רפאל וואהל
כ"ה חשון התשפ"ו
בקשתו האחרונה של הצלם החסידי ר' דודי ברים שנפטר בדמי ימיו שהפכה לצוואה מחיים
מתי אתה נותן קידוש?" שאל אותי חבר השבוע. "לכבוד מה?" ניסיתי להבין. "שהספקת לעלות לארץ לפני שניו יורק הופכת לניו טהרן".
עדכנתי אותו ואת שאר המברכים שמונסי היא אומנם חלק ממדינת ניו יורק אך אין לה קשר לעיר ניו יורק, והיא רפובליקנית על מלא ברמה כזאת שמחוץ לתחנת המשטרה באזור מגוריי במונסי עומד עד היום דגל מדינת ישראל לצד דגל ארצות הברית.
ולגבי תוצאות הבחירות עצמן, אשמח להרגיע אתכם, אומנם ניו יורק תיהרס, אבל עד אז יהודיה ידעו להנות כמו שרק אנחנו יודעים מהכסף הסוציאליסטי שהאנטישמי הקומוניסט הזה יחלק לכולם עד שיהפוך את העיר לעיי חורבות כמו כל שאר הערים האמריקאיות שבחרו באנשים מסוגו.
הצוואה
ר' יעקב דוד ברים ז"ל
אך בואו נדבר על הדבר החשובים באמת. זה התחיל בהודעה שהעביר לי ידידי ועורכי ר' אריה ארליך מיהודי שלאחר מכן נודע לי ששמו ר' יוסף בלוי:
"שבוע טוב רבי אריה. יש לי סיפור שחשוב לי להעביר לר' לרפאל וואהל. עבדתי הרבה עם הצלם היקר שבאנשים ר' דודי ברים ז"ל שנפטר בשבת.
"ברביעי האחרון, לפני שהתמוטט, עבדנו יחד בחתונה ודיברתי איתו אחרי זה שעה וחצי בטלפון על תחום העיסוק שלנו, צלמי חתונות חסידיים. הוא חיזק אותי עם כל מיני סיפורים על שיחותיו עם הרבי שלו, הרבי מבאיאן שליט"א, שתמך בו לאורך כל הדרך. ואז הוא פתח את סגור ליבו ושאל אותי: 'למה יש כל כך הרבה חתונות במגזר החסידי ולא נכנסים לשוק היימישע צלמים יראי שמיים שמבינים את הצרכים?' הוא סיפר לי שיש לו חלום לפתוח בית ספר לצלמי חתונות חסידיים יראי שמיים והוא תכנן לדבר עם רפאל וואהל ולספר לו על זה ושיעלה למוּדעוּת את הנושא. זאת הייתה השיחה האחרונה שלנו וזו גם הייתה החתונה האחרונה שבה צילם. אני מרגיש שזה סוג של צוואה שלו, אשמח שתפנה את זה לרפאל, אולי זה יעניין אותו".
צמרמורת!!!
האמת, את ר' דוד ז"ל לא הכרתי, אבל כן נדהמתי בשבוע האחרון כשמכל עבר הגיעו בקשות מכל כך הרבה יהודים לקרוע בעבורו שערי שמיים, כאילו מדובר בבן משפחה שלהם, ופתאום הודעה שכזו.
למחרת הרמתי כמובן טלפון לשולח ההודעה, ר' יוסף בלוי, שעובד לפרנסתו כצלם וידאו, כדי לשמוע את הפרטים מכלי ראשון.
ור' יוסף פותח: "אני עובד כבר כמה שנים בתחום ההסרטה, בעיקר בחצרות קודש כמו גור ובעלזא ובחתונות שבהן יש משפחה מחו"ל שלא יכולה להשתתף פיזית ורוצה לחוות את החתונה מרחוק. ביום רביעי האחרון יצא לי לצלם יחד עם ר' דודי ז"ל.
"בסיום החתונה, אחרי שעזבתי את האולם, מתקשר אליי דודי לספר לי ששכחתי את הסולם שלי באולם. מפה לשם התפתחה בינינו שיחה אישית שאני מסכים לחשוף רק בזכותו. סיפרתי לו שהיה לי מאוד קשה לצלם בחתונה הזאת, כי עד היום יש לי חוסר נעימות לצלם במקומות שנמצאים בהם אנשים שאני מכיר מהחסידות או מהשכונה.
"כאב לו מאוד לשמוע וכמי שהיה סמל אמונה וביטחון הוא חיזק אותי כשחשף בפניי את אותו קושי כואב שהוא חווה לפני כעשרים שנה, כשאותן נשמות רעות, אנשים שהם תמיד המקומבנים שלא צריכים להכניס אצבע למים קרים כדי לפרנס משפחה, דקרו אותו כמדקרות חרב על העבודה שבחר לעצמו.
"הוא סיפר לי שהוא נכנס אז לייבדל לחיים טובים ארוכים כ"ק הרבי מבאיאן שליט"א ותינה את כאבו, תוך שהוא מבקש לעזוב את המקצוע.
"ואז הרבי אמר לו: 'לא רק שאינך עוזב, אלא אני מעדכן אותך עכשיו שאתה מוזמן להיות הצלם מטעם המשפחה בחתונה של בני'.
"מאז הרבי חיזק אותו לאורך כל חייו להמשיך במקצוע הזה, שמצריך רגישות, הבנה והכלה שרק מי שמכיר את השפה יכול להעניק למשפחה ביום השמח ביותר בחייה.
"אחרי שהרגיש שהוא הרגיע וחיזק אותי מספיק, הוא פתח בפניי את סגור ליבו ושאל אותי: 'מדוע אין עוד יהודים יראי שמיים שייכנסו למקצוע הזה, שבמסגרתו הם יכולים ללמוד חלק מהיום ובלילה לעסוק במקצוע שיפרנס אותם בכבוד גדול?'
"הוא פרס בפניי את החלום שלו, להקים קורס שיכשיר יהודים יראי שמיים למקצוע הספציפי של צלמי חתונות, כשהוא מכוון בעיקר ללמד אותם את הניואנסים והדקויות שצריך במלאכה רגישה זו, לצד הפן המקצועי.
"שאלתי אותו איך הוא חושב לגרום לזה לקרות? ואז הוא אמר לי שהוא מתכוון לפנות אליך, כמי שמעלה את המודעות לכך שהציבור החרדי צריך לשלוט בכל תחום עבודה מכניס שרוח חכמים נוחה הימנו ולבקש ממך לעזור לו.
"סיימנו את השיחה, שלא חלמתי שתהיה האחרונה שלי איתו, ואז ביום שני, בדרך לצלם בחתונת רבו שליט"א, הוא התמוטט. והנה אני כאן לספר לך על מה שאני רואה כצוואה שלו. תעשה עם זה מה שאתה מבין".
השליחות
המום כולי שאלתי את ר' יוסף באופן טבעי: "האם נראה לך שהמשפחה היקרה תסכים לפרסם זאת?"
"אשאל אותם", ענה לי.
כעבור כשעה אני מקבל טלפון: "שלום, קוראים לי שייעלה ברים, הבן של ר' יעקב דוד, הריני כפרת משכבו.
"אבא שלי מאוד אהב לקרוא את הטורים שלך, כמי שחווה על בשרו את הקושי שיש למי שלא מפרגנים לו לעבוד בתחום שאותו הוא אוהב. הוא כל כך התחבר לכל מה שכתבת בנושא הזה. דיברתי עם אימי שתחי', שהייתה השותפה שלו במקצוע, כשהיא מצלמת אצל הנשים והוא אצל הגברים, וכולנו מסכימים בכל פה שתפרסם את רצונו של אבא שלנו".
ניצלתי את ההזדמנות וביקשתי לשמוע מכלי ראשון על דמותו של ר' יעקב דוד ז"ל. חשבתי שזאת בקשת נימוסין, אך קיבלתי מסמך מדהים שגרם לי לבקש מהמערכת את הכפלת שטחו של הטור, כדי שכולנו נלמד את רום דרגתם של מי שבעולם המעוות שלנו מקוטלגים כ'צלמים פשוטים' כביכול, אך יכולים ללמד את כולנו לאילו דרגות בעבודת השם, במידות, באמונה וביטחון אפשר להגיע תוך כדי או אולי אפילו רק בזכות העיסוק המקצועי.
שייעלה מעביר את הטלפון לאימו שתחי', שפותחת צוהר ליהודי מדהים שראה במקצוע שלו אך ורק שליחות לעשות טוב ליהודים ביום הגדול שלהם:
"המטרה של דודי בכל חתונה הייתה לא רק לצלם אלא להעניק רוגע. תמיד היינו מופיעים לפני שהכל התחיל ודודי היה ניגש למחותן ושואל אם יש משהו שהוא יכול לעזור בו. אחרי הרבה שנים כבר הכרנו באופן טבעי את המנהל של האולם או את האחראי ודודי היה שם כדי לתת להם תחושה שהכל בשליטה ועליהם רק לשמוח.
"משם הוא היה פונה למשניות שלו שאותן הביא בעקביות, כשהוא מנצל כל דקה פנויה לפני הקבלת פנים, כשאני מצלמת את המשפחה, בין הריקודים למצווה–טאנץ וכדו' ללימוד משניות. בעקבות כך הוא גמר פעמים רבות שישה סדרי משנה רק מהאירועים.
"למרות צורך פרנסה, דודי החזיק אך ורק טלפון כשר, למרות שתחום זה הוא הראשון שמצריך לכאורה גישה לטלפון חכם ולכן היה חשוב לו שיהיו עוד כמוהו שמגיעים מאותו עולם של המשפחות המצולמות, מכירים את השפה והניואנסים ויודעים לגשר בין המשפחות ולהגיד לכל אחד את המילה הנכונה במקום הנכון.
"זה היה המוטו שלו. הוא היה מתחיל בוורטים מיוחדים שאותם היה אומר למחותנים לפני החופה או לפני המצווה–טאנץ, שידעו עד כמה מדובר ברגע חשוב שבו אפשר לפעול ישועות, אך משימת חייו הייתה לגרום לכל צד להרגיש שהם זכו בפיס. כל משפחה ידעה שהיא קיבלה את החתן המושלם ביותר ואת המשפחה המכובדת ביותר, וכך גם משפחת הכלה, וכשזה הגיע מהיימישער הם היו בטוחים שהוא מדבר מהיכרות אישית.
עם משניות והטלפון הכשר לפני חתונה
"אתמול סיפר לי יהודי דבר שידעתי כבר שנים: דודי ידע את כל נוסח הכתובה בעל פה. תמיד היה חשוב לו להבין כל מה שהוא אומר והוא ידע להשתמש עם זה בעדינות בכיבוד הכי מורכב בחופה, שבו רבים מרבים לטעות. הוא היה עומד שם בצד ומתקן בעדינות וברגישות. אחד הרבנים, שלא האמין שהצלם יודע לתקן כל מילה, ביקש לבחון אותו בעל פה ונדהם לגלות מי הם הצלמים של עם ישראל".
סיפור רודף סיפור ואז אני מבין לראשונה מדוע כמעט כל אדם שאני מכיר הרגיש צורך להתפלל על דודי כאילו מדובר באחיו.
"בכל חתונה הוא היה מצלם במיוחד גם את הנגנים וגם את אנשי ההגברה, כשהוא לא שוכח לגשת לאף אחד מהם ולהגיד להם שהחתונה הזאת הייתה הכי מדהימה, כך גם למשפחות, כל חתונה הייתה החתונה הכי יפה שהוא צילם בה אי פעם".
אל השיחה מצטרף הבן הצעיר, שרוליק בן השתים עשרה, שההספד המרטיט שלו, שכולו רווי אמונה, מסביר אצל איזה אבא הוא התחנך. הוא מספר על אותן פעמים שיהודים שאבא מעולם לא הכיר היו מתקשרים להתייעץ על המקצוע ואבא היה משקיע בהם את כל הזמן שבעולם כשהוא אומר שוב ושוב: "פרנסה משמיים, ככל שיהיו יותר צלמים יראי שמיים והיה זה שכרי".
"באחת הפעמים", מספר שרוליק, "שמעתי שיחה שלו עם צלם חסידי שתינה בפניו את הכאב הידוע על שיש כאלו שצוחקים עליו (מזעזע אותי שלא ידעתי עד כמה זה עדיין קיים, ר"ו). אחרי מטען שלם של חיזוק ואמונה אבא פירק איתו את כל הנושא: 'האם אתה מרגיש שאתה עושה משהו שהקב"ה לא רוצה?' 'מה פתאום', ענה הצלם. ואז אבא אמר לו: 'אז דע לך שאתה עושה את הדבר שהקב"ה רוצה ממך, לפרנס את משפתחתך בכבוד. אז ממה להתבייש? שהם יתביישו!'"
שאר הילדים מצטרפים לשיחה ומספרים על חתונות של יתומים או קשי יום שבהם הצ'ק מעולם לא הופקד או על אלו שבסיום התשלום קיבלו חזרה את המעשרות בתוספת עוד סכום.
אחת הבנות מספרת סיפור מדהים בעיניי: "אני עובדת בתחום המיתוג. שאלתי אותו פעם אם אני יכולה לחשב כמעשרות אם אני לוקחת פחות מלקוח מתחיל שאין לו לשלם. אבא העניק לי הדרכה מופלאה: בדיוק כמו שיש חיוב מעשרות, יש גם עניין לתת מעשרות מהכישרון, ואז הוא סיפר לי שיש חתונות של נצרכים שבהן הוא מצלם בחינם, בלי להחשיב זאת כמעשרות כלל, אלא כמעשר מהכישרון.
"זאת הסיבה שהוא כל כך רצה להכשיר צלמים משלנו וזאת הסיבה שדחפה אותו להקים בית ספר ללימודי צילום ליהודים יראי שמיים מכל החוגים, אך בדגש על יהודים חסידיים שכמעט לא נמצאים בתחום. הוא רצה שיהודים יראי שמיים, בלי פלאפון מתקדם, שלומדים בבוקר, יוכלו לעבוד בערב במקצוע שמביא פרנסה ממש מכובדת. יהודים שיבינו שזה לא רק מקצוע אלא שליחות אמיתית כשזה נעשה בצורה יהודית ונכונה. בקורס הוא רצה להעביר את המורשת שלו, כיצד לנהוג בנועם, ברגישות, לא לדחוף את הסבא כי צריך תמונה טובה של החתן, כי אצלו מקצועיות מעולם לא עמדה לפני כבוד הבריות. היה חשוב לו ללמד את ההלכות הנצרכות כדי להעניק הזדמנות לעוד יהודים יראי שמיים להתפרנס בכבוד".
כשאני מבקש לשמוע קצת על חייו הפרטיים, אני נתקל כצפוי במסכת חיים מופלאה שכל כולה רק רצון לעשות טוב ליהודים, עם בית שפתוח במשך כל השבת לכל דכפין, אני שומע על אדם שהיה נוהג לפתוח את היום בחיוך ושיחה עם כל מי שפגש, עד שהלה היה בטוח שהוא מכירו מימים ימימה. אך עיקר גדלותו ניכר כאשר לפני תקופה הוא סובך עמוקות ומאז הפך לבעל חוב, אך מעולם לא הסכים לתבוע וקיבל גזר דין שמיים באמונה מופתית.
את הסיפור האחרון שמסכם את הכל אני שומע שוב מאם הבית: "לדודי היה נוהג לצלם את העדים ליד חדר הייחוד. באחת הפעמים כשניגש לצלם את העדים הרים אחד מהם את ידו ואמר: 'איני רוצה תמונה. הרבי ז"ל לא אהב תמונות'. דודי ענה לו בחיוך: 'הרבי לא אהב תמונות כי אז לא היה צלם כמוני'. היהודי חייך והסכים להצטלם. ואז שאל אותו דודי לשמו. משענה, שאל אותו דודי: 'האם יש לך קשר לאורגניסט הזה והזה?' היהודי ענה לו במבט מושפל: 'זה הבן שלי', משל קולל בקללה נוראית.
"ואז דודי אמר לו: 'אתה יודע איזה בן נדיר יש לך? כיצד הוא דואג לכל המסכנים בכל חתונה, מחבק אותם, נותן להם במה לנגן לשיר לרקוד, איזה אוצר נדיר קיבלת!'
"כמה ימים לאחר מכן צילמנו בחתונה שבה ניגן אותו בן. איך שהוא ראה את דודי הוא רץ אליו בהתרגשות: 'אין לך מושג מה עשית לאבא שלי! בשנים האחרונות עברנו טרגדיה במשפחה והמילים הטובות שנתת לו עליי הפיחו בו חיים. עד היום הוא התבייש בי ועכשיו הוא פתאום מקבל אותי כילד חשוב, שינית לו ולי את החיים'". ת.נ.צ.ב.ה.
