השקט שאחרי ההסדרה

המחזה של שרי הליכוד הנכנסים והיוצאים מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו בשלושת השבועות האחרונים נראה לכאורה שגרתי. בזה אחר זה עלו שרי הליכוד ללשכתו, ואחריהם זומנו שרי המפלגות האחרות. עין בלתי מיומנת הייתה ממהרת לדווח על דיונים קדחתניים במשבר הגיוס, על התייעצויות בנושא הרפורמה המשפטית המתחדשת או על המתיחות הגוברת עם היועצת המשפטית.
אך מאחורי הדלתות הסגורות התנהל מהלך שקט ומחושב. נתניהו, שנאלץ לתמרן בין ההכנות לעדותו במשפטו הקרב למרות הדחייה הקצרה שהשיג, לבין בחינת ההשלכות של צווי המעצר מהאג, ניהל מערכה חשאית להבטחת תמיכה רחבה בהסכם עם לבנון. בפגישות אישיות הציג ראש הממשלה בפני כל שר את פרטי ההסכם המתגבש.
רק בשבוע שעבר, כשהשר איתמר בן גביר יצא בגלוי נגד ההסכם המתגבש ועלה לשידור בכל כלי תקשורת אפשרי, התברר שנתניהו כבר נמצא שני צעדים קדימה ורקם מהלך להבטחת רוב מכריע להסדרה עם לבנון.
האסטרטגיה של נתניהו השיגה את מטרתה העיקרית. ההסכם, על מעלותיו וחסרונותיו, אושר. מאחורי הקלעים עמד חלון הזדמנויות חולף שנתניהו היה מוכרח לנצל. בשטח המספרים דיברו בעד עצמם: קרוב לשמונים אחוזים מתשתיות האויב נמחקו מעל ומתחת לפני האדמה. חיזבאללה, שחשב להרים ראש, גילה שהמשוואה שונה לחלוטין מבעבר. המהלומות שניתכו על לבנון היו העזות ביותר שארץ הארזים ספגה אי פעם מכיוון ישראל.
החשיבה שעמדה מאחורי בלימת הכוחות ברחבי לבנון התבססה בעיקר על הצורך הבוער של ישראל להתחמש מחדש. בשבועות האחרונים הסביר נתניהו לשרים, ובליל שלישי האחרון גם לאזרחים, כי ישראל תשוב להכות בעוצמה מחודשת על כל הפרה, ולו הקטנה ביותר, מצד חיזבאללה. סימן דרך לחריש המקדים שביצע ראש הממשלה היה כשהודיע בתקשורת על ההסכם המתגבש, בעוד הקבינט עודנו דן בו. צעד שרק מי שהבטיח לעצמו רוב ברור מראש היה מעז לנקוט.
החשש המרכזי שעלה בדיונים נגע לאפשרות שחיזבאללה יתחמש מחדש בתקופת ההפוגה. מנגד, ההערכות הביטחוניות היו שיכולותיו לעשות זאת מוגבלות, כאשר השיירות מאיראן מטווחות על ידי ישראל. יתרה מכך, היכולת של ישראל לתקוף בסוריה מאחזים איראניים בלי שהדבר ייחשב להפרת ההסכם, חיזקה את עמדת נתניהו.

הרע במיעוטו
המסקנה שאליה הגיע ראש הממשלה בחודש האחרון הייתה שאת הטיפול בעשרים האחוזים הנותרים של תחמושת האויב מעבר לליטני ניתן להותיר למועד אחר. בינתיים תוכל ישראל להחזיק את חיזבאללה מתחת לסף איום משמעותי. הכוחות בגבול לבנון יתמקדו בעיקר בתצפיות, אנושיות וטכנולוגיות, כדי לקדם כל איום אפשרי.
אומנם קיימים חורים בהסכם, ולא רק מדיניים. למשל, ביחס לממשלת לבנון שאמורה לאכוף אותו בסיוע יוניפי"ל בצד הצפוני. לא נראה חיילי גולני חוצים את הליטני, ומוצב הבופור המשקיף על מטולה וערי הגליל נותר בידי חיזבאללה. רצועת הכפרים לאורך הגבול, שאליה ישובו הלבנונים ושימשה את חיזבאללה, עלולה לשוב ולאיים על ביטחון תושבי הצפון.
כאן המקום לומר: למרות שראש הממשלה הצליח לגבש תמיכה כמעט גורפת בהסכם, נעדר דיאלוג משמעותי עם ראשי הרשויות בצפון. התושבים המפונים ונבחרי הציבור המקומיים ציפו לשיח ישיר עם ראש הממשלה או נציגיו, שכן קו האש יהיה מול חלונות בתיהם.
מאחורי ההחלטה עמדה ההכרה כי האויב החיזבאללתי למד בדרך הקשה שמי שמשחק באש, נכווה. אך הזרז העיקרי הגיע מהזירה המדינית הבין־לאומית. ישראל מתחה את חבל הסבלנות העולמי עד קצה גבול היכולת. המטרה של ביידן והאריס מאז כישלונה בבחירות ברורה: לחתום את הכהונה המקרטעת עם הישג כלשהו.
לא בקלות מקבל ראש ממשלה החלטה על הסדרה, בוודאי לא בטרם הושגה הכרעה צבאית מלאה. אך נתניהו ניצב בפני מציאות מצומצמת באפשרויותיה. האיום האמריקני היה ברור: עיכוב משלוחי נשק שכבר אושרו, תוקצבו והוזמנו. ביידן יכול להכחיש, אך הממשל מנצל את התקופה הנותרת בוושינגטון כדי לצמצם למינימום את אספקת החימוש לישראל. במקביל קיים חשש ממשי שוושינגטון, בדומה למהלך שנקט ממשל אובמה, תימנע מהטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם הדורשת הפסקת אש בלבנון. המשמעות עלולה להיות הרסנית: סנקציות כלכליות ואמברגו נשק בין־לאומי שיותירו את ישראל ללא יכולת מבצעית אפקטיבית.
קרן האור היחידה עבור ראש הממשלה טמונה בשינוי הצפוי בגישה האמריקנית. בעוד כחודשיים יתייצב בוושינגטון מי שרואה את המציאות בעיניים אחרות. נשיא חדש שמבין שבמזרח התיכון קיימת שפה מדוברת אחרת. כל מה שעד היום נתקל בקיר של התנגדות בין־לאומית עשוי להפוך בכהונת הממשל החדש למרחב של אפשרויות. אך גם כאן נדרשת הערת אזהרה: טראמפ איננו חסיד של מלחמות. כשיחוש מוכרח, יפעיל את מכונת המלחמה ללא היסוס, אך כל עוד אפשר להימנע מכך, זו תהיה בחירתו המועדפת. נתניהו ידע היטב שאסור לתקוות התלויות בכניסתו הצפויה של טראמפ לבית הלבן להיות גדולות מדי.
בליבו של נתניהו פיעמה תקווה שההיסטוריה תחזור על עצמה. בראשית שנות האלפיים דחה אסד את הצעתו הנדיבה של אהוד ברק לקבל את רמת הגולן עד קו המים של הכינרת. באותה שנה דחה גם ערפאת שתי הצעות להקמת מדינה פלסטינית בשטח נרחב. הבקיאים בהיסטוריה ייזכרו בסירוב הערבי הגורף לתוכנית החלוקה, שהוביל להקמת המדינה. אין כמו נתניהו, בנו של היסטוריון וחובב היסטוריה בעצמו, שיודע זאת היטב.
אך הפעם התברר שהמשוואה שונה. ישראל לא קיבלה אור אדום מלבנון, ומנגד אינה יכולה להרשות לעצמה להמתין לטראמפ. ההימור על יכולתו העתידית לאפשר את חידוש הלחימה בקלות נראה אופטימי מדי. שקלול זה, עם המידע שהגיע מרון דרמר, האיש שנתניהו סומך עליו ללא עוררין בזירה המדינית, הוביל להכרעה: הסדרה מיידית, גם אם אינה אידיאלית, עדיפה על הסיכון של איבוד התמיכה האמריקנית והבין־לאומית.
קשה לקנא בנתניהו על הצורך להכריע בצומת דרכים זה. ההחלטה הסופית נבעה מקריאה מפוכחת של המציאות: עדיף הסדר רע על פני מצב רע הרבה יותר של בידוד בין־לאומי מוחלט. מנהיגות אחראית יודעת מתי לרסן אינסטינקטים ואמוציות לטובת אינטרס אסטרטגי ארוך טווח.

איום מתהווה
יישום ההסכם מאתגר במיוחד כשמאות אלפים עדיין גולים מבתיהם ונושפים בעורפו של ראש הממשלה. האתגר מתעצם כשלמרות דיונים ממושכים על ניסוח הסעיפים העוסקים במבחן המשמעותי, איום מתהווה כמו מנהרה לא יאפשר תגובה ישראלית מיידית כמו איום ישיר.
השאלה המרכזית נותרת: מה יקרה בהפרה המהותית הראשונה של ההסכם בירי לעבר ישראל? לפי הערכת אחד מחברי הממשלה השבוע, התגובה תהיה תלויה בזהות יושב החדר הסגלגל באותה עת.
מתברר כי חרף מכתב הערבויות האמריקני המגדיר את גבולות ההפרות וטווח התגובות האפשרי של ישראל, עיתוי ההפרה הראשונה יהיה גורם מכריע. בשלטון ביידן ישראל עלולה להידרש שוב ושוב לבחון בזכוכית מגדלת אם מדובר בטפטוף או ב'טרור יחידים' בודד. טראמפ, לעומת זאת, יסתפק באזהרה אחת. בפעם השנייה לא רק שייתן אור ירוק לנתניהו לתקוף, אלא עשוי להתערב בעצמו במלוא העוצמה האמריקנית לסיום העימות.
האם ההסדרה הייתה הצעד הנכון ביותר כעת? נוכל להישען רק על הערכות ותרחישים, לא לחזות עתידות. בעיניים אמוניות יד השם הובילה את הלחימה עד כה, ועלינו להאמין שההתכופפות הנוכחית למציאות המדינית המורכבת תשרת את טובתנו. הרפו ודעו.

חלומות על בית
בגזרה הדרומית חמאס עבר מטמורפוזה: מארגון טרור שחצן ויהיר שהפתיע במתקפה משולבת, הפך לחבורה פצועה ומדממת של נמלטי מנהרות. מדי יום מתווספים אלפי מתנגדים חדשים מתוך רצועת עזה, המתעבים את הארגון ומנהיגיו. במקביל, מצטרפים לשורותיו צעירים קיצוניים הנלהבים מרעיון השמדת ישראל. כרגע מקבלי ההחלטות עסוקים בשאלת שימור ההישגים. ההכרעה, לכאורה, הושגה. האתגר הבא יהיה לוודא את יציבותה לאורך זמן.
מעבר למספרים היבשים והררי המילים מסתתרים לבבות שבורים. החטופים עדיין בשבי. חבל התקומה מתחדש באיטיות. התקציבים זורמים, אך הנפש פצועה ומדממת. ילדים ומבוגרים יזדקקו לתמיכה נפשית לאורך חייהם. הזוועות ימשיכו להדהד בסיוטי לילה אין־סופיים.
בצד השני של המדינה מאות אלפי יהודים ומשפחותיהם עקורים מבתיהם זה חודשים ארוכים. איש אינו מבטיח חזרה מיידית. ייתכן שיחלפו חודשים עד שתתבהר התמונה. קשה להתעלם מזעקות ראשי המועצות בגולן ובגליל על שההסדרה נחתמה מעל ראשיהם. בלתי אפשרי שלא להזדהות עם דמעות המפונים שקצו בשהייה במלונות הצפופים, טרודים במחשבות על ביתם הנטוש ועסקיהם החרבים.
קרן האור היחידה טמונה באפשרות שניתנה להם כעת לחשוב על חזרה יחסית קרובה לחיים תקינים, ככל שיוכלו לשקמם. לתכנן את השיבה הביתה, בתקווה שעודנו עומד על תילו.
אחינו שבצפון, ליבנו איתכם.

להתחיל מהיסוד
עכשיו גם הזמן להסדרה פנימית.
הרחובות שהיו גדושים במפגיני השמאל הקיצוני מתרוקנים בהדרגה, ועכשיו העת להתעלות מעל דמויות הבוגדים בעמם, שכל מחיר מוצדק בעיניהם להשגת מטרתם, ולהשמיע לעם שבשדות קול אמוני מאוזן.
ככל שדועך רעש המגפונים בנתיבי איילון ומפגיני קפלן מתפזרים, מגיע הזמן להשמיע את קול התורה. לא בצעקות אלא בעוצמה שקטה של עשייה. עם ישראל שרד אלפי שנים בזכות לומדי התורה, ומי שמבקש לגייס את כולם שוכח שבלי תורה אין קיום לעם היהודי.
כישלון "ליל גלנט 2" מוכיח שעלינו לנצל את דעיכת קריאות ה"לך!" ברחוב הישראלי. אם נבחר בשתיקה ולא נמלא את החלל בתוכן יהודי, ייתכן שנחמיץ את ההזדמנות להשמיע את קולה של המסורת העתיקה, המעוגנת בשרשרת הדורות.
שיח מחבר ומאחד הוא תמיד צעד נבון. הידברות בין מגזרים מפולגים, חיונית לקיומנו כחברה. אך אלה נדרשים רק ממי שמתאים ומוכשר לכך. ממאות אלפי לומדי התורה ויהודים מאמינים העובדים את הקב"ה בכל מאודם, נדרשת עשייה בלבד. במקום ויכוחים, נפעל: נרבה תורה, נרבה טוב וחסד, וננסה להכיר תחילה לעצמנו – ורק אחר כך נגלה שההשפעה מחלחלת לאחרים – את האור שבתורה. גם במאבק הפנימי בין שסעי החברה הישראלית הגיעה העת להפסיק לצעוק ולהתחיל לבנות.
בניין מתחיל מיסודותיו. התורה היא אבן היסוד של עמנו. "אם בחוקותי תלכו – ונתתי שלום בארץ" – אצלנו זו אינה סיסמה אלא משוואה מציאותית המלווה אותנו אלפי שנים. עימה, ורק עימה, נשיג ישועה, מבית ומחוץ.

המהפכה השקטה
חבל האמירויות הוא אחת מתופעות הפלא שהתרחשו בשנים האחרונות. בשתי הבירות, אבו דאבי ודובאי, מאז הסכמי אברהם, שוהים בו זמנית רבבות יהודים. אלפי משפחות יהודיות מארץ הקודש, ממדינות ברית המועצות לשעבר וממדינות חבר העמים העתיקו את מושבן לשם. חלק ניכר מהמשפחות היהודיות-רוסיות, בני העשירון העליון, עקרו לשם מאז פרוץ המלחמה, שכן היא המדינה היחידה המאפשרת קו ישיר בין מוסקבה לאבו דאבי.
אחינו בני ישראל הרבים שבאו לפרנסתם לאמירויות, אם בשל שיקולי מיסוי ואם בשל היותה שער פתוח לכלכלה העולמית, לצד מאות אלפי תיירים יהודים בשנה בזמנים כתיקונם, הציבו בפני שלוחי חב"ד אתגר חסר תקדים: להקים במהירות מערכות קהילתיות מקיפות. ממערך הכשרות המהודרת, דרך מוסדות חינוך על טהרת הקודש, ועד בתי כנסת, מקוואות טוהרה ושאר צורכי הדת.
על הפלא הזה הופקדו שלוש צלעות: בראש – הרב לוי דוכמן שליט"א, השליח הראשי והמנהיג הרוחני של הקהילות. לצידו פעלו האחים ייבדל לחיים טובים וארוכים ר' ראובן, ואחיו הרב צבי הכהן ב"ר אלכסנדר סנדר הכהן קוגן הי"ד.
ר' ראובן, גיסו של הרב דוכמן, הוא איש בעל חזון כלכלי רחב, מומחה בניהול מערכות מורכבות, שהשכיל לעבוד לצד השלטונות ולהניח תשתיות ניהוליות איתנות לכלל המוסדות, מבתי הכנסת, דרך הסופרמרקטים ועד מוסדות החינוך. אליו הצטרף אחיו הצעיר, הרב צבי הי"ד, אשר התמנה למנהל הרכש ולאחראי על אספקת המזון הכשר ליהודי המדינה.
למרות שהדבר נראה לנו מובן מאליו, אין להקל ראש בהישג המופלא של הקמת מערך כשרות מקיף במדינה מוסלמית, על כל המורכבויות והחסמים הכרוכים בה. להביא לידי כך שרבבות יהודים יוכלו לאכול כשר למהדרין בדובאי, זהו מפעל חיים, שעל הצלחתו חתום השליח הקדוש הרב צבי הי"ד, עם רעיו ייבדלו לחיים הרב דוכמן ואחיו ר' ראובן.
לצידם פועלת הצלע השלישית, הרב מנדי בלוי, המוכר כ"שליח של הישראלים" בדובאי, אשר עם רעייתו תחי' חולל מהפכה של ממש בשלוש השנים האחרונות, מהקמת גני ילדים יהודיים ועד עריכת סעודות שבת המוניות.
אי אפשר להקיף את הפעילות בכמה משפטים. הרב מנדל דוכמן ורעייתו מנהלים את מגזר דוברי הצרפתית, ולצד כל אלה פועלות עוד כמה וכמה משפחות שלוחים באמירויות. זו היא מהפכה שקטה של שלוחים צעירים, הפועלים בחוכמה ובזהירות מתחת לפני השטח, בהקפדה יתרה על כל כללי המקום וזהירות מאירועים עולמיים המשפיעים מרחוק על פעילותם.
הרב צבי הי"ד היה זהיר במיוחד מפני גורמים אסלאמיים קיצוניים. רק כשהאמירתים יחליטו להסיר את מסך החשאיות, ייוודעו פרטי הרצח הנורא במלואם. אך דבר אחד ניתן כבר עתה להניח: ככל הנראה הייתה זו מלכודת מתוחכמת שהובילה את השליח הצעיר אל סופו הטרגי.
לאמיתו של דבר, ההתמודדויות במדינות כגון אלו הן אין־סופיות. מאז פרוץ המלחמה, למשל, אסרו גורמי ביטחון בין־לאומיים לקיים מניינים יהודיים בעיר. והנה, בשבוע האחרון לחייו, עסק הרב צבי הי"ד במשא ומתן להשגת מתחם מבודד מחוץ לעיר, שבו יוכלו להתקיים תפילות הימים הנוראים הבעל"ט, בשנת תשפ"ו. זו הייתה פרדתו האחרונה: דאגה לצורכי הציבור עד הרגע האחרון.
מצמרר הוא הדמיון בינו לבין דוד-רעייתו, הרב גבריאל הולצברג הי"ד. שניהם נטבחו בגיל עשרים ושמונה, ביום חמישי, באחד מלילות חשוון האפלים, במדינות מוסלמיות. שניהם נטבחו על עצם היותם יהודים, אך לא פחות מכך, שניהם שימשו שלוחי חב"ד שהקדישו את חייהם למען הכלל.
מכאיב במיוחד לגלות את מארג ההשגחה המופלא והטרגי: הרב צבי נישא לפני שנתיים ושמונה חודשים לרעייתו רבקי תחי', ששמה כשם דודתה הקדושה רבקי הולצברג הי"ד. בחתונתם התעקש הסב, ר' נחמן הולצברג, שהחתן ילבש את הקיטל והגרטל של בנו הרב גבריאל הי"ד. ברגע של גילוי לב נרגש אמר הרב צבי הי"ד למקורביו: אם אידרש לעזוב את העולם, הריני מקנא בדרכו של הדוד, הרב גבריאל, שיצא משליחותו בעולם על קידוש השם. ואכן, זכה הרב צבי, וכשם שקידש שם שמיים בחייו, זכה להיפרד מהעולם על קדושת שמו יתברך.
נסתרות דרכי שמיים ואין בידינו להבין חשבונות מרום, אך הלב מתמלא בתחושה עמוקה שהנשמות הטהורות – הרב גבריאל ורעייתו רבקי הולצברג הי"ד, ועתה גם נשמתו הגדולה של הרב צבי קוגן הי"ד – בחרו את דרכן: כשם שקידשו שם שמיים בחייהם במסירות נפש למען כלל ישראל, כך זכו לצאת מן העולם בקידוש השם.

הביזנס היחיד
בשעות הערב של יום חמישי קיבל הרב שלמה פלס, מראשי שלוחי חב"ד בעולם, את הידיעה על היעלמותו של הרב קוגן. הטיפול הרצוף של הרב פלס, העומד בראש מערך החירום והאבטחה של שלוחי חב"ד בעולם, נמשך גם אל תוך שבת שבע הברכות לבתו. עטוף בטלית התייצב במוקד המיוחד עם גורמי ביטחון ישראליים שהקימו חפ"ק במקום. הטלפונים נותרו פתוחים לאורך השבת כולה, והדמעות זלגו מעיניו כשהגיעו הידיעות על החבר היקר, שנמצא בחולות המדבר עם סימני הסבל הנוראים.
המוקד שמנהל הרב פלס, הממוקם בכפר חב"ד, הוא עורק חיים של ממש לשלוחי חב"ד ברחבי העולם. זרועותיו מגיעות לכל היבשות, עם דגש מיוחד על מדינות אירופה בעלות ריכוזים אסלאמיים ומדינות ערב. הוא נמצא בקשר הדוק עם קב"טי שגרירויות וחברות אבטחה פרטיות, וגם כך כתבנו יותר מדי. אך זאת נאמר: המוקד מעניק מענה מיידי לכל שליח הנתון בסכנה. הקשה אחת על לחצן המצוקה, ומערך החירום מופעל במהירות המרבית. בכל מקרה של בעיה רפואית או אסון טבע, בכל פינה בעולם, המוקד מפעיל במהירות את כל המערכות הנדרשות – מצוותים רפואיים ועד אמבולנסים מוטסים.
הרב פלס, יזם מוכשר ואיש רב פעלים, אינו רק חמיו של הרב מנדי בלוי השליח בדובאי. הוא מנטור למאות שלוחים. המציאות שעימה מתמודדים השלוחים, לא רק במדינות אסלאמיות אלא אף במדינות אירופה, מחייבת מערך מורכב של אבטחה: מצלמות, שומרים, מעקבים – הכל מתנהל בחשאיות מתחת לפני השטח.
ברגעים כואבים אלה מתגלה שוב אמת יסודית על אותם שלוחים טובים ואהובים: ה'ביזנס' היחיד שלהם הוא היהדות של כולנו. מסירות נפשם מאפשרת לכל יהודי, בכל פינה בעולם, לקבל את השירותים היהודיים בכבוד ובגובה העיניים. מבית כנסת ומקווה, דרך אוכל כשר וחיבור לשורשים, ועד יארצייט, עלייה לתורה, בר מצווה וברית מילה.
שאלתי השבוע את מרן הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, על זיכרונותיו מהרב קוגן, והוא תיאר לי שבביקוריו בדובאי, שנמשכו ימים אחדים, ראה שהוא נלחם על כל יהודי שיזכה לאכול כשר – מאנשי השגרירות הישראלית ועד חברי המשלחות השונות. "הוא היה יהודי שמסר נפשו כדי שרבבות יהודים יוכלו לאכול כשר, וכי יש יהודי צדיק גדול מזה?" – כך נפרד ממנו מרן שליט"א.
ואולי הגיעה השעה לומר את האמת בקול: השלוחים היקרים, החיים במדינות בעלות הזדמנויות כלכליות עצומות, שיכולים להתעשר במחי יד, עוסקים ב'ביזנס' היחיד שלהם: הפצת היהדות. את כל כישרונותיהם המופלגים הם מקדישים אך ורק למטרה זו.
המערכות האדירות שהוקמו באמירויות בזמן כה קצר, אף שנדמה כי הן מביאות תהילה ויוקרה לעומדים בראשן, מעידות במציאות על ההפך הגמור: כדי לממן את לווייתו של השליח הקדוש במוצאי שבת, נדרשו כמה בעלי יוזמה להירתם למשימה. כל העוצמה, הקשרים עם השלטונות והגישה לאנשי העסקים, כולם רתומים אך ורק לבניית המערכות הקהילתיות. לא להתעשרותו של איש. זהו אולי המאפיין הייחודי של המוני שלוחי חב"ד בעולם כולו, ובפרט של אלו הפועלים במדינות האמירויות.
פועלם של השלוחים צריך לשמש שיעור לכולנו בערך הנתינה לזולת. אי אפשר שלא להסיר את הכובע בהערכה עמוקה בפני אלפי השלוחים המתכנסים החל מיום ראשון הקרוב בניו יורק. אנשים שתודעת הערבות ההדדית והאכפתיות לזולת טבועה בנשמתם.
מרחוק, הכל נוצץ. אך אילו יכלו כל המתפעלים מהזוהר של דובאי להבין את המשמעות האמיתית, לראות את המחירים האישיים הכבדים שמשלם כל שליח, היו מבינים: איש מהם אינו עושה לביתו. היהדות של כולנו היא ה'ביזנס' היחיד שלהם.

שרשרת של תקווה
חמישה ימים קשים מנשוא עברו על השלוחים באמירויות ואחיהם לשליחות ברחבי העולם: מההיעלמות המסתורית ביום חמישי, דרך החששות המעיקים בשישי, הפחד המצמית בשבת, ועד האימה והשיתוק ביום ראשון. השיא הכואב היה בליל שני – חמש שעות של לוויה קורעת לב, ואף השמיים הצטרפו לבכי האומה בגשמי זעף שניתכו על כפר חב"ד, והמשיכו עם הורדת המיטה אל רגבי האדמה במרומי הר הזיתים, אל מול מקום המקדש.
בעוז רוח שאין לתארו ניצב הרב לוי דוכמן ליד מיטת רעו וידידו שנרצח על קידוש השם. אל מול רבבת המלווים בכפר חב"ד וארבעים אלף צופים שנצמדו למסכים בכל רחבי העולם, אמר: "אנחנו לא נשברים. לא פוחדים ולא בורחים. נישאר, נבנה, נרחיב, נתפתח. כאן ועכשיו אנו מייסדים את 'בית צבי', מרכז יהודי חדש באיחוד האמירויות. 'בית צבי' יהיה מגדלור של חסד, של נתינה, של אור ושמחה בדרכו של השליח הרב צבי הי"ד".
לא עברו כמה דקות ויואל חיים (ג'ארד) קושנר, חתנו של הנשיא טראמפ שצפה בשידור החי, כתב פוסט יוצא דופן באריכותו, שבו הודיע כי הוא וזוגתו יעל תורמים מיליון דולר(!) לפרויקט החדש שזה עתה הוכרז על אודותיו. ‏חמש דקות חלפו, ואחיו, יהושע (ג'וש) קושנר, שהתרגש אף הוא, הגיב וכתב: "גם אני ואשתי קרלי נתרום מיליון דולר".
‏ההמשך לא איחר להגיע. הארלי פינקלשטיין, יהודי-קנדי, נכד לניצולי שואה שמכהן כמנכ"ל של פלטפורמה מקוונת למסחר ששוויה מוערך בעשרות מיליארדי דולרים, הגיב לפוסט של יהושע קושנר וכתב, "גם אני ואשתי לינדזי, בהשראתך, ניתן מיליון דולר. תודה לך יהושע".
מתוך חשכת האבל הנורא זכו מקיימי רצונו של המשלח הגדול, הרבי מליובאוויטש זיע"א, למאור פנים שמימי. דווקא הם, שמתוך יגונם קמים ומכריזים: "אנחנו ממשיכים", זוכים לאות ולמופת לעיני כל העמים. ומי ייתן ומהשבר הגדול תצמחנה אך גאולה וישועה.