והכניסנו לארץ ישראל

1. "השורות האלו נכתבות תוך כדי נסיעה מוורשה לטרבלינקה", כתבתי כאן בשבוע שעבר.
אני בבית. בדרך אמונה שבתי. והנה סימפטום של חזרה מפולין לארץ ישראל: אני עדיין בין ורשה לטרבלינקה. בין אושוויץ לבירקנאו. בין מיידנק שבלובלין לבית המדרש הסמוך של רבי מאיר שפירא זצ"ל.
מחילה. אם פולין היא מעבר ליכולת הנפשית שלכם, אפשר להמשיך ישר לטור האהוב של השכן מארה"ב. אני מתקשה להיפרד.
לדעתי – יותר נכון: לחווייתי – עדיין מוקדם להסיק מסקנות מהמסע הזה, אבל הנה מסקנה אחת חשובה ואקטואלית במיוחד לשבוע של חג הפסח: ארץ ישראל.
אחת התחנות הקשות והעוצמתיות ביותר, היא יער הילדים הסמוך לעיירה טרנוב. קברי אחים ענקיים של מאות ילדים שנרצחו באכזריות. הדמעה מצויה בכל תחנה, אבל כאן, "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי הַשֵּׁם – שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ". ביער הילדים, המחשבות החבויות באיזשהו תא אחורי במוח, קורמות עור וגידים ועוברות להתנחל בחלק הקדמי. הן כאן. אין לך לאן לברוח.
הילדים לא הצליחו להימלט מכאן, וגם המחשבות שלך לא יברחו ממך.
אני מתלבט אם עוצמת החוויה היא בגלל העובדה שאני עצמי אבא לילדים, או בגלל שאני בעצמי עדיין מרגיש ילד. ההתרגשות הגדולה של תלמידי רשת 'נצח' הצעירים המבקרים במקום, הצליחה לבלבל אותי.
אי אפשר לצאת מכאן רק עם 'שיר רגש' בליווי גיטרה – וחזרה לשגרה. כאן לא. הילד שבך לא משחרר, אבא'לה.
התלמידים מקבלים משימה שנועדה לעשות מעט סדר במחשבות. בתמצית: לחשוב איך ייראה דו-שיח שלהם עם הילדים שמצאו את מותם במקום. ומאז, לא עוזבת אותי המחשבה שהשיחה הייתה מתחילה, לכאורה, בנימוס, כרגיל:
מאיפה אתם, חבורה כל כך גדולה של נערים?
"מארץ ישראל. ירושלים, בית שמש, ביתר".
מה? תסבירו. מה הכוונה? המשיח הגיע, וכאן מתחת לכיסא הכבוד לא סיפרו לנו?
"לא. אבל אנחנו הגענו הנה מהארץ".
מבקרים שם?
"לא. מתגוררים שם. בארץ ישראל".
הטרגדיה שמונים שנה אחרי, היא לא חוסר היכולת של העקודים במקום להאמין שאנחנו מתגוררים בארץ ישראל, אלא העובדה שאנחנו כבר התרגלנו. כולנו בעלי ניסים המתקשים להכיר בהם.
עם הנחיתה והמנהג הישראלי למחוא כפיים (צריך לדעתי לשמור אותן רק לנחיתה בארץ), קיוויתי שביציאה מהמטוס ממתין לנו גרם מדרגות נייד ולא שרוול ארוך היישר לטרמינל.
תקוותי התממשה. בירידה מהמדרגה האחרונה התכופפתי לאספלט של ארץ ישראל, וכמנהגו של האמורא "רבי אבא מנשק כיפי סלע בעכו", נישקתי לראשונה את אדמת ארץ ישראל.
דודי זקני, הגאון רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל, הסביר שיש הדגשה מיוחדת בגמרא שרבי אבא נשק דווקא לסלעים. אילו היה מנשק אדמה, אפשר היה לטעות ולחשוב שעשה זאת בגלל הפירות העתידים לצמוח במקום. בסלע (כלומר באספלט של נתב"ג), ברור לכולם שהסיבה היא אך ורק ארץ ישראל.

2. את הסיפור הבא שמעתי מהגאון הרב יהושע הרטמן שליט"א לפני כשבע שנים – עם מלאת שנה לפטירתו של מורי ורבי הגאון רבי משה שפירא זצ"ל.
במהלך ביקור בפולין ביקש ר' משה להגיע לאושוויץ. הרב הרטמן זכה להצטרף לביקור. חלק מכוח הדיבור המיוחד של ר' משה, היה כוח השתיקה. אין מילה שהייתה יוצאת מפיו ללא מחשבה תחילה.
רגע לפני שיצאו מאושוויץ, סיפר ר' משה זיכרון ישן כתלמיד בישיבת חברון. אדם מופלא שעל כל מילה בתורה יש לו שיעור, בוחר לספר סיפור ביציאה מאושוויץ. זה ודאי סיפור המצריך לימוד. יפה שיחתן.
היה תלמיד בישיבה שהיה עורך מעין הצגות לבחורים. מספר סיפור ומגייס לכך את כישוריו הרבים כדי להמחיז את המעשה. באחת הפעמים, הוא תיאר לנו יהודי, אחד מתוך שישה מיליון הנרצחים, המגיע לשמיים.
"מה אתה רוצה?" נשמע קול שמימי המקבל אותו בבית דין של מעלה.
"אני רוצה גן עדן", משיב היהודי, "אמרו לי שזה משהו מיוחד".
"אין בעיה", משיב הקול, "אבל יש לנו שאלון קצר לפני הכניסה".
"קבעת עיתים לתורה?"
התשובה שלילית.
"שמרת שבת? צמת ביום כיפור? אכלת מצות בפסח?" ובכן, היהודי המתבולל לא יודע כלל מה פירוש השאלות האלו. זה נמשך הלאה עד השאלה הבסיסית: "האם אתה מהול?" בניסיון בכל זאת לתת איזשהו שכר. גם על שאלה זו הוא משיב בשלילה.
"אם ככה", אומר הקול, "צר לנו. לגן עדן מגיע רק מי שחי את חייו כיהודי על פי התורה".
הנידון שומע את הדברים וטוען: "אני הגעתי לפה בגלל היטלר. מבחינתו, אין שום הבדל ביני לבין יהודי אחר".
דממה בבית דין של מעלה לשמע הטענה, ופתאום מתחיל ויכוח בין שרפים, אופנים וחיות הקודש. הללו אומרים כך והללו אומרים אחרת.
עד שנשמעות שלוש דפיקות, ושוב מושלכת דממה וקול חזק מכריז: "הלכה כהיטלר".
ר' משה סיים את הסיפור באושוויץ, שתק שתיקה ארוכה ויצא מהמקום.

מבט
ככה נראה ניצחון: נתקלתי בידיעה חדשותית העוסקת באיש הזה שבתמונה. אני כותב האיש הזה, כי הידיעה המדהימה (מייד נרחיב) גרמה לי לחפש כיצד הוא בכלל נראה. ובכן, זה נעים קאסם מזכ"ל ארגון הטרור חיזבללה. העובדה שאני בקושי מכיר את שמו וכלל לא מכיר את פניו (כל אחד מאיתנו נזכר בקלות בפרצופו ובשמו של קודמו בתפקיד), היא עוד הוכחה לנס ההצלה המתמשך שלנו. מזכ"ל ארגון טרור במזרח התיכון הפך להיות תפקיד מאוד לא יציב. רגע אחד אתה מזכ"ל, רגע אחר כך אתה עפר.
והנה הידיעה: "מזכ"ל חיזבללה נעים קאסם התייחס בנאומו להסכם הפסקת האש עם מדינת ישראל, ואמר כי 'דבקנו בהסכם במלואו, אבל מדינת ישראל לא. היא ממשיכה לתקוף את לבנון מדי יום. אם מדינת ישראל לא תעמוד בדרישות ואם המדינה לא תשיג את התוצאה הרצויה, לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור לאפשרויות אחרות'".
איזו תבוסתנות יש בגישה המתנצלת הזאת. אנחנו בסדר – אבל מדינת ישראל לא. מה הקטע? זה נשמע לנו מוכר, כי במשך שנים אנחנו התנהלנו בדיוק באותה גישה. המון איומים – ומסר של תבוסה. "ידו הארוכה של צה"ל" / "מציע לאויבינו לא לנסות אותנו". עוד רגע ומזכ"ל חיזבללה הזמני טוען שארגונו הוא "הצבא המוסרי ביותר בעולם".
עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הצילנו, מצילנו ויצילנו מידם.