צללי ערב של שבת קודש נטו על הנמל המפורסם באודסה הגדולה. אדוות גלים חרישית טלטלה קלות ספינת נוסעים מסורבלת שקשורה הייתה אל המזח. פועלים תמהים ומלחים נבוכים הביטו הרחק אל האופק, ממלמלים בינם לבין עצמם משפטי אכזבה. בדרך כלל שבים הם לביתם כששוקעת השמש אל תוך מי הים המלוחים, היום הם קיבלו פקודה לעמול על תיקונה של הספינה הזו, שתקלה מוזרה אירעה בה.
הספינה אמורה הייתה לשוט עתה בלב ים הרחק מן הנמל. שעת היציאה שלה כפי שהתפרסם בלוח הזמנים נכונה להיום, שבת, בשעות הצהריים. היעד הוא ארץ ישראל, 'פלשתינה'. הנוסעים, שרובם נכרים, קיבלו הודעה שעדיין לא ניתן לצאת לדרך כי מערכת ההגאים שובשה בלא כל הסבר מניח את הדעת.
רק כשכוכבים מאירים נצצו מעל הים הגדול עלה בידי רב החובל לגלות את מקור הפורענות. הוא גער קלות במלחיו על שלא הבחינו בכך כבר בצהריים, הלא ניתן היה לפתור זאת בכמה טיפות של שמן מנועים.
עתה כבר היו ישובים הכל במקומותיהם, נרגשים לקראת היציאה אל הדרך. ברגע האחרון עלה אל הסיפון בחור יהודי צעיר ועז מבע, בידו האחת תיק גדול וביד השנייה ספר עתיק.
הספינה הגדולה יצאה אל דרכה. איש מן הנוסעים וסגל המלחים לא ידע שהבחור הזה, ששפתיו נעו עתה בתפילה יוקדת, הוא-הוא הסיבה האמיתית שבגללה התעכבה הספינה שעות כה רבות. לו ידעו, היו מתנפלים עליו בחמת זעם.
השעות הראשונות בלב ים נקפו חלפו, הבוקר של יום ראשון אור, והבחור, בנן של קדושים, נטל את ידיו אל מי הים והחל מתכונן לתפילת שחרית. הניח תפילין ופתח בסדר התפילה בקול ובנחת. התנהגותו של הבחור הקפיצה ממקומה נוסע יהודי פוקר אחד. הוא לא היה מסוגל לשאת את המראה הנלבב. פתאום ניגש האיש אל הנער המתפלל וסנט בו בשאגת פרא:
"חדל! אל תביא לכאן מנהגי פולחן ישנים. תפילין ותפילה כבר אינן שייכות לתקופה שלנו. לפחות תעשה זאת בסתר, בבטן האנייה".
הבחור לא נבהל. הוא הניח את ידו על תפילין של ראש כמי שמבקש שלא להסיח דעת, והשיב בחום למול עשרות גויים שהרימו את ראשם והביטו בו בתימהון:
"התבייש לך. הרי אף אתה יהודי. אבותיך מסרו את נפשם על התורה ואתה דורש להתעלם ממנה. לא אחדל מלעבוד את בוראי. כבר יצאנו מרוסיה ואין בליבי פחד מלקיים את מצוות אלוקיי בפרהסיה".
"עוד מעט נראה אם אכן יצאת מרוסיה", השיב אותו בן בלייעל בהשתלחות.
הוא אכן ביקש להתאנות אל הבחור הקדוש ולמרר את חייו, אלא שיושב בשמים ישחק וד' ילעג לו.
- • •
באלול של תרע"ז, בעיר מאזיר, נולד תינוק יפה עיניים. אביו של הרך הנולד היה הרבי מטשערנוביל באותם ימים, הרה"ק רבי יצחק טווערסקי, ונקרא שמו של הילד משולם זוסיא. לימים היה זה הקטן לגדול ומורם מעם והתפרסם בעצמו כהרבי מטשערנוביל בעיר בני ברק.
כבר אז, כילד צעיר, ניכר בו היטב שלגדולות נוצר. אביו מסרו למלמדים ומחנכים מן האריות שבאותה התקופה, שלא רק ילמדוהו תורה אלא אף ישפיעו עליו מאישיותם. תקופה מסוכנת הייתה זו, דור תהפוכות ברוסיה רבתי, רוח של אפיקורסות וקרירות רוחנית נשבה באוויר.
משנעשה בן י"ג שנים החליט אביו שעליו להגלותו למקום תורה. עמד ושיגרו אל ישיבת חב"ד שברוסיה.
שמא יבוא בליבנו להרהר שבבניין רב מידות התקיימה ישיבה זו, כבימינו, עם חדרי שיעורים וחדרי מגורים, מטבח וחדר אוכל…
לא מניה ולא מקצתיה.
ישיבה של גלות הייתה זו ותורתה מתוך פחד ומנוסה. על פי החוק של המשטר הבולשביקי נחשב לימוד התורה לחתירה נגד השלטון שעונשה מוות. ראשי אותה ישיבה לא העלו על דעתם לסוגרה. אחד מן הבחורים עמד כתורן להתריע במקרה שנציגי השלטונות מתקרבים. בהגיע התרעה מפני אנשים חשודים, תפסו כולם בידיהם כלי סריגה, כאילו עוסקים הם בעבודת כפיים.
משולם זוסיא הצעיר ישב ושקד בישיבה נודדת זו למרות התנאים הנוראיים. הבחורים, ובהם משולם זוסיא דנן בנו של הרבי מטשערנוביל, סבלו מן הכפור הנורא שהקפיא את איברי הגוף והציק ביום ובעיקר בלילה.
בן שש עשרה שנים היה אז הנער כשכבר מילא כרסו בש"ס ובפוסקים. פתאום חש מעומק נשמתו שעליו לעזוב את ארץ רוסיה שכולה עבודה זרה של כפירה ולעלות לארץ ישראל. הייתה זו יומרה שנצרך עבורה אומץ רב. כל משפחתו התגוררה אז ברוסיה. איך יעזוב בשעה ששערי המדינה וגבולותיה סגורים ומסגורים?
אבל רעיון העלייה לארץ הקודש בתקופה איומה זו לא מש לרגע מנפשו הטהורה. הוא החל בהשתדלות רבתי, ותהי ראשית דרכו להזמין לעצמו סרטיפיקט, אישור כניסה לארץ ישראל, שאף היא הייתה אז סגורה ונתונה בידי האנגלים.
באותם ימים נהג השלטון הרוסי הבולשביקי לתת מדי פעם אישורי יציאה מארץ הרשע לכמה יהודים, אך היו אלו מתי מעט, בעיקר אנשים באים בימים. כשרצה הבחור רבי משולם זוסיא להגיש בקשה שכזו, לחשו באוזנו רבנים ישישים שכדאי לו לוותר. אין סיכוי שיאשרו לו, וייתכן שמסכן הוא בכך את בני משפחתו.
אלא שלא עלה על דעתו לסגת.
במסמכי הבקשה שהגיש כתב הנער שבודד הוא ובני משפחה אין לו ברוסיה, כי אם בפלשתינה. עוד הוסיף לכתוב שעבור בריאותו הלקויה זקוק הוא לאוויר של ארץ ישראל. את הבקשה הגיש לארגון 'הצלב האדום'. בכל יום רביעי ישבו חברי הארגון, אספו את הבקשות והעבירו אותן לשלטונות רוסיה.
ובעוד הכל בטוחים שאין לו כל סיכוי, ישב הבחור הלזה ועסק באותו יום רביעי בתפילות מעומק הלב תוך שהוא צם ומסיים את כל ספר התהילים. פקידי 'הצלב האדום', בראותם את הנער הצעיר החפץ לסדר לעצמו אישור יציאה מרוסיה, לעגו לו בכל פה, ראו בזה משובת נעורים. אבל לפי החוק היבש היה עליהם להגיש את הבקשה לשלטונות אף שלדעתם לא יצא מכך כלום.
והנה, הפלא ופלא, בחלוף שבוע, ביום רביעי, נודע לבחור העקשן מפי הפקידים שבקשתו לא נדחתה, אלא הונחה בצד. הממונים ישובו וידונו בה בשבוע הבא. ויהי ביום רביעי הבא, שוב עסק הבחור משולם זוסיא בתענית ותפילה, ושוב באה התשובה שההחלטה נדחתה. רק העובדה שהבקשה לא הושבה בסירוב הכתה בתדהמה.
התהליך חזר על עצמו כמה וכמה פעמים עד שלמרבה הפלא קיבל הבחור היתר יציאה חתום.
בהבנתו העמוקה החליט הבחור להחריש ולא לגלות לאיש, בינתיים, על אישור היציאה שבידו. הלא אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. הוא שב לבית אביו והכל קיבלוהו בתימהון. לא הבינו מדוע זה בא עתה, באמצע זמן הלימודים, לא ייעשה כן במקומנו…
בעת ליל לחש לאביו חרש שדבר סתר לו אליו, והוא מבקש לצאת מן הבית ולצעוד אל השממה כי אוזניים לכותל. רק לאחר שהתרחקו מן הבתים סיפר לו שקיבל, נגד כל היגיון, אישור יציאה מארץ הרשע.
חיוך של שמחה התפשט על פניו של האב הדגול. הוא לחץ את ידו של בנו בחיבה והרעיף עליו ברכות לרוב. אמנם הם כבר לא יתראו עוד, אך מושגיהם ושאיפותיהם היו רחוקים מכללים של רגש רגיל ומקובל. מה יכול להיות נעלה יותר מלעזוב את רוסיה וללמוד תורה בטהרה בארץ הקודש הגבוהה מכל הארצות. התכלית חשובה יותר מן ההווה החולף.
"מתי הספינה יוצאת?" שאל האב ובירר כמה וכמה פרטים על המסמכים ועל אישור הכניסה, הסרטיפיקט, לארץ ישראל.
"עלי לנסוע בסוף השבוע לאודסה, ושם, במשרדי הנמל, יאמרו לי מתי תצא הספינה", ענה הבחור ודיווח לאביו על הפרטים והמסמכים שכבר בידיו.
"נעשה את השבת באודסה", קבע האב, "נהיה אורחיו של דודי הרבי ר' משה מרחמסטריווקא".
המשפחה כולה נסעה יחד ממאזיר לאודסה, ואז התבררה העובדה המצערת: הספינה יוצאת בצהרי יום השבת בדרכה לארץ ישראל.
"לא", נבעת הנער, "לא אעלה אל הספינה בעצם יום השבת".
"אך מדובר בפיקוח נפש", ענו לעומתו בני משפחתו בטענה מניה וביה. רבנים ופוסקים מחסידי אביו שהיו עימם באותה שבת דיברו על ליבו של בן הרבי ואמרו לו שאכן מדובר בפיקוח נפש הדוחה שבת. "רוסיה נחשבת למקום סכנה ולכן מותר לך לכתחילה לעלות אל הספינה".
אך נפשו הטהורה של הבחור משולם זוסיא לא יכלה להכיל את הרעיון של חילול שבת אחת, אף על פי שייתכן שיאבד את כל עמלו ויהיה עליו לנהל מערכה על היתר יציאה אחר.
אם היה אי מי שחשב להרבות עליו דיבורים ושכנועים בבוקר השבת טרם יציאת הספינה, אזי התברר שהדבר אינו מציאותי: הבחור נעלם עתה ובכל אודסה לא ניתן למוצאו. במשך כל השבת התחבא פן יעמדו לשכנעו לחלל את השבת משום פיקוח נפש.
אך רצון יראיו יעשה. כוכבי נשף כבר נצצו מעל ימה של אודסה, השבת יצאה, והנה הספינה על נוסעיה עודנה עוגנת בנמל, קשורה אל הרציף. התקלה שעליה סיפרנו בפתיחת הסיפור התגלתה בספינה בצהרי השבת, עת עמדה להפליג ללב ים. שעות רבות עסקו בניסיונות לתקנה ורק עתה, משפנה יום, אכן תוקנה כדבעי.
עכשיו, משהיה הבחור הקדוש על הספינה, יכלה היא לצאת לדרכה הארוכה.
- • •
אך סאת תלאותיו וגם ניסיו טרם תמה.
אנו בבוקרו של אותו יום ראשון, עת הבחור דנן עומד עטור בתפילין ומתפלל שחרית בהתרגשות אל מול גלי הים. לאחר שלעג לו אותו פורק עול שדרש שיחדל ממנהגיו ה'מיושנים', השתרר שקט. יותר לא התנהל דין ודברים בין הבחור היהודי לבין אותו קומוניסט.
הספינה הגיעה לנמל יפו. חלק מהנוסעים כבר ירדו ממנה בחדווה, והנה עולה אל הספינה שוטר אנגלי ומבקש למנוע מן הבחור היהודי לרדת אל הרציף.
בחוץ עמדו חסידים ואנשי מעשה שידעו על בואו של בן הרבי מטשערנוביל בגפו לארץ ישראל. המתינו לו בהתרגשות. משראו שהכל ירדו והתברר שרק עליו נאסר לצאת, ביקשו הסברים, עד שנודע להם שמשטרת הנמל קיבלה ידיעה ולפיה קומוניסט אחד שוהה על הספינה וההוראה היא שלא להתיר לו לצאת, אלא להשיבו למדינת רוסיה שממנה בא.
היה זה אותו יהודי שנלכד ברשתה של קליפה זו שקומוניזם שמה. הוא נסע לארץ ישראל לצורך תעמולה עבור מפלגתו. באותן שנים שלטו בארץ הקודש האנגלים, שמלחמה הייתה נטושה בינם לבין אנשי רוסיה הקומוניסטים. יהודי פורק עול זה הסתיר את כוונות הזדון שעימו, וכיסיו מלאים היו בשמותיהם וכתובות מגוריהם של אנשי המפלגה הנסתרים בארץ ישראל.
אותו קומוניסט בחוצפתו ועזות מצחו לחש לשוטרים מיד כשהגיעה הספינה שהנער היהודי הוא הקומוניסט שאותו הם מחפשים. כך קיבל הוא רשות לרדת, והבחור הצדיק הוא שעוכב.
אך שוב התגלתה ההשגחה הפלאית ששמרה על רבי משולם זוסיא. בסופו של דבר האמינו פקידי הגבולות לעדויות שהבחור הלזה אין לו כל עניין עם הקומוניזם. הוא הורשה אפוא לרדת ולחון את עפרה של ארץ ישראל, ואותו רשע בא על עונשו מיד: בעת עומדו מול השוטרים להציג את תעודותיו נפלו מכיסו דפים כתובים ומסמכים שהוכיחו באין ספק שהוא זה הקומוניסט שאותו ביקשו להשיב לרוסיה. הוא נעצר והתקיים בו מאמר הכתוב: בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל.
הרבי עצמו, בערוב ימיו ברח' ראב"ד בבני ברק נוהג היה לספר את שרשרת הניסים ולהפטיר:
"בעניין סגולת אמירת כל התהילים בלי הפסק, אני יכול לומר לכם שאין חכם כבעל הניסיון. מניסיוני, על ידי סגולה זו ניתן לפעול הכל. האמינו לי שיציאתי ממדינת רוסיה הייתה ממש למעלה מדרך הטבע, ורק על ידי התהילים התרחשו לי הניסים – – –
