חבל על דאבדין

עשרים ותשע שנות לימוד

29 שנה חלפו מאותו יום שבו הגעתי כבחור צעיר ונמרץ אל הבניין שבאחד החדרים שלו שכנה מערכת 'משפחה'. היעד היה פגישה עם עורך העיתון הרב משה גרילק. ימים ספורים קודם לכן שלחתי לו כמה כתבות מפרי עטי וביקשתי לשמש כותב בעיתון. כאשר הוזמנתי למפגש איתו, התרגשתי.

הוא היה אומן הכתיבה וכך גם איש שיחה. מייד כשנכנסתי לחדרו הבחין במתח הרב שבו אני נמצא, ובחר לשוחח על נושאים כלליים. כאשר הגענו לשיחה על הכתבות, כבר הייתי רגוע. באומנות רבה הסביר לי מה הצדדים הטובים בכתיבה שלי ומה טעון שיפור. "בכל כתבה תחפש את הזווית שאיננה מוכרת. מה החידוש בנושא. אתה נמצא במאבק על ליבו של הקורא. כתבות נוספות מונחות על שולחנו. תחשוב מה הן המילים שישכנעו אותו לקרוא דווקא את הכתבה שלך על הנושא ולא כתבה בנושא אחר". ואז הוא לחץ את ידי ואמר: "שיהיה לך בהצלחה".

יצאתי נרגש מאוד. בדרך לחצר הבניין ראיתי את דלת חדרו נפתחת. "תחשוב מה הנושאים שאתה יכול לכתוב עליהם לגיליונות הבאים", אמר. לאחר יום שלם של מחשבות, גיבשתי רשימת נושאים. כשהגעתי שוב אל המערכת, הוא היה עסוק בפגישות וביקש שאמתין מעט. לאחר כמה דקות המתנה הוא קרא לי ועבר במהירות על רשימת הנושאים: "מאוד יפה", ציין. "זה בסדר אם נשוחח בערב על הנושאים הללו?" שאל. השבתי בחיוב ויצאתי.

בערב חזרתי ומצאתי אותו שקוע בכתיבה. "ברוך הבא", אמר במאור פנים מייד כשהבחין בי. מתוך ערמת דפים שלף את רשימת הנושאים והחל לפרק אותה לשפת המעשה. את רוב הנושאים אי אפשר היה להפוך לכתבה. על שניים מהם הוא ביקש שאשוחח עם כמה אנשים כדי להבטיח שהכתבה תצא אל הפועל, ואז בסבלנות רבה הדריך אותי כיצד להפוך את הנושא לכתבה. זה היה שיעור מאלף בכתיבה. בשלב מסוים נטלתי עט והתחלתי לכתוב את הבקשות שלו ("אלה לא הוראות", אמר).

שלושה ימים חלפו עד שהגעתי חזרה למערכת עם הכתבה. הוא קרא בתשומת לב, הביע סיפוק מהכתיבה ואמר: "בשבוע הבא בעזרת ה' זה ייכנס לעיתון. אם אתה רוצה תחזור בערב ונדבר קצת על הכתבה". עד הערב היו כמה שעות ואני ניסיתי להגיע למסקנות על סמך השיחה שניהלנו. הוא אמר שזה יפה, אמרתי לעצמי, זה אומר שזה היה כתוב טוב. אם כך למה הוא אמר שאגיע בערב?

בערב הגעתי שוב. הוא עדיין היה עסוק, אבל הציע לי לשבת. הוא הוציא את התדפיס שהבאתי ועיניי חשכו. על הדפים היו מחיקות ולידן שורות בכתב יד. לא היה קטע ללא הערה.

"שמע אינגלע", הוא אמר, "יש לך פוטנציאל. אבל לכתיבה יש כללים". בסבלנות רבה הוא עבר איתי על כל הערה והסביר. זמן ארוך ישבנו וזה היה שיעור מדהים בכתיבה בכלל ובעיתונות בפרט.

כשסיים, הציע שאכתוב מחדש על פי מה שהסביר.

"יש לי סיכוי?" שאלתי.

"בוודאי", השיב. "אמרתי לך שיש לך פוטנציאל. כל הכותבים הגדולים היו כותבים מתחילים. אני אלמד אותך איך כותבים", אמר. ומאז למדתי ממנו.

באותו ערב התיישבתי לכתוב מחדש את הכתבה. סיימתי אותה יומיים לאחר מכן. לפני שהגשתי עברתי עליה שוב ואז עליתי להגיש אותה. הוא היה עסוק, כרגיל, אבל פינה כמה ניירות, עבר עליה ואמר: "הרבה יותר טוב. בשבוע הבא נפרסם".

כעבור שבוע פתחתי בהתרגשות את העיתון ומצאתי את שמי על כתבה שעברה שינוי משמעותי נוסף. בעיניים דומעות ניגשתי אליו לחדר. הוא הביט בי בהפתעה. מה קרה? שאל והגיש לי טישיו. "זה היה כתוב כל כך גרוע?" שאלתי. "היה כתוב טוב", השיב. "אז למה השינויים בניסוח?" תהיתי. "יש כתיבה ויש עריכה שהיא מלאכה בפני עצמה", השיב. "כל כותב זקוק לעורך. גם אני מגיש את הטורים שלי לעורך אחר שיעבוד עליהם. אדם לא רואה את נגעי עצמו", הסביר והוסיף: "תתחיל לעבוד על הכתבה הבאה", וכך התחלתי לכתוב ב'משפחה' בהכוונת שרביטו.

אלה היו הימים שקדמו לטלפון הסלולרי והדואר האלקטרוני. את החומר היו כותבים בכתב יד ומביאים למערכת להקלדה. המוכשרים היו מקלידים במחשב ושומרים על דיסקט, בתקווה שהוא יעלה במחשב. אחד מבני משפחתי עסק בתחום המחשבים וכך יכולתי להקליד את הכתבות.

בימי ראשון הייתי עולה למערכת, הרב גרילק היה מטיל משימה בהתאם לאירועי סוף השבוע ואני הייתי יוצא לשטח, לשוחח עם האנשים השונים, וכותב.

חוויות רבות היו לנו. באחד הימים נכנס למערכת יהודי חסידי בעל מבטא אמריקאי, שהציג את עצמו בשם יואל ובר. בעברית מתובלת באידיש ואנגלית סיפר כי יש לו מידע על פרשה שמתרחשת בימים אלה ביהדות ארה"ב. הרב גרילק מתפעל מהסיפור ו'מריח': יש כאן 'סחורה' עיתונאית טובה. עליי הוא מטיל לשבת ולהפוך את הדברים של ובר לכתבה. במשך לילה שלם אני יושב וכותב כתבת ענק עמוסה בפרטים. בבוקר מגיע העורך הגרפי וקובע נחרצות: יש לי עמוד אחד בלבד לכתבה.

"לילה שלם שרפתי", אני מקונן. הגרפיקאי מצידו אומר, שעמוד שלם הוא כתבה ראויה לשמה. הרב גרילק, שעבד גם הוא באותו לילה על כתבות אחרות בעיתון, הלך לישון. באין ברירה אחרת השלמתי עם המצב. עמדתי ליד סליל הברומייד וחתכנו משפטים, הדבקנו שורות והכתבה נדחסה אל העמוד שנשאר.

ביום חמישי הגיע ובר למערכת לראות את הכתבה ונדהם. "על העמוד הזה, עם משפטים קטועים וסיפור שהיה צריך להתפרש על חמישה עמודים שרפתם את הסיפור? תגידו, אתם נורמליים?" שאל. הרב גרילק הסביר שלא הייתה ברירה והציע לו לכתוב עבור 'משפחה'. כך התברכנו בעוד כתב מוכשר שאפילו שלא דיבר עברית כראוי, התבטא בכתב יפה מאוד.

כתבות השטח והאקטואליה היו תחום הסיקור שלי. מדי שבוע ביום ראשון הייתי יושב עם הרב גרילק ומתכנן את הכתבה של אותו שבוע. ביום שני האירועים היו מביאים עוד כתבה וביום שלישי היה הרב גרילק מקצר לאורך כל הלילה את הכתבות הקודמות, כי חייבים להתייחס לעוד נושא.

בשנים האחרונות מיעט הרב גרילק להגיע אל המערכת. פעם בחודש או חודש וחצי היה מתקשר. הוא היה משבח את הטיפול בנושאים שונים ומביע דעה על הטיפול בנושאים אחרים. תמיד בעדינות. כל שיחה שלו הייתה עבורי שיעור לחיים.

29 שנים, שבהן הייתי תלמידו בכתיבה ובעריכה, חלפו, והשבוע, עם רבים נוספים, ליוויתי אותו למנוחת עולמים.

הנחשון

ביום שני השבוע בשעות הבוקר המוקדמות הוכה עולם התקשורת החרדי והדתי בהלם, עם היוודע הבשורה הקשה על פטירתו של ר' יצחק נחשוני ז"ל. עבור רבים מאיתנו הוא היה מנטור. אדם ששימש יועץ ומדריך, בעל ניסיון רב בתחום התקשורת, עם חכמת חיים מופלגת ואצילות נפש נדירה. לצד כל זה הייתה בו צניעות שנדירה מאוד בתחום התקשורת. ברור לי שהוא ידע את מעמדו אך כאשר לעיתים נדירות היה זקוק למשהו, הקדים את המילים "אם אפשר", "אם לא קשה לך" וכדומה. לא פעם הרגשתי נבוך מצורת הבקשה. הוא מצידו לא הבין מדוע.

הוא היה איש מקצוע נדיר באיכותו, חרוץ מאוד וזריז במלאכתו. הנושאים שעליהם כתב היו תמיד מרתקים והידע הרחב שלו בתחומים מגוונים בא לביטוי בכתיבה. לפני כשנה ביקשתי לכתוב על אדם מהציבור החרדי שהיה בתפקיד מרכזי במלחמה בין רוסיה לאוקראינה. האיש סירב. לחצתי. ואז הגיע טלפון מיצחק נחשוני. "שמעתי שגם אתה מעוניין לראיין את האיש", אמר. "אני מכיר אותו זה שנים. אכפת לך להשאיר לי לכתוב עליו בטור שלי?" כמובן שהסכמתי. כאשר קראתי באיזו תבונה וחכמה כתב על האיש הבנתי מדוע ביקש.

וזאת דוגמה אחת מכמה שיש לי.

כאשר אירעה פעם טעות וקטע מהטור שלו נשאר עם חלל ריק ללא המילים שהיו צריכות להופיע בו, הוא הסתפק בשליחת הודעה "מה קרה?" הופתעתי. יצחק נחשוני היה פרפקציוניסט. כל טור שלו היה מועבר אליו אחרי העימוד במטרה לוודא שהכול נמצא על מקומו. בירור מהיר גילה מה קרה. התקשרתי אליו נבוך. הוא מיהר להרגיע שמתרחשות טעויות ולא הוסיף לדבר על כך. במהלך השבועות שלאחר מכן הקפדתי לבדוק בעיניי שהכל נמצא על מקומו.

הלב הרחב שלו, האנושיות והפרגון היו מסימני ההיכר שלו. כאשר הרגיש שנגרם לאדם כאב או צער, גם אם הוא היה קשור לכך באופן עקיף מאוד, עשה כל שביכולתו לפייס אותו ולתת לו הרגשה טובה ועידוד.

במהלך השבוע גיליתי כי כמוני היו רבים בתקשורת שהיו מתקשרים אליו לקבל עצה או הכוונה כיצד ואם לטפל בנושאים שונים. הוא תמיד תרם מניסיונו ומחוכמתו, והיה אומר שכך נראה לו אבל ההחלטה הסופית היא שלנו. רבים מאיתנו אימצו את עצותיו. כאשר היו לו הערות, היה אומר אותן בעדינות שאפיינה אותו תוך הבעת הערכה אישית. רבות מהפעמים ההערה הייתה במקומה.

חבל על דאבדין.