ואנחנו בטוחים

שיעור קצר בעיתונות

בכל שיחה מחדש הייתי מהופנט אל הניצוץ שבער לו באישוני העיניים. 'זיק' קוראים לזה בספרים. מין זיקוק מרצד של חוכמה שקשה להסביר. בכל פעם שהאישונים שלנו נפגשו מיהרתי להסיט את שלי. מול הזיק הזה הרגשתי חשוף מדי.

הוא היה המשגיח שלי בישיבה הגדולה 'חידושי הרי"ם'. קראו לו רבי יעקב שינפלד זצ"ל. בגלל שאני לא רוצה להזדקק למילים משעממות, כמו גאון, חסיד, חריף ובקיא, קוצק ונובהרדוק – פשוט אדלג. מי שהכיר, הכיר.

אני לא זוכר בדיוק מה היה באותו בוקר שבו שוחחנו על עיתונות. האמת שקצת מוזר לקרוא ליהודי מופלא שכזה "עיתונאי". בימינו המילה הזו לא מאוד מכובדת. אבל היו ימים שהתקשורת החרדית הייתה אחרת. במערכות העיתונים ישבו אנשי מעלה. אחד מהם היה אביו, הרב משה שינפלד המפורסם מ'דגלנו'. ויפה היה כוח הבן שלצד עבודת הקודש בישיבה היה גם הפובליציסט הנוקב של 'המודיע'.

כי לא יטוש השם עמו. השבוע בשמי ישראל. צילום: פלאש 90

בכל פעם שהמשגיח רצה לומר משהו אחר, עמוק יותר, הוא קודם השתתק. וכשהוא השתתק, הזיק ההוא שבעיניו ממש צעק. הוא סקר אותך עד מבוכה. "תקשיב לסיפור הזה", אמר בסוף, "הוא עוד יבוא לך לשימוש".

הזיק יצא בעוד מחול סוער ומחויך, ואז הפה התחיל לספר. הוא חזר אל שנות הבחרות בישיבת פוניבז'. אל הפסקת צהריים בני ברקית לוהטת, שבה יצא לקנות לעצמו כוס גזוז קר בקיוסק הסמוך לישיבה. בעל הקיוסק, שביקש ללכוד בחורים, הניח עיתון פתוח. הימים היו סוערים, בעיראק התחלף שלטון והעיתון היה מעניין. "קראתי וקראתי ופתאום התנערתי, כבר התחיל הסדר. רצתי לישיבה".

בשער עמד המשגיח. "רבי חצקל". הזיק בין העיניים התלבט לרגע, ואז היד הונפה בתנועת ביטול שאומרת חבל–על–הזמן של שנינו. אין דרך להסביר לצעיר גוראי דור שלישי על מה מדברים כשאומרים "רבי חצקל לוינשטיין זכר צדיק לברכה". אפשר להשתמש במילים, כמו קדוש, טהור, צדיק. ואפשר פשוט להשתמש בתנועת יד שאומרת, זיל גמור.

המשגיח–של–המשגיח ביקש להבין, באידיש כמובן: "מאיפה אתה בא עכשיו?" והמשגיח התלמיד ענה את האמת. הוא חוזר מהקיוסק. קרא עיתון וקצת נמשך.

גם לרבי חצקל היה 'זיק' ועכשיו הוא נתקע בתלמיד: "מה קראת בעיתון?" – על הפיכה צבאית בעיראק.

המשגיח נעשה מהורהר. "עיראק", לחש, "מיינט מען בבל". (-עיראק, הכוונה לבבל). ושוב שאל: "יש שם יהודים?" התלמיד השיב שכן, מעט. "ואיך זה ישפיע עליהם?" הוסיף המשגיח לשאול. התלמיד שתק. רבי חצקל נעץ מבט. "ועכשיו לך ללמוד".

ככה זה עם אנשים גדולים. יובל שנים חלפו והשיחה הקצרה הזו לא נשכחה. "זה השיעור הכי חשוב שקיבלתי בעיתונות". שוב ליטף הזיק את פניי. "את השיעור הזה אני רוצה להעביר לך. הוא עוד יבוא לשימוש".

אז הנה השיעור הקצר של המשגיח ושל המשגיח שלו: כשאתה נתקל בידיעה חדשותית כלשהי, תשאל את עצמך שלוש שאלות:

א. האם יש לה מקור תורני? האם מאחורי עיראק של החדשות, מסתתרת בבל של התנ"ך ושל התלמוד?

ב. האם בסיפור הזה מעורבים יהודים?

ג. כיצד זה ישפיע עליהם?

"ועכשיו", יקד הזיק, "לך ללמוד".

חלפו שנים. בשבת הקרובה, ח"י באדר, יציינו המעטים שיזכרו חמישים ושתיים שנה לפטירתו של המשגיח מפוניבז'. בחודש כסלו האחרון ציינתי לי בשקט חמש שנים לפטירתו של המשגיח מחידושי הרי"ם. ופתאום אני מרגיש כמו במבחן על אותו שיעור עיתונות עתיק.

שעתיים לפני שקראנו "זכור את אשר עשה לך", נשמעה האזעקה. היא לא באה בהפתעה. לחג הזה קדמה הכנה ארוכה ומותחת. והפתיחה, ממש כמו הפתיחה של מסכת מגילה. ביו"ד אל"ף בחודש מתחילה המגילה החדשה להיכתב. מקדימים ליום הכניסה.

על השאלה הראשונה קל להשיב: איראן היא פרס. על שתי השאלות הבאות אין אפילו צורך להשיב. כל כך הרבה יהודים תלויים בסיפור הזה. הסירנה עולה ויורדת. חמישה זוגות עיניים טהורות ומבועתות מביטות בי. הקטנה מכולן פורצת בבכי. "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה".

בחדר המדרגות הירושלמי עומדים עוד ועוד יהודים. אף אחד מהם לא רגוע. איש לא יודע את אשר נעשה. באיזושהי משאית בקצה פרס יושב עכשיו אחשדרפן קטן שלוחץ על כפתור ומשגר טיל שמטרתו "להשמיד להרוג ולאבד". ומנגד ברבבות מקלטים יושבים עכשיו ילדים מפוחדים ששואגים הושענא. ברוב המקרים מגיע הקומץ הקטן שלהם ומפוצץ את כלי המשחית.

ובכל מקום אשר 'בום' המלך מגיע. אוי טאטע כמה שקרים אנחנו המבוגרים נאלצים לפזר שם במקלטים. מגייסים את כל שרירי החיוך ומנסים להבטיח שהבום הזה שמפשט לנו את כל העקמומיות שבלב הוא בכלל יירוט של "היהודים". לא קל לתווך לבת שנתיים את חרדת המוות שהלב הקטנטן שלה מתנסה בה לראשונה.

קשת הרגשות משתוללת בתוך הלב. עם שלם שיכור ולא מיין. כולנו כבר בעד דלא ידע. ברגע אחד רוצים לצאת במחול, לרקוד ברינה על אבוד רשעים. להצטרף למעגל המכריז ברקיעת רגלים "שכל קוויך לא יבושו ולא ייכלמו לנצח".

אבל אז, ריבונו של עולם, למחרת, כשאתה כבר בממ"ד המסודר בבית שמש, מנסה להיזכר בעצות של הפסיכולוגים איך למנוע מהמתוקים קרועי העיניים לחטוף טראומה שתשאיר חותם עמוק מדי – פתאום נשמע עוד בום. והבום הזה, למרות החיוך שאתה מנסה למכור לפיצקלך, הרבה יותר חזק מעשרות הבומים ששמעתם ביממה האחרונה. זה לא נשמע כמו קול מחיית עמלק. אלא יותר קול של "וגבר עמלק". הלב מרגיש.

ואחרי הרעש דממה של כמה שניות. ואחרי הדממה סירנות מייללות. ואחרי הסירנות העדכונים. ריבונו של עולם אילו עדכונים. "נפילה ישירה" במרחק של קצת יותר מקילומטר. אוי אבא שבשמיים, הביטה וראה את פסוקי האיכה שבתוך המגילה. נער וזקן טף ונשים ביום אחד, בשנים עשר לחודש אדר.

אי שם, באמצע הלילה, בין בום לבום ובין פגע לפגע, אתה נושא עיניים אל תקרת הממ"ד. החלל הקטן דחוס הבל פה של תינוקות שאין בהם חטא. נושמים בכבדות ובדריכות. פה ושם נשמעים מלמולים של סיוטי לילה.

עכשיו, כשאף אחד לא רואה, הדמעות שנאגרו ביממות הללו מתחילות לזלוג. קול בתוכך צורח תפילה: "ואתה ברחמיך הרבים, תעמוד לנו בשעת צרתנו, הפר את עצתם, קלקל מחשבתם והשב להם גמולם בראשם".

בבוקר, כשבת השש החמודה פורצת בבכי קורע לב על המסיבה שבוטלה, ועל העובדה ש"לראש הממשלה של ישראל אין ילדים" (אוי כמה שהיא טועה), ובגללו אף אחת לא תראה את התחפושת המקורית שלה (כלה אמיתית), פתאום, תוך כדי הבטחות וניחומים, מצאתי את עצמי חוזר שלושה עשורים לאחור. אל הפורים ההוא של תשנ"ו.

ההיסטוריה היהודית חוזרת על עצמה עד כאב.

גם אז הייתה מסיבת פורים מלאת ציפיות. אלא שלילה קודם התפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס ירושלמי וכל התוכניות השתנו. לא שחסרים לילדים של זמננו חרדות, אבל קשה להסביר את הפחד ששרר אז ברחובות ירושלים. אחת לשבוע היה פיגוע נוראי. התמונות היו מחרידות, חלקי גופות ונתזי דם הופיעו לכולם בחלומות. עוד לא התרגלנו אז למראות הללו. והעם היהודי נמלא בחרדה.

באותו בוקר לא הייתה מסיבת פורים. במקום זה צלצל הרמקול של החיידר.

המשגיח, ר' יהודה לב ז"ל, שלא היה רטוריקן גדול, אמר שיש לו שליחות חשובה. "היום בבוקר", הוא אמר את מה שכולנו ידענו, "הרבי שליט"א (-מרן ה'פני מנחם' זי"ע) פרסם מכתב התעוררות בעיתון 'המודיע', עכשיו נקרא את זה ביחד, ונקבל על עצמנו להקשיב".

ילד הייתי. בלי יותר מדי קשב עמוק לטקסטים תורניים, אבל במונחים של גור זה היה חריג. לא זכור לי שקרה כדבר הזה. שהרבי שלנו יפרסם מכתב בכתב ידו הזוויתי בעיתון, זה עוד לא קרה. אבא גזר את העיתון, נשק ביראה לגזיר המכתב ושמר אותו בתוך תכריך השמוסען של הרבי.

משהו בטון של המכתב היה ממש מפחיד. הרבי, שסימן ההיכר שלו היה חיוך, פתח וכתב: "עת צרה היא ליעקב. אשר יגורנו והוזהרנו – בא. כאשר ניתנת הרשות למשחית, הוא לא מבחין בין צדיקים לרשעים", כתב הרבי. והוסיף שורה שאני זוכר בעל פה, מאז: "נעזוב את כל החשבונות וההתחשבנות בינינו… נעקור את שנאת ישראל אשר בתוכנו. נרבה במידת חסד וטוב".

לילדים אין יותר מדי חשבונות והתחשבנויות. אבל התחושה שהמכתב הזה פיזר הייתה מאוד לא נוחה. פורים העצוב ההוא חלף איכשהו. ואז, בבוקר שלמחרת, רגע לפני שיצאנו לחיידר, הגיע טלפון מירושלים. ברגע ראשון אבא החוויר. ברגע שני אבא פרץ בבכי. ובתוך שעות אחדות כל היהדות החרדית נותרה בהלם מוחלט.

הרבי מגור, שרק אתמול ניהל טיש, עלה בסערה השמיימה. אוי, זה היה מפחיד. מאוד.

ואם נראה לכם שזהו רק מבט של ילד גוראי ששבועיים קודם נכנס לחדרו וקיבל כמה שוקולדים, אני מציע שתבררו אצל כל יהודי חרדי שחי אז.

אותו יום של ט"ז באדר תשנ"ו, יום סוער היה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את הביטוי "השמיים בוכים". ובאקלים של אז, זה היה כפשוטו. הכל מסביב בכה. לעולם לא אשכח את הרגע שבו הוציאו את המיטה מבית המדרש. עמדתי קרוע עיניים והבטתי במאות "אבות" שואגים בבכי. גם עכשיו, כשאני נזכר, הדמעות חורכות את לחמית העין.

בדיעבד הפך המכתב הקצרצר והמפחיד הזה למין צוואה יוקדת שמחרידה אותי בכל עת צרה מחדש. אני שומע את המילים הללו, ובהתניה פסיכולוגית חש את הגשם הנוראי מרטיב את הסוודר ואת החולצה המשובצת בגוני כחול–שחור. חש את המים חודרים אל תוך הנעליים הקטנות. וקר לי.

"נעקור את שנאת ישראל אשר בתוכנו", התחנן הרבי רגע לפני שלחץ על כפתור המעלית שמסיעה לגן עדן. ופתאום אני מבין כמה זה לא פשוט. כמה חשבונות יש בינינו. וכמה קשה לפתור אותם ולהתחיל להרבות "במידת חסד וטוב".

בלילה, אחרי שהמכתב החריף הזה נחת במערכת המודיע, התקשר הרבי וביקש, בעל פה, להוסיף עוד שורה אחת. שורה שמעודדת אותי שלושים שנה אחרי:

"ואנחנו בטוחים", הוא ביקש לכתוב, "שיקוים בנו 'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב' ויושיענו".

ריבונו של עולם, במהרה.