רפאל וואהל
י"א חשון התשפ"ו
ממדי האסון התבררו רק לקראת סוף תפילת שחרית ביום ראשון בבוקר, כשעוד יהודי ועוד יהודי ניגשו אליי ונופפו לי לשלום במין מבט מלא רחמים. פרץ ההתעניינות הזו הביך אותי. ניסיתי לבדוק אם כל כפתורי החליפה מחוברים למקומם (אחד אכן נפל); ניסיתי לבדוק אם משהו בפרופיל לא תקין (אכן, הסיכה שמסדרת את הזקן יצאה קצת החוצה); הסתכלתי מהר על החליפה, אולי איזה כתם בולט משך את תשומת ליבם של המברכים (דווקא לא, בכל זאת בארץ עדיין לא נוהגים לחלק לציבור מרקים ומקרונים אחרי התפילה כמו בשיינר‘ס שטיבלך במונסי). אז מה פשרו של פרץ הידידות המהול ברחמים? את החידה פתר לי אחד המברכים כשהפטיר לעברי תוך כדי: “רפאל, רק שלא תכתוב שלא אומרים לך שלום”.
רק אז נפל לי האסימון. יהודים מטבעם הם רחמנים בני רחמנים וכאשר קראו בשבת על יהודי שמספר שמאז שחזר לארץ הוא אינו מצליח להיגמל מהנוהג שהורגל בו באמריקה שעוברים ושבים מרימים לו את היד לתודה כשהוא עוצר להם בכביש, הם החליטו מתוך רחמים להתחיל לברך אותו לשלום, כדי להפיג את בדידותו.
ועכשיו ברצינות: אתם לא צריכים להכיר אותי אישית כדי להבין שבארבעת החודשים האחרונים מאז שזכיתי לחזור לארצנו הקדושה, השאלה הראשונה של כל אדם שפוגש אותי היא: “נו, איך בארץ? מתגעגע לניו יורק? הייתי רוצה לחזור? איפה יותר טוב, פה או שם?” ובואו לא נמשיך עם השאלות היותר חפרניות.
והתשובה היא: “פה, פה, פה!” בסוף חיים של יהודי אינם נמדדים בהנאות הגשמיות של החיים, יש להן בהחלט מקום אבל הן בוודאי לא המדד לחיים מאושרים, לא ברוחניות אך גם לא בגשמיות. תמיד מגיע השלב של תחושת הריקנות הבלתי נגמרת שלוקים בה כל מי שהקריבו את חייהם על מזבח הנהנתנות והחיים הטובים, שאין מאחוריהם שום מטרה ערכית.
איכות החיים שם גבוהה יותר? ייתכן, תלוי מאיזו נקודת מבט (ועל רבות מאלו כבר כתבתי מספיק טורים), אך זה לא סותר את העובדה שבארץ יש איכויות חיים רבות אחרות בגשמיות שגם לאמריקה הגדולה אין להציע. לכן, במבחן התוצאה, המסקנה שעליה כתבתי כבר עד בלי די, שאין לארץ הקודש במה להתבייש לעומת מה שאמריקה הגדולה על כל מנעמיה מציעה, בעינה עומדת, חוץ מבנקודה אחת, שגורמת לי להתגעגע.
ולמה? כי זאת הנקודה העיקרית. הנקודה שעליה כבר קבע הלל הזקן שבה תלויה כל התורה כולה. הנקודה אותה החדיר בנו רבי עקיבא ככלל גדול בתורה: ואהבת לרעך כמוך. לנקודה זאת יש עשרות תתי סעיפים, אך אחד העיקריים שבהם שעליהם ייסוב טור זה היא “טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב”.
פעולה איזוטרית חסרת משמעות לכאורה, אך אחינו שבארה”ב הצליחו בעיני להתעלות דרכה לפסגות רוחניות. זה לא הופך אותם לטובים יותר, שום דבר לא ישווה לאהבת החסד שהתברכנו בה לכל נזקק, אבל כאן השוני.
כ–ש–ה–ו–א נ–ז–ק–ק!!!
הרבה לפני השלב הזה, יש שלב כל כך פשוט שלא עולה לנו כסף, שלא אמור לדרוש מאיתנו שום מאמץ, והוא: לנסות להנעים את שהותם של אלו שאנו פוגשים במרחב הציבורי, לחייך אליהם, להודות בנימוס למוכר במכולת, להחמיא לו על שירות טוב וכן גם להרים את היד במחוות תודה לאדם שעצר לך במעבר החציה. אתה אפילו לא אמור להביט כדי לגלות מי עצר לך, אבל גם בלי להביט בו תהיה בטוח שנהרה כמעט בלתי מורגשת תתפשט על פניו. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שביכולתך לשנות את כל יומו של האדם הקשוח ביותר במחווה של נפנוף אקראי, שתוך תקופה קצרה תהפוך עבורך להרגל בלתי מורגש, כמו רפלקס בעין.
כן, זה הדבר היחיד שחסר לי בארץ. אנחנו נחמדים מאוד זה לזה, אבל במרחב הציבורי אדם לאדם זאב. אם אגיד בשבת ‘גוט שבת‘ לאדם שעובר מולי למרות שאיני מכירו, הוא יביט בי כמי שהשתבשה דעתי. בארה”ב המבט יהיה דומה אם לא אברך אותו ב‘גוט שבת‘ (משהו שכל מי שאמריקאים גרים בסביבתו ודאי נתקל בו).
אני מתגעגע למחווה הכל כך פשוטה שבה כאשר אתה נכנס לבניין ואתה רואה מישהו שמגיע אחריך או מולך – אתה משאיר עבורו את דלת הבניין פתוחה, שלא לדבר אם מדובר באדם שמחזיק בידיו שקיות או אמא עם עגלה, פעולה שאם מישהו בארה”ב לא יעשה אותה הוא לא ייחשב לאדם מן היישוב. ולמקרה שתהיתם, גם גדולי הרבנים יעשו זאת, כי עבורם זאת פעולה אלמנטרית בדיוק כמו לאחל ‘גוט שבת‘ בבית הכנסת. בפועל, בתוך חודש מחזרתי ארצה התקלקלתי והפסקתי לעשות זאת, כי רק זה חסר לי שיתחילו לרנן עלי בשכונה שאני פותח דלתות לאנשים.
רק בארץ תתרחש סיטואציה ששכנים באותו בניין נכנסים למעלית ומתעטפים בתענית דיבור, משל נעקרה לשונם (למרות שמן ההגינות צריך לציין שלא בדקתי זאת אצל אחיי האמריקאים, כי מה לעשות, אין להם מעליות, כי גם אין להם בדרך כלל ‘בנייני‘ מגורים).
כאשר עליתי לפני חודשיים ביום שישי אחד עם זר פרחים במעלית ופגשתי שכן חדש שעבר באותו שבוע לבניין, בירכתי אותו בברכת ‘ברוכים הבאים‘ ואמרתי לו בחיוך שמן הראוי היה שאקנה גם עבורו זר לכבוד המעבר (זה אגב מה שקורה באמריקה כשמגיע שכן חדש, כל, אבל כל השכנים, ישלחו למשפחה זר, עוגה או מיני מגדים). התגובה שלו הייתה כאילו הרבצתי לו. ייאמר לזכותו שהוא מהפזורה הפולנית, כך שייתכן שהוא דווקא כן ניסה לחייך, אך כמנהג העדה זה היה באופן שעין אנושית לא תמיד יכולה לזהות.
ואם בנפנופי תודה במעברי חציה עסקינן, אין לי דוגמה טובה יותר כדי להסביר לכם את ההבדל התהומי ביננו לבין אחינו שמעבר לים בנושא היחס האישי לאנשים שסביבך, מאשר עוד דוגמה מעולם הרכב.
אך קודם שאלה: כאשר אתם נוסעים בכביש ורכב שמגיע מולכם מהבהב לכם באורות גבוהים – מה המשמעות של ההבהוב הזה בארץ?
'עוף לי מהעיניים', ‘אתה מפריע לי', או במקרה הטוב ביותר, ‘שוטר לפניך‘ או ‘תדליק אורות‘. כאשר הגעתי לאמריקה התחלתי להיתקל במחזה מוזר כמעט בכל צומת. הרכבים שמולי מהבהבים לי באורות גבוהים. נלחצתי. מה עשיתי לא בסדר? אבל זה פשוט המשיך בלי סוף. בשלב מסוים פניתי לחבר שיסביר לי מה פשר ההבהובים הללו.
התשובה המדהימה שלו תסביר לכם את כל התורה על רגל אחת: “הם מאותתים לך שהם נותנים לך לפנות ראשון”.
זה כל הסיפור. אותה פעולה, שתי משמעויות הפוכות בתכלית.
מאחורי ההבדל הפעוט אך התהומי הזה עומדת פילוסופיית חיים שלמה: כיצד אני אמור להתייחס לאנשים במרחב הציבורי. הנושא הזה הוא הנושא הכי יהודי במהותו, אנחנו המצאנו את המושג של להלבין שיניים לחבר. זה שהגוי האמריקאי אימץ את זה, זאת תעודת כבוד עבורנו כממציאי השיטה. אך זה שאנחנו מצידנו שכחנו את זה, זאת תעודת עניות עבורנו. עולם הפוך ראיתי. היהודים באמריקה למדו מהגויים איך אנחנו אמורים לנהוג כיהודים, אנחנו למדנו מהחמוצים שטוענים שבנו את המדינה כיצד להחמיץ פנים זה לזה (אם לא הבנתם, סיבוב קצר בתל אביב יסביר לכם היטב).
אז כן, זה הדבר היחיד שאליו עדיין לא התרגלתי בארץ, אך מה לעשות שמהדבר היחיד הזה נגזרים כל כך הרבה דברים מדהימים, שירות, פרגון, ראיית האחר. בקיצור, כל הדברים שיהפכו את החיים שלנו למושלמים ברוחניות ובגשמיות.
