התמסרות עד כלות

1

דרושות מנות הגונות של תסכול פנימי כדי שחוסר מודעות ימסך את טווח הראייה של נתיב המציאות. מנגד, נחוצה מידה נאה של רפיון דעת, שתמנע טוב מהראויים לכך.

עם כל הכבוד לשר המשפטים שלנו, לא הוא עמד לבחירת הציבור הישראלי ובוודאי שלא השקפתו הפוליטית. לעומת זאת, היהדות החרדית העמידה בראש סדר יומה את הסדרת מעמד בני הישיבות ותקצוב עולם התורה. על זה נסוב קמפיין הבחירות שלה וזה מה שהבטיחה לבוחריה. לוין, גם אם יגייס את מיטב הדמגוגים, לא יצליח לשכתב מחדש את קמפיין מפלגתו: משילות. יוקר מחיה. האחים המוסלמים. על הסדר אפשר להתווכח, על ניסוח בדיעבד של מצע הבחירות לא.

אצילות הנפש שמגלה הנציגות החרדית תמוהה. מתי השתנו סדרי העדיפויות וטובת הציבור החרדי שונמכה לטובת נושאים כלליים? התשובה הקלה היא כמובן: 2019. אז החל הכרסום.

'יבנה וחכמיה' הוזזו לטובת המשחק הקבוצתי.

חלפו ארבע שנים והמגמה מייעלת את עצמה במבחן הדרכים. מרבית הנושאים האקוטיים לציבור החרדי הוכנסו להקפאה, רק בגלל פוליטיקאי אחד. הוא מעולם לא עמד לבחירתו הישירה של הציבור וכוחו האלקטוראלי בחברה הישראלית מוטל בספק, אבל מתברר שמשקלו הקואליציוני כל כך משמעותי, עד כי נבעטות למענו מחוץ לפריים הבטחות מובילות שניתנו לבוחר הישראלי.

לא נטריח אתכם בהצגת הרשימה המלאה; מספיק להתקומם נוכח עיקרי הדברים הבאים.

נתחיל מהסוף. אריה דרעי, יושב ראש סיעה, שכ־400,000 מאזרחי ישראל נתנו לו את קולם. ערב הבחירות התייצב בהגינותו באולפנים ואמר מפורשות: נעביר חוק שימנע את פסילתי כשר בממשלה. בחירתי בידי העם נתונה והיא אמורה לכלול גם את מינויי לשר. אמר, וחזר ואמר.

לא צריך להיות גאון כדי להבין שאילו 'חוק דרעי', בגרסתו המקורית, היה מוגש אד-הוק, הוא לא היה נפסל. לא מכוח עילת הסבירות ולא מטעמי השתק. הסתערות האמוק של לוין בהגישו ארסנל חוקים, ברטוריקה לוחמנית ומתגרה, היא שהביאה לידי כך שיו"ר מפלגה מובילה בקואליציה יושב בימים אלו במרפסת ביתו ומנוע מלממש את רצון בוחריו.

הלאה. יוקר המחיה.

הבעיה הקטנה, שאיננה קטנה כל כך,  היא היעדר הקשב. במקום להתנפל על האירוע ולתקוף אותו מכל כיוון, נציגינו בממשלה עסוקים בפניות קודמות. זינוק חד במדד המחירים, אינפלציה שמשתוללת ומתקשה להירגע גם נוכח עשר פעימות של העלאת ריבית, לא פותרים בהצהרות לתקשורת ובהקמה של ועדה נוספת.

אבל הבעיה הגדולה היא היעדר הפרטנרים. קמפיין מרושע של מובילי המחאה, בשיתוף כלכלנים מהשורה הראשונה, נקט בשיטה הבנאלית אך האפקטיבית: ניסוח משכנע של נבואות זעם שתכליתן להגשים עצמן.

חברות דירוג האשראי עקבו אחר מסע ההפחדה בכותרות הראשיות בתקשורת הכללית. הן נחשפו לעצומות בכירי הייטק, ראשי המשק, פרקליטי צמרת והאליטה הישראלית שממוקמת מקיסריה ועד נס־ציונה.

הכלכלה הישראלית נפגעה פעמיים. קודם כל בשל המשבר האותנטי שפוקד אותה בכל ענפי המשק וביתר שאת בתעשיית ההייטק. לזאת יש להוסיף את הסתייגות המשקיעים וחוסר המוטיבציה מצד גופים בין־לאומיים, הנשלטים בידי ליברלים וצפונה, להשקיע בישראל.

ושלא יספרו לכם סיפורים. כלכלה, עסקים, ובעצם כל דבר בחיים בנוי על אנשים. נכון שהשיקול הענייני עומד במרכז, אבל זהותו של הפרטנר חשובה מאוד. בוודאי כשישנן אלטרנטיבות. וכיום, בניגוד לעבר, ישנן אלטרנטיבות.

ואם לא די בכך, הגיעו יזמי ההייטק הישראלים והחלו במשיכת הכספים מישראל החוצה. כשמשקיעים זרים רואים זאת, הם מבינים קודם כל מה לא לעשות.

כאמור, האשמים המרכזיים בכל הטוב הזה, אלו אדריכלי המחאה. עם זאת לא היה בכוחם לגייס לצידם את הרכיבים הכי הרסניים, המכונים נשק יום הדין, אילו לוין לא היה מתפרץ למגרש בבליץ חקיקה דורסני.

מתבקש בהחלט לבוא בטענות על אופי המחאה והקווים האדומים שנעדרים ממנה. לכל אורך יום רביעי ראינו את הלהיטות שאחזה בהם למצוא כל פרצה כדי להוציא את ההמונים לרחובות תל־אביב. מחאה אותנטית בנויה על תחושת מחנק אמיתית. כשרואים את ראש הממשלה הופך את העולם בניסיונותיו למצוא את נתיב הפשרה, אי אפשר לבוא אחר כך ולטעון שהניסיון לדחות טכנית את הבחירות הוא בעצם חלק מהקנוניה.

ואחרי שאמרנו את זה, עדיין, קשה להתעלם מהתחושה הקשה שלפיה מצבה הכלכלי של המדינה נקלע למבוי אפל בגלל אג'נדה מיליטנטית שלא הובאה לבחירת הציבור.

2

במהלך השבוע נרשמה התקדמות משמעותית במגעים בבית הנשיא. הפשרה שהתגבשה הציעה רפורמה ב'חוק היועמ"שים' וצמצום עילת הסבירות בתמורה להקפאת השינויים שביקש לוין לערוך בהליך בחירת השופטים.

לכל אורך הדרך נתניהו תמך במתווה. מנגד, לוין טען כי התמורה המוצעת, קרי: דחיית יתר סעיפי הרפורמה, תחסל את הסיכוי האחרון לקדם את השינויים במערכת המשפט.

עד לרגע האחרון היה נראה שלוין התיישר עם דרישות נתניהו. דקה לפני הישמע הגונג, התברר שבדיוק ההפך: לוין יקבל את עילת הסבירות במתכונת רחבה, ובניגוד לעמדת האופוזיציה, פלוס העברת חוק היועמ"שים.

בבוקר יום רביעי נעשה צעד נוסף בכיוון הפשרה: האופוזיציה העבירה לקואליציה הצעה מרוככת לתיקון עילת הסבירות, במסגרתה לדרעי יתאפשר לשוב לשולחן הממשלה. לוין דחה אותה. כאמור לעיל: על חשבון בוחרי שס.

דרישת התשלום שיגישו בוחרי הליכוד לשר המשפטים עוד תבוא. נתניהו, שחשש להצית מחדש את המחאה, יצא קירח מכאן ומכאן: הוא גם מפוצץ את השיחות בבית הנשיא, גם פוגע באינטרס של שותפה קואליציונית בכירה וגם מצית מחדש את המחאה. לכן, אם ממילא הביא להסלמה, נשאלת השאלה, מדוע לא הלך עד הסוף ובחר שני נציגי קואליציה לוועדה. לכאורה, אם כבר אז כבר.

המתקפות על ח"כ טלי גוטליב, שהתעקשה להותיר את מועמדותה ובכך סיכלה את קיום הבחירות במתווה שמתכתב עם שיחות בית הנשיא מחד גיסא ועם האינטרסים של הקואליציה מאידך גיסא, נותרו על מקומן. עם זאת, ראוי גם לברר בהזדמנות עם שר המשפטים לוין אם בראותו את העוול שנגרם לציבור בוחרי המחנה הלאומי, לציבור החרדי, לאריה דרעי, הוא לא חש איזשהן נקיפות מצפון.

3

ביום שלישי הקרוב יתקיימו הבחירות לראשות לשכת עורכי הדין. החרדים תומכים במועמדותו של שר המשפטים.

השאלה היא אם לאור מה שעברנו בזירה הפוליטית, לא ראוי לדון שוב בכל עניין ההתמסרות הפבלובית לקידום האינטרסים של הליכוד.

בלי להיכנס לזהות המועמדים ולהתאמתם, יש בנותן טעם לבחון את הרווח המגזרי שיצא מכך. ובהתאם יש לשאול אם בחירת נציג שישמש כידו הארוכה של יריב לוין, מתכתבת עם השאיפה להנמיך את מפלס המתח כדי שיתאפשר לשוב למסלול השפיות, להפשיל שרוולים ולקדם את הנושאים החשובים לציבור החרדי באמת.

זאת השאלה היחידה שאמורה לעמוד לנגד עיני נבחרינו, ועליה הם אמורים להשיב במילה אחת: כן או לא.

4

למראה הופעתו השבוע של יאיר לפיד כעד תביעה במשפט נתניהו-מילצ'ן, נזכרתי בדברים שאמר לי בשעתו היועמ"ש אביחי מנדלבליט על חומר הראיות בשלושת האישומים: "כמעט נפלתי מהכיסא כשנחשפתי אליהם".

מנדלבליט נטש בינתיים את הכיסא, אבל חומר הראיות שנחשף עד כה מזמין תהיות חריפות. עליו ועל אופן קבלת ההחלטות בפרקליטות.

יותר מ־300 עדי תביעה קיימים בתיקי האלפים. ככל שהמשפט מתקדם והבא בתור עומד לעלות על הדוכן, מובטח לנו כי הפעם תם הטקס; הנה ה־game changer המעשן שיבהיר סוף־סוף היכן נמצאת ראיית הזהב.

הלכה למעשה, הרשימה הולכת ומצטמצמת ומתברר שחיי ההגנה לא יכולים להיות נוחים יותר. לא רק שהאקדח המעשן טרם אותר, אלא שגם הפאזל הנסיבתי, שעליו נבנו התיקים, מאבד פיסות יקרות מהנרטיב של מנדלבליט ואלשיך.

בזה אחר זה ניגפים "עדי המפתח" מפני שאלות פשוטות ביותר. חפץ, פילבר, הרו והשבוע לפיד. האמת היא מה שהיא, והיא רחוקה מהקו העליון של הספק הסביר.

אם כבר נסיבתי, אז דווקא לכיוון השני: יו"ר האופוזיציה, יריבו המר של נאשם מס' 1, אומר מפורשות: לא נעשה מאמץ מצידו לקדם את אשרת הוויזה עבור מילצ'ן ולא נרשמה טרחה יתרה מכיוונו לתיקון החוק הנדון.

כמובן וכרגיל, אחרי מסירת העובדות מגיעה תורה של האינטרפרטציה. כקודמיו, בזמן אמת לא ראה, לא הבין, לא שמע; חשב שמדובר בעניין שולי. רק אחרי שנחשף, כמו כולנו, לחשדות, קישר בין הדברים.

לא. לא הייתה כאן תפירת תיקים; כן הייתה כאן רשלנות. הנסיבתיות במקרה דנן דיכוטומית. יש שידרשו אותה לשבח ויש שידרשו אותה לגנאי. במילים אחרות: זאת בדיוק שאלת הספק הסביר. בהתאם, אפשר להעריך שבמועד ההכרעה בית המשפט ינהג על פי ההלכה הפסוקה.

בניגוד לנטען השבוע, לפיד לא הסתבך בעדותו. הוא נצמד לעובדות כפי שהן ומרכז הכובד לגרסתו תאם במדויק לעדות שנלקחה ממנו במשטרה.

הדורשים לגנאי סבורים שהאירוע מתחיל בלפיד. הנה, חבר קרוב שקיבל מארנון מילצ'ן, לפני כניסתו לפוליטיקה, טובות הנאה, וחרף זאת כשהתבקש לפרוע אותן, סירב.

אולם כשמדקדקים בפרטים מגלים כי הסירוב לא ניתן לאלתר. הוא קודם כל הלך לגורמי המקצוע, בירר את טיבו ותועלתו של החוק שביקש מיטיבו, ורק אז חזר עם תשובה שלילית.

הכרונולוגיה, משיבה התובעת, לא רלוונטית. בניגוד ללפיד, נתניהו, בשבתו כראש ממשלה, קיבל לכאורה מתנות בסכום מצטבר שנושק למיליון שקלים, ומשהתבקש לתמורה לכאורה נעתר לכך.

"אינני קונה מטריות בחורף", אמר למי שאמר איש מדיה מפורסם. רוצה לומר: כל טובת הנאה שניתנת על ידי, מתורגמת בעיתה ובזמנה. אז מה בין לפיד לנתניהו? הרי משניהם ביקש מילצ'ן לרכוש את המטריות בקיץ. ועל כך משיב כתב האישום: הראשון סירב, האחרון נעתר. זאת ועוד: הראשון היה אזרח פרטי בעת קבלת המתת; השני כיהן בתפקיד הציבורי הבכיר ביותר כשניתנו לו טובות ההנאה.

ובאשר לדברי העד עצמו, שהעיד כי הבקשה מצד הנאשם נאמרה כבדרך אגב ונתנה את הרושם כי לצאת ידי חובה נתכוון, על כך טוענת התביעה כי נתניהו, שהיה מודע לקרבה שבין שר האוצר דאז למגיש הבקשה, גישש ובדק את מידת מחויבותו. כשראה שהנ"ל נצמד לאנשי המקצוע חשש להיחשף.

כתוקף לטענתם הם מביאים את פנייתו של רה"מ למזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, בבקשה שזה יסייע לחברו להאריך את תוקף אשרת הוויזה שברשותו. כמו כן, את פנייתו לגורמים אחרים, בבקשות שונות, עבור מילצ'ן.

אלו טענות הגונות. משפטית, הן רחוקות מרף הספק הסביר.

הספק הסביר לא מוכיח כי נתניהו נהג כמי שפועל להשיב תמורה עבור טובת הנאה. אדרבה: כששוחח עם השר הממונה, על התיקון המוצע לחוק שמאריך את תוקפה של ההטבה הפוטרת תושבים חוזרים מתשלום מס על הכנסותיהם מחו"ל, עשה זאת "כדי לצאת ידי חובתו". כך העיד השבוע העד עצמו, במסגרת החקירה הנגדית המוצלחת, שביצע לו הסנגור עמית חדד.

בתרגום חופשי: הוא לא ניסה לשכנעו ולא יצא מגדרו לקדם את ההטבה.

מהסיבה הזאת סבר בשעתו היועמ"ש מנדלבליט, כי אין יכולת לבסס את התיק על עסקת שוחד. לפיכך הסתפק בעבירת הפרת האמונים.

כשנחשפים לעדויות, מתברר שגם היא איננה בנמצא. שוב: לכל הפחות ביחס למבחן הספק הסביר.

מילצ'ן עצמו חזר וטען השבוע, במסגרת ריענון חקירה שביצעה לו הפרקליטות, כי נתניהו טען באוזניו שבדק עם "הייעוץ המשפטי" את עניין המתנות וכי נאמר לו שהדבר תקין. מילצ'ן טוען כי חשב שמדובר ביועץ המשפטי לממשלה ולא ביועצו המשפטי הפרטי, עו"ד יעקב וינרוט המנוח.

הווי אומר: גם מילצ'ן מודה שנתניהו קיבל את שקיבל רק לאחר שנועץ משפטית.

5

וישנה זווית נוספת לאירוע: שני חברים יש למפיק ארנון מילצ'ן. האחד ראש ממשלת ישראל, השני שר האוצר בממשלתו.

רה"מ מתעניין אצל שר האוצר אם החבר המשותף דיבר איתו על האפשרות לתקן את החוק שאמור להיטיב איתו, ובעצם רומז לו שכדאי לקדמו. לעומתו, לפיד, אחרי שנפגש במרתף ביתו עם מילצ'ן ושמע את בקשתו, הלך לבדוק עבורו עם אנשי המקצוע את היתכנות המהלך. רק לאחר שאלו הסבירו שהדבר לא מתאפשר, השיב פניו ריקם.

נחזור שנית: נתניהו בירר אצל השר הממונה, והסתפק בהמלצה עבשה שנוסחתה: "זה חוק טוב; זה חוק טוב". שום דבר לא מעבר לכך. או כדברי העד עצמו (לפיד): "הרגשתי שהוא(נתניהו) רוצה לסמן וי". או כדברי מעניק המתנות(מילצ'ן): "לא קיבלתי מנתניהו דבר, דווקא לפיד שהייתי איתו בקשר – הוא עזר לי".

אז מי פעל אקטיבית יותר מול מעניק טובות ההנאה: יאיר לפיד שהלך ובדק ובחן ונועץ, או בנימין נתניהו "שרצה לסמן וי"?

אמת, שניהם לא ביצעו מעקף לחוות הדעת המקצועית. רק שבעוד שהאחד רק שאל, השני הלך ופעל. שניהם עשו זאת ביודעם שעבור מיטיבם הם עושים זאת. והתמיהה היא: מדוע האחד מואשם על כך בהפרת אמונים ואילו השני לא.

נזכיר: המהלך לא צלח ומילצ'ן לא קיבל את מבוקשו. לכן, אם התביעה מעוניינת להישען על תקדימים מהעבר, שבהם הורשעו אישי ציבור בהפרת אמונים גם כשלא סיפקו את המבוקש מהם, שניהם, לפיד ונתניהו, צריכים להיכלל בכתב האישום. לא רק אחד מהם.

יאמרו משפטנים, בלא מעט היגיון: לפיד קיבל את טובות ההנאה לפני שהפך לאיש ציבור ולכן, גם אם פעל אקטיבית לבחון את בקשתו, הוא לא עבר עבירה. זאת בניגוד לנתניהו שקיבל אותן בכהנו כראש ממשלה.

בסתם יום רגיל, הטענה הזאת לחלוטין עושה שכל. רק שנשמט ממנה פרט חשוב: כדי להבדיל בין קודש לחול ובין עבירת הפרת אמונים לסתם בחינת בקשה של אדם מהשורה – קיים הסכם ניגוד עניינים.

נבחר ציבור שמתמנה לתפקיד מיניסטריאלי כלשהו, מחויב למפות בהסכם כתוב וחתום את קשריו והאינטרסים השונים שעשויים לצוץ במהלך כהונתו. משעשה זאת, אינו יכול לדון בענייני מיטיביו ומכריו המופיעים במסמך.

בהסכם ניגוד העניינים שעליו חתם שר האוצר לפיד, ארנון מילצ'ן לא מופיע. המשמעות: בהיעדר אזכורו, הותר לו, דה-פקטו, לעסוק בענייניו של מעסיקו לשעבר, כאילו היה אזרח מהשורה שאין לו שום אינטרס לסייע לו.

זאת הסיבה שפגש אותו וטיפל בבקשתו. אילו היה מכלילו בהסכם ניגוד העניינים, כפי שנדרש ממנו, הוא לא יכול היה לפגוש אותו.

קונספירטיביים ירחיקו לכת ויטענו לקנוניה: מילצ'ן, שהעיד על עצמו כמי ששולח את עיסתו בקיץ כדי לקבל את לחמו בחורף, נשמט ממסמך השקיפות כדי שיתאפשר לו לקבל את תמורתו.

אלו הזיות. לא רק שאין לכך תימוכין, אלא שאפשר בהחלט להתרשם מהעובדה שיאיר לפיד מיהר להשיב את זר הפרחים שקיבל ממילצ'ן לרגל כניסתו למשרד האוצר; או את העובדה שהזדרז להשיב לו אוזניות יקרות שנשכחו בביתו. ואפשר גם להוסיף את ניתוק הקשר החברי עם אהוד אולמרט ברגע שזה הורשע בדין.

מה שאני בא לומר הוא לא שלפיד אשם, אלא שקו הטיעון בכתב האישום, שטוען להפללת נתניהו, אמור לשיטתו להפליל את לפיד עשרת מונים. בפועל, שניהם רחוקים מרף הספק הסביר.

יתרה מכך: לפיד טען שזרק את מילצ'ן מכל המדרגות. זה לא מדויק. כשהציג לו את בקשתו, אמר לו כך: "אני מוכן לשקול אם מישהו יבוא ויגיד לי 'אני מקים מפעל של חמישים עובדים ומעלה במדינת ישראל… מה פתאום פטור למס לעשרים שנה".

נתניהו נאשם בהפרת אמונים על שאלה אגבית והמלצה עוד יותר אגבית, אבל לפיד מתיר לעצמו לנהל שיחה ממושכת על הנושא עם מעסיקו לשעבר, בחסות העובדה שלא כלל אותו במסמך ניגוד העניינים.

לזכותו ייאמר, כי בראייתו הטובות שקיבל בעבר ממילצ'ן ניתנו מתוקף יחסי עוסק־מעסיק.

ואחרי שאמרנו את זה, מתבקש גם לתמוה על קו ההגנה שבו נקטה הסנגוריה כשניסתה לקעקע את אמינות העד. אם כך עומד להתנהל המשפט, סביר להניח שבהגיע תורו של הנאשם להעיד, החקירה הנגדית לא תיאלץ להתאמץ במיוחד בנוגע למידת אמינותו.

ועדיין, אפשר היה להתרשם מהשליטה הפנומנלית של הסנגור, עו"ד עמית חדד, בחומרים ובאופן הצגתם. חדד, תלמידו של יעקב וינרוט, הביך השבוע כמה פעמים את עד התביעה לפיד שלמרות ההכנות האינטנסיביות שעשה עם פרקליטיו, התקשה להשיב על השאלות שהציג לו ראש צוות ההגנה.

6

בחסות הדרמה הפנים־ישראלית, חומק לו המשבר שמתהווה על מפתנה. זה כמה שבועות שיו"ר הרש"פ, אבו מאזן, מסתגר בביתו. מקורביו אומרים שהוא חולה ונמצא בדיכאון. אין לדעת עוד כמה זמן ישרוד מכחיש השואה הפלסטיני.

אין ספק. מתישהו, בחודשים הקרובים, ממשלת ישראל תידרש לשאלת מחליפו ולהשלכות שבוודאי תהיינה לאחר מותו.