זווית ראייה

להגיע אל נקודת הבראשית

בתקופה זו יש המדברים על ועדות חקירה ממלכתיות שונות, בצדק או שלא, מה שבטוח – כולנו מתייצבים כעת לפני 'ועדת חקירה'. ועדת חקירה, האחת והיחידה המסוגלת לחשוף את מלוא האמת החבויה עמוק בלב כל אחד מאיתנו. זו הוועדה העליונה, שסמכותה נובעת מכך שלקראת התייצבותנו לפניה אנו מקבלים עלינו באופן מוחלט את עול מלכותו של בורא עולם – הקב"ה. הנה, כאן בנקודה זו טמון ההבדל ה'קטן' בין מה שמצפה לנו בימי ראש השנה, לבין הפארסה של ועדות חקירה שבדרך כלל אין מאחוריהן ולא כלום.

אכן, לפני ועדת החקירה האלוקית אנו עומדים שקופים או כפי שאומרים היום: בשקיפות מלאה. אנו יודעים, שהאלוקים יראה ללבב עד לרבדים הנסתרים ביותר של לב זה. שכן "לפניך נגלו כל תעלומות, כי אין שכחה מלפני כיסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך". על כן, אנו מודעים לכך שאין אנו יכולים להתחמק מלהודות בשגיאותינו, מחדלינו, כשלינו, חטאינו.

שום ספין תקשורתי לא יסיח את הדעת מן האמת המוחלטת. גם הפילטר המסנן של תת המודע שלנו, האוצר בחובו את כל תמונת חיינו, והאוהב לזכור רק מה שנעים ומחמיא לנו, לא יצלח בכך. בפני אמת מוחלטת זו, גם השימוש במנגנון רב העוצמה של ההצדקה העצמית, הלא הוא הגאון הגדול והמבריק השוכן בין מפתחות ליבנו, לא יצליח, ברגע הדין, להמשיך להצדיק באוזנינו את העוול ולהפוך אותו דווקא למצווה, ועוד לטעון שהחטא דווקא היה מצווה מן המהדרין.

כל זה לא עובד בראש השנה. כל המנגנונים, הפטנטים, ההצטדקויות שממציא יצרנו, שובתים ביום זה. הם מושתקים על ידי מודעות עמידתנו לפני מי שמכיר את כל הצפונות והמצפה מאיתנו שנכיר בעובדה זו. כך אנו הופכים ליצורים אובייקטיביים, בעלי שפיטה עצמית חסרת משוא פנים, כלפי עצמנו. אין לנו ברירה. אנו יודעים שתירוצים אוויליים לא יתקבלו בשעת ה'דיון'.

כך עולה מן המילים ב'ונתנה תוקף' ההולמות בנו:

"אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד וכותב חותם וסופר מונה ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות"…

אכן, ספר זה הנפתח, מהו? מסביר לנו הרב דסלר בעל ה'מכתב מאליהו', שהוא ספר ליבו של האדם. אשר "ומאליו ייקרא", כלומר, תיעוד חייו של האדם עובר לפניו והוא בוחן אותו במלוא האובייקטיביות והשקיפות. "וחותם יד כל אדם בו", כלומר, כל אדם, אתה, אני, הוא, כולם צופים בתיעוד זה. ולאחר בחינה אישית מדוקדקת מאשרים במלוא הבהירות, הכאב, הבושה והחרטה את כל המעשים שעשינו (כמו גם שמחה ועונג על הטוב שיצרנו בתקופת השנה), ואין סוללות עורכי דין המתכננות מערכות לטהר מעשים אלו, תוך חיפוש הטלת האשמה על הזולת. לבד ובודד מול האמת, אמת הלב.

זה עיקר גדולתה של 'ועדת חקירה' אישית זו. היא משחררת את האדם מן הכבלים של האינטרסנטיות, מן ההימלטות מפני האמת ההולמת, בקיצור מן ההתחמקות מעצמו.

כך כותב רבנו ירוחם, המשגיח הבלתי נשכח של ישיבת מיר: "עניין התשובה, היא המדרגה היותר גבוהה ורמה שהיא מעלת האדם עצמו, היינו שישוב אל עצמו. והעצמי הוא המעלה היותר גבוהה ורמה מכל המעלות של האדם" ('דעת חכמה ומוסר' חלק ג עמוד קעא).

מפגש מהמם של האדם עם עצמו, עם עצמו כמות שהוא בלא מסכות שונות. זו נקודת הבראשית של נשמתו. מפגש, אשר למרות הכאב המתלווה אליו, בגלל הסטיות המרובות שחווינו, הוא מפגש מלא שמחה, עונג והתעלות. כוחו המטהר של הגילוי העצמי.

זו 'ועדת חקירה' הנושאת בחובה את הפתרון האמיתי לאדם, לחברה, לעם ולמדינה. כי המילה 'תשובה' יש לה שתי משמעויות. האחת: 'לשוב'; השנייה: פתרון תשובה לשאלה. אכן כך הוא: לשוב הוא הפתרון.

• • •

ומה, לעומת זאת, מציעות ועדות החקירה הפוליטיות למיניהן? טיח. טיח על קירות סדוקים של מדינה הנתונה בשבר מוסרי עמוק.

מה מטרות ועדות החקירה? זו תמיד אותה מטרה: למצוא את מי שעליו תוטל אשמת הכשלים. ראו נא גם ראו את הלכודים נחקרי הוועדות, כיצד הם מתכוננים להופעתם בפני הוועדה. התייעצות עם עורכי דין, חיפוש כל דרך כדי להוכיח שהזולת אשם ורק לא הם.

העיקר, לוועדות אין שום רצון לפתור את הבעיה האמיתית, המהותית המעיקה על מדינה זו (למרות הישגיה שלא ניתן לבטלם) – זו בעיית השפל המוסרי ורקב השחיתות שפשה בכל רקמת השלטון והחברה, מן המסד עד הטפחות.

מדוע איש לא דורש להקים ועדת חקירה שתחקור את המחלה עצמה ולא רק את הסימפטומים שלה? לחקור באומץ לב ובעיקר באובייקטיביות, מדוע הגיעה החברה הישראלית אל תהומות השבר המוסרי הזה? מדוע איש לא מעלה אפשרות זו על דעתו? הרי רק בעקירת הרע משורשו, ניתן יהיה לרפא גם את גידולי הפרא שצמחו משורשים רקובים אלו.

פשוט, כי הם מפחדים מפני האמת המוחלטת. האמת שאין להם לאן לחזור. אמנם מגמגמים הם בחצי פה על הצורך להחיות את ערכי הציונות או הסוציאליזם, אך הם עצמם יודעים היטב שאין זה כי אם נוסטלגיה ריקה מתוכן. החזונות הללו, גם מבחינתם, מיצו את עצמם ועברו וחלפו מן העולם. מלהגים על הצורך בחינוך ויודעים בשעת מעשה שאלו סתם סיסמאות כדי להרגיע לפחות בשעת השמעת התלונות את המצפון. כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. החברה בארץ במלוא הכאב דומה היום לאדם הטובע בים הגדול וכדי להציל את עצמו אוחז בציציות ראשו. זה מה שיש לו.

התקווה תיתן את אותותיה רק כאשר יכיר העם שכך אי אפשר להמשיך. שצריך לשבור את המעגל האידיאולוגי שבו שבויה מדינה וחברה זו מיום היווסדה ואף לפני כן (מדינה מערבית בלא כל קשר למוסר היהדות) ושבירת מעגל כזה יכולה לבוא רק באמצעות טלטלה עזה, ולוואי רק טלטלה רוחנית ולא בעקבות מלחמה חלילה.

ולמען תבוא הטלטלה הזאת, נזכור בתפילתנו בימי ראש השנה אלו את אחינו השקועים בשבר העמוק ונישא למענם תפילה: ובכן תן פחדך… על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם…

כי – אחינו הם.

צידה לדרך

כל יהודי בא לעולם כדי למלא שליחות כלשהי

(הבעש"ט)