התבוסה האמריקאית מתחילה בכרסום המוסרי

ארה"ב לא הפסידה באפגניסטן בגלל הטופוגרפיה הקשה או מחמת מידע מודיעיני שגוי • את שורשיה של התבוסה יש למצוא בתהליכים חברתיים עמוקים

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה התערבה ארה"ב בשתי מלחמות שלא נגעו אליה ישירות, מתוך תפיסה שמדובר במאבק אידיאולוגי רחב שמשליך גם על האינטרסים האמריקאיים. הראשונה, מלחמת קוריאה, אמנם לא נגמרה בניצחון המיוחל, אבל באמצעות התמיכה האמריקאית קמה קוריאה הדרומית – מדינה דמוקרטית, בעלת כלכלה חזקה וצומחת ואחת מבנות הברית החשובות של ארה"ב באזור.

השנייה, הלא היא מלחמת וייטנאם, התארכה ונמשכה כעשור וחצי, כאשר בסיומה בחרה ארה"ב להסיג את כוחותיה. שנתיים לאחר מכן המדינה הדמוקרטית שבנתה בעמל קרסה מול התקפות הווייטקונג, שמחקו את כל הישגיה של ארה"ב באזור, פחות או יותר. בדרך, איבדה האומה האמריקאית עשרות אלפי לוחמים, יוקרתה נפגעה והיא מצאה את עצמה מאוימת מבפנים על ידי השסעים החברתיים החמורים ביותר שידעה כנראה מאז מלחמת האזרחים.

מבין שתי המלחמות האמורות, מלחמת אפגניסטן דומה הרבה יותר לאחרונה. המראות של תושבי דרום וייטנאם המנסים להיתלות על מסוקי תובלה אמריקאיים הוחלפו באפגנים נואשים שנאחזים במטוסים. עשרים שנה לאחר נפילתם של בנייני התאומים והכרזתו של בוש על מלחמה כנגד הטרור האסלאמיסטי – ארה"ב רואה כיצד הישגיה נמחקים כהרף עין והטאליבן חוזר להניף את דגל השהאדה הלבן בקאבול.

ביידן טען שהמטרות המקוריות – פגיעה בבסיסי אל קאעידה – הושלמו בהצלחה, אבל הוא שכח לציין את תשובת המשקל שיצרה נסיגתו החפוזה; כנגד הציוד שהפסידו אל קאעידה קיבלו אנשי הטאליבן ציוד אמריקאי חדש מהניילונים. ככלות הכל, במהלך השנים השקיעה ארה"ב יותר משמונים מיליארד דולר בחימוש הצבא האפגני והפכה אותו לאחד הצבאות המצוידים בעולם. ההשקעה הכוללת שלה במלחמה נאמדת בכ-2 טריליון דולר.

כעת, מרבית הנשק והציוד נמצאים בידי הטאליבן. כפי שעולה מהתמונות, הם נהנים למדי מההופעה החדשה הכוללת מדים מנומרים תוצרת ארה"ב, רובי M-4, האמרים ואפילו מסוקי קרב שהם עדיין לא למדו להטיס. החלק שלא הגיע לידם נמצא ברשותם של חיילים אפגנים שבחרו לערוק ולחצות את הגבול לאיראן השכנה, עם נגמ"שיהם בידיהם. למותר לציין שזו אינה ידיעה מנחמת במיוחד.

למעשה אין באמת לדמות בין נפילת סייגון לנפילתה של קאבול. בווייטנאם הצליחו כוחות הדרום להחזיק מעמד במשך שנים; כעת, הפינוי הסופי של הכוחות היה אמור להתרחש ב-31 באוגוסט, אבל הטאליבן השלימו את השתלטותם על קאבול יותר משבועיים קודם לכן. את ה-11 בספטמבר הם כבר מתכננים לחגוג בהתאם לגודל ההישג. בווייטנאם ארה"ב פנתה עשרות אלפי אזרחים ווייטנאמים; כעת היא מפקירה את האפגנים לנפשם.

• • •

אם דבריו של ביידן ערב הנסיגה היו כנים, והמודיעין האמריקאי אכן האמין שצבא אפגניסטן מתכוון להילחם כנגד הטאליבן, זהו אפוא אחד המחדלים המודיעיניים הגדולים ביותר שידעה ארה"ב, שמעיב על הכשירות של אנשיה ועל היכולת שלהם להבין ולפרש נכון את המציאות במזרח התיכון. אם לא, הרי שביידן העניק לנו מופע מחריד של אונאה והשלת אחריות חמורים מאין כמותם. לא ברור איזו מבין האפשרויות חמורה יותר.

מה שמדאיג לא פחות מכך הוא היעדר הבושה הכמעט מוחלט מצידו של הבית הלבן. למרות שהנשיא זוכה לביקורת חריפה מבית, לא נראה שהוא מוטרד מספיק מגודל הכישלון.ביידן ניסה לטעון להגנתו שלא היה ניתן למנוע תוהו ובוהו, אבל ספק אם היה אפשר לדמיין דרך גרועה יותר לסיים את המלחמה הארוכה בתולדותיה של ארה"ב מזו שבה הוא בחר לסיים. ייתכן והיומרה האמריקאית לבנות אומה חופשית באפגניסטן נידונה מראש לכישלון, אבל לא בהכרח שהכישלון היה צריך להיות כל כך מפואר. התוהו ובוהו שראינו באפגניסטן לא נולד בהרי טורה-בורה, אלא דווקא במסדרונות הבית הלבן.

יותר מכל, ההפסד מסמן את מצבה וחוסנה של החברה האמריקאית כיום. לפני עשרים שנה עמד ג'ורג' בוש בגראנד זירו, וברטוריקה נוסח-רייגן הוא הסביר לאומה האמריקאית על כך שהיא מצויה במאבק עיקש מול כוחות הרוע. אפשר שאותה "בהירות מוסרית" בלתי מתנצלת עמדה גם בעוכריה של האומה האמריקאית, אבל היא לבטח טובה יותר מהמגמה ההפוכה כיום.

סקר שפרסם אתר החדשות Issues & Insights לכבוד יום העצמאות האמריקאי האחרון, מצא שרק כשליש מהצעירים האמריקאים (בני 18-24) מרגישים גאווה להיות אמריקאים. יותר ויותר אמריקאים משתכנעים שהסיפור של ארה"ב כ'מגדלור של חירות' הוא לא יותר מבלוף שנועד להסוות גזענות מערכתית ומסורת של עליונות לבנה, והסיפור האמיתי הוא על אימפריה קולוניאליסטית שמנסה לשלוט בעולם. ואם ארה"ב היא מעצמה קולוניאליסטית, אז הטאליבן הרצחני הוא לא פחות מכוח משחרר. השמאל הרדיקלי בארה"ב הוכיח לאחרונה יותר מפעם את אהדתו לערכים האמריקאיים בהקשר של תמיכה במדינות כמו סין, קובה וכמובן – החמאס העזתי.

ההסתלקות החפוזה של אמריקה מקאבול מבטאת לא רק הפנמה של מגבלות הכוח, אלא גם תוהו ובוהו פנימי. זאת אומה שיצאה למלחמה כנגד הרשע, וחזרה ממנה מלאת ספקות עצמיים על קיומו וזהותו של אותו הרשע. אמריקה של היום הרבה פחות בטוחה בעצמה ובמקומה בעולם מכפי שהיה בעבר, והיא רואה את עצמה פחות ופחות אחראית לסביבתה הרחוקה. על בנות בריתה הנשענות עליה לקחת זו בחשבון.

יותר ויותר אמריקאים משתכנעים שהסיפור של ארה"ב כ'מגדלור של חירות' הוא לא יותר מבלוף שנועד להסוות גזענות מערכתית ומסורת של עליונות לבנה, והסיפור האמיתי הוא על אימפריה קולוניאליסטית שמנסה לשלוט בעולם