמיהה שבמבט שטחי היה עדיף לכאורה לזכור את גאולת מצרים על ידי פעולות ראוותניות ומעוררות רושם, וסיימנו אותו במסר המלמד אותנו שהבחירה של אכילה פשוטה של מצה מצהירה ומגלה שהיה עלינו להשיג מושגים חדשים של גאולה, אחרת היינו נשארים במושגי הגאולה של משעבדינו המצרים.
